בובה וגעגוע 

בפינתנו הפעם: 

ננה ורשבסקי היא יוצרת, מספרת סיפורים ובעלת הסטודיו ״בובות געגוע״. 

זהו פוסט במסגרת פינה קבועה בבלוג בשם ״ירושלמיות משמחות״. ירושלמית משמחת היא מי שחיה בירושלים – בעבר או בהווה – ושיש בעשייתה דבר מה משמח. כשאני כותבת משמח אני מכוונת למקום של עשיית טוב, חיוביות וצבעוניות. היות והפוסטים שלי מעוטרים בתמונות, לאותה ירושלמית צריך שיהיה אספקט חומרי לעשייתה, או במילים אחרות – כדאי שיהיה פוטנציאל לכך שזה יצטלם טוב. הפוסטים האלה, מבחינתי, הם מעין כתבי אהבה לעיר שלי בהם אני מאירה נשים וצדדים בירושלים שאולי פחות הכרתן. 

שנתחיל?

איך אנחנו מכירות: 

מהאינסטגרם. באמת. 

מאז שפתחתי את הבלוג והעסק, וככל שהזמן עובר – אני מגלה שהאינסטגרם הוא מקום שבו ניתן לפתח קשרים אמיתיים ונהדרים לגמרי. וזה בדיוק מה שקרה לי עם ננה. 

כבר שנה בערך שאני עוקבת אחריה ואחר העסק שלה בפליאה ובהשתאות. לפני כמה חודשים גיליתי שהיא ירושלמית, ומשם הדרך של ננה אל פינת ״ירושלמיות משמחות״ כאן בבלוג היתה קצרה. נפגשנו לראשונה פנים אל פנים לפני שבועיים. 

קצת עליה • מה הסיפור שלה: 

ננה גדלה בירושלים בין רחביה לנחלאות לרסקו, ולמדה בבית הספר יהודה הלוי. כילדה היא ניגנה בחליל, אהבה מאוד לטייל והיתה פעילה בחוגי סיור.

עוד אהבה מוקדמת של ננה היתה התפירה: כבר בגילאי היסודי היא התחילה להתנסות על מכונת התפירה של אמא שלה. בכיתה ו׳ היא התחילה לתפור על פי גזרות שהוציאה בבורדה. ננה היתה גוררת איתה חברות לחנות הבדים בקצה רחוב קינג ג׳ורג׳, ובתמורה היתה מבטיחה לתפור להן בגדים. באיזשהו שלב ננה הבינה שהיא לא מתעניינת באופנה, והתחילה לחפש דברים אחרים לתפור – תיקים, תחפושות ועוד. 

בתיכון ננה למדה באולפנה לאמנויות, ואחרי שנה עברה לתיכון דרור ומהר מאוד הרגישה שהיא הגיעה למקום הנכון שבו ״הניחו לה להיות מי שהיא״. היא למדה במגמת אמנות ובמגמת מוסיקה. 

בצבא, אחרי שנתיים כלוחמת נ״מ, ננה יצאה לקצונה וחזרה לתפקיד מפקדת ביחידה. משם היא המשיכה לתפקיד מפק״צית בבה״ד 1. כשהיתה חוזרת הביתה בסופי השבוע, היא היתה תופרת ומשפרת לעצמה את הציוד. ביושבה מול מכונת התפירה, היא היתה מוציאה לפועל תוכניות מפורטות שנרקמו בראשה בזמן שהיתה בבסיס.   

אחרי השחרור ננה התלבטה במשך תקופה בין כיוונים אופציונאליים. היא התקבלה לבית הספר רימון למוזיקה (ובסוף החליטה לא להירשם ללימודים שם) והתחילה להדריך ב״מסע ישראלי״. 

ועוד דבר קרה באותה השנה: בגיל 23 התפרצה אצל ננה תסמונת נוירולוגית – Cluster Headaches. מדובר בהתקפים פתאומיים של כאבי ראש, סחרחורות, איבוד אוריינטציה וקושי לתקשר עם הסביבה. מדובר במחלה ״שקופה״ שמכתיבה התמודדות לא פשוטה, ומתח מתמיד בכל הקשור לתפקוד ולתכנון קדימה. אחרי שירות צבאי קרבי-פיקודי שהיא סיימה בתחושת כל יכולה, המצב החדש נחווה אצל ננה כמכה אמיתית.

כששוחחנו, ננה סיפרה לי שהיא לא מוכנה שהמחלה תכתיב לה את החיים, ושהיא מנהלת מאבק יומיומי על כינון ״הדרך שלה״. היא גם הדגישה שחשוב לה להעביר את המסר שההתמודדות הזו היא אפשרית. תוך כדי ועל אף ההתקפים התכופים שפקדו אותה באותה שנה אחרי השחרור – היא הדריכה במסע ישראלי, בקיץ היא הדריכה בארגון ״נסיעה״ ואז היא גם התחילה להדריך במכינת עין פרת. 

באותה שנה ננה פגשה מחדש (הסבר יבוא בהמשך) את גדי, שהפך לבן זוגה. הם גרו במטולה במשך שנה, והיה להם חלון ענק שהשקיף על עמק החולה. כשננה התקבלה למסלול עיצוב תעשייתי בבצלאל, השניים חזרו לירושלים. המפגש עם הסטודנטים שלמדו לצידה, כל אחד ועולמו שלו, מילא את ננה בהשראה. 

אז איך היא משמחת: 

תוך כדי העבודה על פרוייקט הגמר שלה – ננה תפרה בובת דוב בשם ״נסים״, הבובה הראשונה בסגנון בובות הגעגוע שיבואו בהמשך. גם אחרי שסיימה את הלימודים וכבר היתה בהריון עם בנה אוריה, ננה ישבה בבית והמשיכה לתפור בובות. באותו שלב זה לא היה מהלך שהונע מהגיון או מתוך תכנון, אלא פשוט ממקום של תענוג טהור. זה מה שהיא רצתה לעשות. 

ננה נרשמה לקורס ״טולבוקס למעצבות״ של רוח חדשה שנתן לה הרבה מאוד כלים טכניים חשובים להקמת העסק. במשך שלוש שנים ננה הכינה ומכרה בובות. ואז חלה תפנית חשובה: לקוחה פנתה אל ננה וביקשה ממנה להכין לה בובות שמשולבים בהן בדים מבגדים של אמא שלה שנפטרה. זו היתה התנסות ראשונה ומוצלחת. השמועה נפוצה, והתחילו לטפטף עוד ועוד הזמנות מהסוג הזה. בשלב הזה הבובות של ננה הפכו לבובות געגוע, והעסק שלה קיבל את שמו. 

ננה סיפרה לי משהו חשוב שלמדה משיחה שניהלה עם חברתה הטובה שעוסקת בליווי רוחני: אין דבר הלוקח את אנושיותו של אדם כמו כאב – פיזי או נפשי. בעוד שננה לא חוותה אובדן (כמו שחוו רבות מהלקוחות שלה) – היא יודעת היטב מהו כאב ויש לה המון אמפטיה למי שנמצא במצבים האלו.  

יחד עם זאת, בובות הגעגוע של ננה הן לאו דוקא בובות של געגוע למי שאיננו עוד. חלק מהבובות משלבות את בגדי התינוקות של ילדים שכבר בגרו, וישנן גם בובות שסבתא שגרה רחוק מנכדיה (או בתקופה הזו – שלא רואה אותם בגלל הקורונה) ״מכינה״ להם בשילוב בגדיה שלה.  

ננה חושבת שהעובדה שבעברית יש מילים רבות לגעגוע (כמיהה, ערגה, כיסופים) אינה מקרית – געגוע זה משהו שאנחנו יודעות לעשות היטב. 

הסטודיו של ננה ושל בובות הגעגוע שלה שוכן בפינה חבויה-קסומה בלב ירושלים ומוקף גינה משגעת, מעשה ידיו של גדי (וגם אוריה ורותם הקטנים מושיטים יד). ניתן להגיע לבקר בסטודיו, לספר סיפורים ולחלום יחד בובות. 

מה משמח אותה: 

ננה חושבת ועונה – סיפור טוב. היא אוהבת לשמוע סיפורים טובים, אבל האמת שהיא גם מתמחה בלספר אותם. כל פוסט שננה מעלה לאינסטגרם ולפייסבוק הוא סיפור – סיפורה של בובה וסיפורה של משפחה. 

גם את הפגישה שלנו ננה התחילה בסיפור: מסתבר שהיא וגדי מכירים כבר מגיל צעיר. הם היו יחד בצופים, והוא זכור לה במיוחד ממסיבה שערכה במרפסת הגג של הדירה בה גרה בגיל 15. תשע שנים אחר כך, כשנפגשו מחדש, הם שוחחו מעט והוא ביקש את הטלפון שלה. ננה, ברגע של עייפות, בלבול (ואולי גם התרגשות), הגישה לגדי את מכשיר הנוקיה שלה. 

כמה ימים אחר כך הוא סימס לה שהוא זוכר את השממיות שהתגוררו מאחורי המקרר באותה הדירה בה נערכה המסיבה לפני שנים. 

כששמעתי מננה את הסיפור הזה, הייתי רק חייבת לוודא שהיא יודעת ששממיות בבית נחשבות סימן למזל. 

לסיום, נקודה מאירה שלקחתי מהשיחה איתה:

בשיחתנו דיברנו על ניהול עסק ועל כתיבה עסקית, נושא שאני עסוקה בו מאוד בתקופה האחרונה. סיפרתי לננה שבזמן שכתיבה אישית מאוד זורמת לי, אני חווה כתיבה עסקית כמורכבת הרבה יותר. ננה השיבה לי שבסוף מדובר באותה השפה – שיווק טוב נעשה בעדינות, ובשפה אישית שמביאה סיפורים מהחיים. 

אז שוב, מדובר בסיפורים. והאמת שזה כה נכון. 

זהו הפוסט החמישי בפינת ״ירושלמיות משמחות״. אתן מוזמנות מאוד לקרוא כאן על כל הירושלמיות הנהדרות שהתארחו אצלי בבלוג עד היום.  

כל כך אשמח אם תכתבו לי מה דעתכן – על הפוסט, על הפינה, ובכלל. 

הנה, ממש כאן ↓