בפינתנו הפעם:
אוריין ליפשיץ (לשעבר ברכי ליפשיץ) היא במאית ויוצרת תיאטרון.
זהו פוסט במסגרת פינה קבועה בבלוג בשם ירושלמיות משמחות. ירושלמית משמחת היא מי שחיה או פועלת בירושלים – בעבר או בהווה – ושיש בעשייתה דבר מה משמח. כשאני כותבת משמח אני מכוונת למקום של עשיית טוב, חיוביות וצבעוניות. היות והפוסטים שלי מעוטרים בתמונות, לאותה ירושלמית צריך שיהיה אספקט חומרי לעשייתה, או במילים אחרות – כדאי שיהיה פוטנציאל לכך שזה יצטלם טוב. הפוסטים האלה, מבחינתי, הם מעין כתבי אהבה לעיר שלי בהם אני מאירה נשים וצדדים בירושלים שאולי פחות הכרתן.
איך אנחנו מכירות:
את אוריין הכרתי בשלהי שנת 2013 במסגרת עבודתי כרכזת ומנהלת אמנותית בבית אבי חי. היתה לי הזכות האדירה לעבוד איתה על סדרת ההצגות ״אגדות הלבנה״ וכן על הצגות הילדים הנוספות שהיא ביימה בבית אבי חי בשנים שאחרי.
העבודה עם אוריין וההיכרות עם יצירותיה הבימתיות, מפנים ומחוץ, היו לי מלאות בקסם ופליאה. מאז ועד היום לא נתקלתי בעוד הצגות ילדים שכבשו אותי באותו האופן.
קצת עליה • מה הסיפור שלה:
אוריין נולדה ב-1976 וגדלה בשכונת רחביה ברחוב התיבונים, הבת הקטנה מבין חמישה אחים. משפחתה של אוריין היתה המשפחה החרדית היחידה בבניין ובסביבה.
ביסודי אוריין למדה בבית ספר האר״י ששכן ברחוב האר״י (ומאז עבר לרחוב הפלמ״ח), ומשתייך לתנועת בית יעקב.
אוריין מתארת את עצמה כילדה ביישנית ורצינית. היא אהבה מאוד לחשוב והיה לה עולם פנימי מפותח. על רצפת חדרה היא היתה משחקת שעות בבובות ובסוסים ועורכת להם פיקניקים מפוארים. קהל הפחיד אותה, וסיטואציות חברתיות שונות הלחיצו והביכו אותה.
אחיה הגדולים נהגו להעלות הצגות בבית, ואוריין זוכרת עצמה בעיקר כצופה. בהתכנסויות משפחתיות אצל סבא וסבתא, אחותה הגדולה היתה מעלה מערכונים מצחיקים מול המשפחה.
בכיתה ד׳ אוריין החלה מביימת ומשחקת בהצגות במסיבות הכיתה בבית הספר. המורה שלה הופתעה איך כל זה יוצא מהילדה הביישנית שהיתה. ככל שחלפו השנים אוריין התמצבה בתפקיד הבמאית וכותבת ההצגות של בנות הכיתה.
כבת זקונים, לא היו לאוריין מטלות רבות בבית, אך מדי ערב שבת היה לה תפקיד קבוע. בין שתי המיטות הגבוהות והרחבות של הוריה עמדה שידה, ובמגירה העליונה שלה מברשת חומה מבריקה עם שיער צהבהב. אוריין היתה מחזיקה במברשת ביד אחת ובמגבעת של אביה ביד השנייה, ומברישה אותה לכבוד שבת.
בעוד אביה של אוריין הוא רב וראש ישיבה, אמה היא סופרת. מגיל צעיר אוריין ידעה על כך, והיא ידעה גם שזה סוד: בחברה החרדית לא היה מקובל לכתוב את סוג הספרות שאמה כתבה. מכיוון שחששה שעיסוקה עלול לפגוע בשידוכי ילדיה, אמה של אוריין כתבה תחת שם העט חנה בן שחר. אוריין זוכרת את עצמה נרדמת לקול התקתוק של מכונת הכתיבה, תוך שהיא מדמיינת את המילים שאמא שלה כותבת. הספרים שכתבה היו מוחבאים מתחת למיטה שלה, וכמובן שלא הוצגו בארון הספרים בבית.
בבית היה רדיו אבל לא היתה טלוויזיה. אמא של אוריין הרבתה לקחת את הילדים לספריה העירונית בבית העם ו״היה מותר לקרוא הכל״. אוריין אהבה מאוד לקרוא, ובחטיבה היא כבר קראה ספרים עבי כרס של דוסטוייבסקי, טולסטוי ועוד. כילדה וכנערה ברכי מעולם לא יצאה לתיאטרון ולקולנוע, אבל היא זוכרת פעמים בהן נכחה בהקרנות סרטים במוזיאון ישראל (״צלילי המוסיקה״ וגם ״מהומה רבה על לא דבר״ עם אמה תומפסון).
בכיתה ט׳ אוריין עברה ללמוד בסמינר החדש (מרכז בית יעקב למורות) ברחוב מלכי ישראל. רחובות שכונת גאולה הפכו לאחד מנופי היומיום שלה. בימי שישי אחרי בית הספר היא היתה עוברת בין החנויות וקונה, בשליחות סבתה, מאכלים שונים לקראת שבת – בין היתר סוכריות ליקריץ צבעוניות, וגם עוגת אגוזים ודייניש במאפיית גרליץ.
את תקופת התיכון אוריין מתארת כמורכבת וסוערת. לא פעם ביקרו ושללו את ההתנהגות והלבוש שלה, וגם העיפו אותה מבית הספר על אי עמידה בחוקים. גם ההצגות שהיא העלתה במסגרת הכיתה ובית הספר התחילו להיתקל בשאלות ותגובות לא פשוטות. אוריין מזכירה מקרה בו המורה נכנסה אל הכיתה ודיברה על הימצאותם של גרעין טוב וגרעין רע בקרב הבנות. אוריין ידעה היטב לאיזה גרעין היא משתייכת בעיני הממסד. בפורים בכיתה יא׳ אוריין העלתה הצגה שלא התקבלה יפה ואף זכתה לצעקות ונזיפות מהמורה.
אוריין המשיכה, כמו כל שאר בנות כיתתה, ישר ליג׳-יד׳ ללימודי הוראה. אוריין זוכרת את עצמה בשנים האלו בכיתה כשואלת שאלות מאתגרות, ווכחנית. בתודעתה עוד לא היתה אפשרות לצאת מהמסלול הזה. עם כל הקושי ותחושות אי ההתאמה שהיו לה, לא היה מבחינתה סיכוי לחיים אחרים.
במקביל לסוף לימודיה בתיכון ובמהלך שנות לימודי ההוראה שלה, אוריין התחילה להעביר חוגי דרמה לבנות חרדיות, ואף היתה כותבת ומעלה הצגות למסיבות סיום בבתי ספר. כשאוריין סיימה את לימודיה היא היתה אמורה להתחיל ללמד, שכן כל בנות הסמינר, ללא יוצאות מן הכלל, מיועדות לתפקידי הוראה.
ממש באותה שנה (1996) מכללת אמונה פתחה מסלול ללימודי תיאטרון, דבר שהיווה חידוש של ממש בעולם הדתי. אוריין החליטה שהיא רוצה לנסות להתקבל ללימודים, ופנתה להוריה לבקש את רשותם. אביה ניגש לסמכות רבנית גבוהה לקבל אישור וברכת הדרך, וחזר אל אוריין עם תשובה חיובית. התנאים: אסור היה לה לשנות את קוד הלבוש שלה, ואסור היה לה ללמוד במכללה שיעורי יהדות (ועל האיסור הזה ברכי עברה).
אוריין התקבלה ללימודי תיאטרון כחריגה שלא מן המניין, שכן לא היתה לה תעודת בגרות. היא היתה התלמידה החרדית היחידה בחוג לתיאטרון.
אוריין הרגישה שהיא הגיעה סוף סוף למקום שלה, והעולם שלה כמו נפתח. בפעם הראשונה בחייה היא מצאה את עצמה צוחקת בשיעור. הלימודים העניקו לה חוויות רגשיות עוצמתיות. התנסויות בתנועה ובשירה היו לה מאתגרות, וגם תרגילים בשחרור.
בילדותה עברה אוריין פגיעה מינית שזעזעה את העולם שלה. בזמנו, כשאוריין באה וסיפרה לסביבתה הקרובה, היא מצאה את עצמה מושתקת. נוצר אצל אוריין שבר גדול והתערערו אצלה מושגים של טוב ורע, של קרוב ורחוק. היא נותרה עם חוויה אישית של כאב ללא מילים וללא עיבוד.
אוריין ידעה שמשהו בתוכה שבור ומנותק, אבל לא היו לה מילים לתאר את הדבר הזה. היא הרגישה פער בין עולמה הפנימי לעולם שבחוץ, והיה בה רצון להבהיר מקומות חשוכים בנפשה. אוריין רצתה ללמוד תיאטרון כדי לרכוש שפה וכלים שיאפשרו לה לבטא ולספר את המורכבויות שהרגישה בתוכה.
במהלך שלוש שנות לימודיה במכללה אוריין המשיכה להיפגש עם גברים חרדים בנסיון להשתדך, ובמקביל חשה מאוימת מאוד מהעולם הגברי.
בשנת הלימודים האחרונה, הכיתה של אוריין העלתה מול קהל פרוייקט מסכם המורכב מקטעים שנקרא ״ביעור חמץ״. מכיוון שהחומרים היו חתרניים, במכללה הוחלט להזמין רק נשים ולהגביל את כמות הקהל. המופע ערער את המערכת כולה וגרם לשאלות קשות ולחישוב מסלול מחדש.
בקטע שהעלתה אוריין היא עמדה על הבמה מול מגבעות ועניבות וגילמה משהו מההתמודדות שלה עם העולם הגברי, פגישותיה עם גברים בשידוכים, ומערכת היחסים שלה עם אביה ואח שלה. זו היתה לה חוויה משחררת של אמירת אמת. בתום הערב אוריין הרגישה שהיא יוצאת אל העולם אחרת.
אוריין התחילה ללמד בתיכון פלך שיעורי תיאטרון מעשי ושם פגשה את יאיר, המורה לתיאטרון עיוני. די מהר השניים התחילו לצאת, ואחרי כמה חודשי היכרות גם התארסו.
אוריין ויאיר התחתנו בידיעה שהם נכנסים לתהליך. באותה תקופה אוריין עוד היתה חרדית באורחות חייה, ויאיר היה דתי. כשהשניים נישאו, אוריין – שהיתה אז בת 25 – עזבה את בית הוריה לראשונה. הם גרו בעליית גג ברחוב ז׳בוטינסקי בשכונת טלביה. כעבור שנה נולד בנם הבכור, והמשפחה עברה לשכונת ארנונה בה הם גרים עד היום.
אוריין עשתה השלמה לתואר ראשון בתיאטרון בסמינר הקיבוצים, והשתתפה בקורסים שונים שהיו לה משמעותיים: קורס בספרות ילדים שפתח לה ערוצים חדשים למחשבה על תרבות ילדים, קורס בפמיניזם שלימד מחשבה תרבותית וביקורתית, וקורס במדעי המוח ששלח אותה למחקר ראיונות וסיפורים על זיכרון וטראומה.
בשנת 2005 נסעה אוריין עם משפחתה לשנה ב״פידיאה״, המכון ללימודי יהדות בשטוקהולם. בשנים שאחרי הם חזרו לשבדיה מדי קיץ וברכי ייסדה וריכזה במכון את ה- Paideia Project-Incubator.
ההתרחקות של אוריין ובן זוגה מהעולם הדתי קרתה בהדרגה. בשטוקהולם אוריין החלה ללבוש מכנסיים ויאיר הוריד את הכיפה. בעקבות ההחלטה לשלוח את ילדיהם לבית הספר הדמוקרטי סאדברי, חלו שינויים נוספים בתוך המשפחה ובהגדרת הזהות המשפחתית.
בשנת 2009 אוריין התחילה ללמד בבית מדרש אלול, ואז גם לנהל את תוכנית בית המדרש למספרי סיפורים. שם אוריין פגשה יותר לעומק את עולם הסיפורים היהודי וגילתה חומרים דרמטיים רבים המחכים לעיבוד.
אוריין עשתה תואר שני באוניברסיטת תל אביב בתוכנית לחקר הביצוע של אמנות המופע והתיאטרון. בפועל היה מדובר בלימודי מעבדה ששילבו מחקר עיוני ומחקר מעשי. הלימודים לתואר השני אפשרו לאוריין לחשוב מחדש על עשייה בתיאטרון כאמנות שבה ניתן לעבור תהליכי יצירה ומחקר ולמצוא דרכים ייחודיות ליצירה.
אז איך היא משמחת:
בשנת 2013 עלתה הצגת הילדים ״הכוח של נוח״, פרוייקט משותף לגן החיות התנ״כי ולבית אבי חי. זו היתה הפעם הראשונה בה אוריין לקחה על עצמה פרוייקט בימוי מקצועי על כל הכלול בכך – תפאורה ותלבושות (יערה צדוק, שממשיכה לעבוד עם אוריין עד היום), מוסיקה ועוד. זו היתה לה התנסות ראשונה כבמאית המקיימת דיאלוג אמנותי עם מעצבת, מלחין ועוד. את ההצגה כתבו יאיר ליפשיץ (בן זוגה של אוריין) ושרית זוסמן.
ההצגה עלתה בגן החיות בפני הילדים וההורים שהגיעו לבקר בגן, כך שהקהל היה מגוון וייצג את הפסיפס האנושי של העיר. אוריין מתארת שם רגע בו היא הרגישה מאושרת: היא הביטה בקהל, בין היתר בילדים החרדים שצופים בהצגה, וזו היתה לה חוויה טובה וחופשית – של סגירת מעגל.
אוריין המשיכה וביימה הצגות ילדים רבות ושונות בבית אבי חי. בשנת 2014 עלתה ההצגה הראשונה בסדרת אגדות הלבנה בכיכובם של גלית צברי (בת המחזור של ברכי במכללת אמונה) וערן קראוס. הסדרה נשענת על העמקה בסיפורים מעולם התרבות היהודי ונבעה מהרצון להפוך אותם לחומרים בימתיים.
מנקודה זו ובמשך שנה בדיוק, עלתה בכל חודש עברי הצגת ילדים חדשה. כך שבפועל, בשנת 2014-2015 אוריין ביימה שתים עשרה הצגות ילדים מקוריות. זו היתה לאוריין שנה של עבודה נונסטופ, ולדבריה – שנה של אושר צרוף. אוריין לא היתה יכולה לתאר לעצמה ״בית ספר״ יותר טוב מזה. המפגש הרציף עם קהל הילדים וההורים והלמידה מהתגובות שלהם היו לה יקרי ערך.
הצגות הסדרה ממשיכות לעלות בבית אבי חי עד היום, בארבע הרצות מדי חודש עברי. להצגות הסדרה היו כבר מעל 350 הרצות. וזה המקום בו אוריין ואני נפגשנו, סביב החלום ליצור עולם תיאטרון איכותי לילדים.
בשנים שאחרי אוריין גם העלתה מספר הצגות למבוגרים: ״פעולה אנושה״ במפעל, ו״המלך אובו״, ״שיר שנועד לקריאות בוז״ ו״קצף ורוד״ בסטודיו למשחק ניסן נתיב. העולם של הצגות הילדים השפיע על העבודה של אוריין גם ביצירתה למבוגרים. היא מרבה להשתמש בדימויים, ליצנות ואלמנטים קומיים. יחד עם זאת, ביצירתה למבוגרים גם פרץ ממנה עיסוק באלימות ובמיניות.
בית אבי חי שוב פנה לאוריין וביקש שתיצור סדרת הצגות ילדים נוספת. הכיוון שנבחר היה סדרה בת ארבע הצגות על מלכי התנ״ך. בקיץ 2017 עלתה ההצגה הראשונה בסדרה ״שאול״. הסיפור שההצגה סיפרה היה מעט מורכב יותר, והיא עסקה ברגשות מורכבים של עצבות וקנאה.
ההצגה הבאה בסדרה – ״דוד״ – סיפרה את הסיפור של דוד ובת שבע. תוך כדי העבודה על ההצגה התעורר אצל אוריין רצון לעסוק גם בסוגיות של פגיעה וחציית גבולות. ההצגה עלתה בפורים של שנת 2018 ועוררה סערה לא קטנה. בבית אבי חי הוחלט שלא להעלות עוד את ההצגה, וכן לא להשלים את סדרת הצגות ״המלכים״.
בחורף 2021 העלתה אוריין בתיאטרון משו משו את הצגת הילדים ״הטפיל המאושר וכל השאר״. ההצגה נכתבה בהשראת המחזה של קארל צ'אפק ״חיי החרקים״. במחזה ישנם יצורים וחרקים שונים, בין היתר – טפיל, שדמותו עניינה את אוריין במיוחד.
הכתיבה של המחזה החדש נבנתה מתוך תהליך העבודה עם השחקנים. תוך כדי העבודה אוריין הבינה שהסיפור של הפגיעה וחציית הגבולות, מהדהד אצלה שוב – גם כאן. הפעם, עמוק בתוך עולם החרקים, אוריין הרגישה שניתן לספר סיפור שהיה קשה יותר לספר בהקשר של גיבורים תנ״כיים. הזרות והמרחק הקלו על המעשה.
בתחילת הקיץ האחרון אוריין כתבה פוסט יפהפה בפייסבוק שמספר את הסיפור הזה מנקודת מבטה. אני ממליצה לכן מאוד לקרוא.
ההצגה ״הטפיל המאושר וכל השאר״ תעלה בשתי הרצות בחודשים הקרובים. הבנות ואני ראינו את ההצגה לפני שנה, ואני מאוד מקווה שנגיע לצפייה נוספת בקרוב. מומלץ ביותר.
מה משמח אותה:
- גילויים, דרך ושינויים המתחוללים בה.
- לקרוא בספרי ילדים – גם של קטנטנים וגם של קצת יותר גדולים. הספרים והאיורים בספרים מאוד משפיעים על אוריין ביצירת תיאטרון לילדים.
- לראות סרטים טובים וגם גרועים. טלוויזיה, מבחינתה של אוריין, היא ״זמן גנוב״ – כילדה, רק בשעות שבילתה בביתה של סבתה זכתה לצפות בה.
- שיחות עומק עם חברים וחברות.
לסיום, נקודה מאירה שלקחתי מהשיחה איתה:
לאוריין יש כבוד גדול לילדים ולעולם הפנימי שלהם. בימינו זה נשמע אולי מובן מאליו, אבל האמת רחוקה מכך. התיאטרון שאוריין יוצרת לילדים הוא מדוייק, מורכב ועשיר. המחשבה של אוריין נמצאת בכל פרט ופרט.
מתוך השיחה שלי איתה התבהר לי שוב עד כמה הכבוד הזה של אוריין לילדים עומד בבסיס יצירתה, ואיך דרכה היא מנסה לתקשר ישירות עם הילדים את מקומם בעולם ואת זכויותיהם. ונדמה לי שבכך היא מנסה גם לשמור עליהם, עד כמה שהיא יכולה.
***כאן תוכלו לקרוא את מילותיה של אוריין מחודש דצמבר 2022 – בנוגע להחלטה לשנות את שמה.
איך שמחתי לקרוא.
איזו יכולת מופלאה יש לך דניאלה בהקשבה ובהעברה למילה הכתובה.
זה כל כך לא מובן מאליו!!
כמה מרתקת ברכי, איזה יוצרת מחוננת
וכמה זכו ילדי ירושלים ובכלל במפגש הזה שקרה בינכן.
ואו
שרית, המילים שלך מחממות לי את הלב. ממש ככה. תודה רבה על הקריאה ועל התגובה כאן – ותודה על התפקיד החשוב ששיחקת במעשה יצירת ההצגות יחד עם ברכי. את נהדרת. אני אוהבת כל אחת מכן ואת שתיכן יחד.
מקסים מקסים ! יעל שלי מתה על ההצגות שלה, היא עדיין מבקשת ללכת לראות , גם בכיתה ג
איזה כיף! ההצגות של ברכי באמת הן משהו מיוחד.
במהלך הקורונה כל כך נעצבתי שאביגיל מפספסת את כל הדבר הזה, וכמה שמחתי כשההצגות חזרו לעלות.
דניאלה, נהניתי לקרוא!! הכתיבה שלך ישירה, מפורטת, ומלאת מתח. מה יקרה עכשיו? הסיפור נפתח לעוד ועוד רבדים, כמו קפסולה משובחת. מדהים לקרוא איך ברכי הופכת להיות יותר ויותר היא עם כל צעד בדרך.
תודה רבה, לאה – על הקריאה ועל התגובה כאן.
מאוד שימח אותי לקרוא על חוויית הקריאה בפוסט הזה.
וכמה מעניין לחשוב על החיים שלנו כסיפור מתח!
מרתק!
ייייששש!
תודה רבה, מיכלי.
וואו. איזה מסע חיים. נשאבתי לתיאור שלך, אני מרגישה שממש פגשתי את ברכי. כל כך אוהבת לקרוא על נשים יוצרות, על נשים שרואות ילדים, על מפגשים בין מבוגרות לילדות שהיו. תודה שכתבת והכרת לי יוצרת שלא הכרתי.
תודה לך, קרין.
אני כל כך שמחה שמשהו משמעותי עבר אלייך בין המילים.
אני מכירה את ברכי קרוב לעשור – והעבודה על הפוסט הזה הפגישה אותנו מחדש ויצרה אצלי היכרות עמוקה הרבה יותר איתה.
הלוואי שתצליחו להגיע להצגה שלה מתישהו. זה באמת משהו מיוחד.
זה סיפור מקסים, שמח ועצוב כאחד.
כאישה ויוצרת חרדית אני נאלמת בכאב מול סיפורים כאלו, בהם נדמה שהחיים החרדיים והאומנות לא יכולים ללכת יד ביד. אני כל כך רוצה להאמין שזה יכול להיות אחרת.
זה נכון, באמת שיש פה המון מורכבות.
קטונתי מלהעיר ולהאיר את הנושא המורכב הזה,
ומעניין אותי מאוד מה ברכי היתה כותבת בעניין.
תודה רבה, לאה – על הקריאה והתגובה כאן.
שוב תודה על הכתיבה שלך דניאלה. שמחתי להכיר את ברכי דרכך.
תודה לך, רונית – על הקריאה והתגובה.
כיף גדול שנכנסת והכרת את ברכי.