הנה משהו שעדיין לא סיפרתי לכן: אני אוהבת מאוד להיות לבד.
החודשיים האחרונים – בהם היינו סגורות בבתים, העלו אצלי שוב ושוב מחשבות על היותנו לבד וביחד. עבור חלק מאיתנו היה באמת הרבה מאוד לבד בתקופה הזו, בעוד שעבור אחרות (ואני ביניהן) היה דוקא ביחד אינטנסיבי ללא הפוגה. יש לי תחושה שכמעט כולן, בין אם העבירו את הימים הארוכים והמשונים האלו בדירתן לבד ובין אם יחד עם בני משפחה או שותפים, יעידו שאיזשהו איזון בין הקצוות – של לבד וביחד – הוא האידיאלי.
אני מאוד אוהבת להיות בבית, כך שמהבחינה הזו התקופה האחרונה לא איתגרה אותי כלל. יחד עם זאת, היות שאני גם מאוד אוהבת ואפילו מקדשת את הזמן שלי לבד – כאן נתקלתי במצב לא פשוט. ואיכשהו, בחברה שבה אנו חיים, כשאומרים ״להיות לבד״ – הקונוטציה המיידית היא לא פעם שלילית.
מכיתה ד׳ ועד קצת אחרי הצבא, הייתי פעילה מאוד בתנועת הנוער נוע״ם. בשנות החטיבה והתיכון, כל קיץ היה נערך מחנה בן שלושה שבועות. לא מדובר במחנה כמו בצופים, עם אוהלים וסנאדות (אשכרה בדקתי עכשיו בגוגל שהמילה היא באמת סנאדות – ומה זה בכלל סנאדות) – מדובר היה במחנה קיץ בסגנון האמריקאי – כזה עם חדרים משותפים ובריכה ופעולות וחוגים.
המחנות האלה מדי קיץ, חוץ מזה שהיו המון כיף, היו חוויה די קיצונית לנערה שבסך הכל רגילה לחיות בבית עם ההורים והאחים שלה: העצמאות והאחריות, הקבוצה החזקה, הימים הארוכים והמלאים. וכמובן – הכל תוך כדי גיל ההתבגרות, המורכב והמבלבל גם ככה.
יש לי זיכרון מאוד ברור של עצמי – בזמן חופשי בין פעולות, או בלילה אחרי שהלו״ז נגמר – לא תמיד רוצה לצאת מהחדר וללכת להיות עם ״כולם״ בחוץ. לא פעם העדפתי את הלבד שלי. כנראה הגעתי למכסת ה״יחד״ היומית שלי.
אני גם זוכרת את עצמי מרגישה קצת לא בסדר עם זה שאני מעדיפה להיות לבד – כאילו יש בזה משהו לא לגמרי תקין, אולי קצת עצוב.
”Language… has created the word 'loneliness' to express the pain of being alone. And it has created the word 'solitude' to express the glory of being alone.”
Paul Tillich
כשאנחנו מקבלות ומחבקות באופן מלא את עובדת היותנו לבד, מדובר בהתבודדות (Solitude) ולא בבדידות (Loneliness): התבודדות משמעותה להיות לבד מתוך בחירה.
ובאמת, במהלך השנים למדתי לחבק את האהבה שלי להיות לבד. בשנותיי בתיכון, לדוגמא, גיליתי שאני מאוד נהנית לצאת לקולנוע לצפות בסרטים לבד – והאמת שעד היום אני נהנית מזה. בניגוד לצפייה משותפת – בה אני מרבה לפזול אל מי שלצדי ומנסה לקלוט את החוויה שלו – בצפיית בדד יש משהו מחודד ומדויק יותר: אני קשובה לעצמי ולחוויה שלי ממש.
בפרק של פודקאסט שאני מאוד אוהבת – On Being – האזנתי לשיחה עם הסופר והמורה הבודהיסטי סטיבן בצ׳לור. אחת הטענות של בצ׳לור, שפירסם השנה ספר בנושא ההתבודדות, היתה שאנו זקוקים לזמן לבד כדי לשפר את האינטראקציה שלנו עם מי שבסביבתנו. בצ׳לור מאמין שזמן שאנו מבלים לבד משפר את היכולת שלנו להשיב (respond) ולא פשוט להגיב (react) לדברים שנאמרים או שנעשים.
מאז שאני בת זוג ואמא, הזמן שלי לבד (שהפך, כמובן, מועט יותר) הינו חשוב לי מתמיד. לצד העונג והפלא שבחווית האימהות, יש משהו בעושר ובגודש הקיצוני של היומיום עם ילדים, שאני חושבת שגורם כמעט לכל אחת להשתוקק מעט אל הלבד.
מהמקום הזה אני מתחברת מאוד אל דבריו של בצ׳לור – שכדי להיות אמא שמצליחה להשיב ולא רק להגיב לילדים שלי, חשוב שאייחד את הזמנים שבהם אני לבדי. כבר כתבתי כאן על ההבנה שלי שעבורי, השכמה מוקדמת, לפני שאר בני הבית – יש בה כדי לשפר את התקשורת שלי עם הסובבים אותי לכל אורך היום. הזמן הזה לבד – לצד זמנים אחרים שאני חוצבת לעצמי – הוא מתנה שלי לעצמי.
לפני ב ד י ו ק שנתיים וחצי, ביום ההולדת שלי, שלחה לי גיסתי האהובה שיר של מיה טבת דיין, משוררת נפלאה שבזמנו עוד לא הכרתי. קראתי את השיר ועיניי הוצפו דמעות. הרגשתי – וודאי כמו אמהות רבות שקראו אותו – שהוא נכתב עבורי (ואפילו היתה לנו ספה אדומה בזמנו!). יש בשיר הזה משהו שמיטיב כל כך לתאר את האופן שבו היותי לבד מאפשר לי את החזרה אל הגרעין של העצמי – כמו קילוף שכבות זמני אל מי שהייתי לפני שנהייתי כל מיני דברים אחרים.
◊
גאולה עם בוא הערב / מיה טבת דיין
אֲנִי מְדַלֶּגֶת מֵעַל הַמּוֹקְשִׁים
שֶׁל חַיַּי; מְלָפְפוֹן חָמוּץ עַל הַשָּׁטִיחַ,
חֲתִיכַת בַּנָּנָה בְּפִנַּת הַחֶדֶר, פֵּרוּרֵי גִּיר;
הַיַּלְדָּה בַּגִּיל בּוֹ הִיא זוֹרֶקֶת הַכֹּל.
חִשַּׁבְתִּי: עֶשֶׂר פְּעָמִים בְּשָׁעָה,
מֵאָה בִּימָמָה, אַלְפַּיִם
וּשְׁמוֹנֶה מֵאוֹת הִתְכּוֹפְפוּיוֹת בְּחֹדֶשׁ.
וּבְחֲפָצִים: חֲמִשָּׁה עָשָׂר אֶלֶף
פְּרִיטִים שֶׁיֵּשׁ לְהָשִׁיב לִמְקוֹמָם.
קָרָאתִי פַּעַם שֶׁכְּאֵבִים בְּגַב תַּחְתּוֹן
נוֹבְעִים מִדְּאָגוֹת כַּלְכָּלִיּוֹת.
זֶה בֶּטַח נִכְתָּב עַל-יְדֵי גֶּבֶר.
כְּמוֹ גַּם סִפּוּר הַבְּרִיאָה. וְהַתּוֹרָה כֻּלָּהּ.
בַּתָּנָ"ךְ שֶׁלִּי, אֱלֹהִים עוֹלֶה מִן הַכִּיּוֹר
בָּעֶרֶב, כְּשֶׁהַמִּטְבָּח נָקִי,
מַלְאָכִים בְּרֵיחַ לַוֶונְדֶר וְלִימוֹן
פּוֹרְשִׁים לְרַגְלַי אֶת שְׁטִיחַ הַלַּיְלָה
וְאַדְמַת שַׁיִשׁ בָּרָה מְצַפָּה לְהִזָּרַע
בְּמַּחְשָׁבוֹת שֶׁעַד כֹּה לֹא נִמְצָא לַהֵן זְמַן.
אֲנִי שׁוֹאֶבֶת אֶת שְׁיָרֵי הַמַּפָּץ הַגָּדוֹל
שֶׁל הַיּוֹם. הַבְּרִיאָה מִתְרַחֶשֶׁת לִצְלִילֵי נְשִׁימוֹת סְדוּרוֹת
מִכָּל הַחֲדָרִים. כְּלוּם מֵאֲחוֹרַי,
כְּלוּם מִלְּפָנַי, אֲפִלּוּ הַהִסְטוֹריָה
רְחוֹקָה עֲדַיִן
בָּאֹפֶק הֶעָתִיד שֶׁל הַבֹּקֶר.
מִדֵּי עֶרֶב אֲנִי אָדָם הָרִאשׁוֹן,
עַל אוֹתָהּ סַפָּה אֲדֻמָּה בַּסָּלוֹן
נִבְרֵאת מֵחָדָשׁ בִּדְמוּתִי הַיְּשָׁנָה.
◊
אין ספק שהשיר המדהים הזה נכתב עלייך ובשבילך. גם אני הייתי שולחת לך לו פגשתי במקום אחר… 🙂
וואו – נכון???
ובכלל היא משוררת מדהימה.
דניאלה יקרה
לשים גבולות ברורים בין הביחד ללבד.
כשאני לבד, אני מזמן אלי הרבה דמויות , חלקן מרצוני וחלקן מזדמנות שלא מרצוני
ושוב , איני לבד אלא מוקף או מוצף או רוצה לצאת מסוג זה של לבד ולהיות ביחד כדי לזכות בקצת לבד.
וכשאני ביחד אני לא לבד? כשאני שוכב במיטה לצד אשת חייקי הניצחית, ומתעורר מוצף לפעמים כואב ולפעמים מבועת, ולצידי זוגתי גולשת בחלומה במדרונות מושלגים בשוויץ, אז אני לא לבד?
זו נקודה מאוד יפה, ואני מאוד מסכימה איתך.
בהחלט אפשר לטעון שאנחנו תמיד לבד, ובאותו הזמן ממש לעולם לא לבד.
תודה רבה שקראת והגבת כאן.
אני מאוד מאוד מעריכה את זה.
חחח מצחיקולה, אין אוהלים במחנות של הצופים. גם אני מאוד אוהבת להיות לבד ומצאתי הזדהות עם הרבה ממה שכתבת. שמתי לב בשנים האחרונות שאני מאוד כמהה לזמן הזה וכשהוא סוף סוף קורה (כמו איזה בוקר של כיף עם עצמי ביום הולדת למשל) אני קצת אבודה ומבולבלת בהתחלה כאילו שלוקח לי זמן להיזכר איך עושים את זה 🙂
לגמרי מבינה את מה שאת כותבת על כל פעם להיזכר מחדש איך עושים את זה.
זה עומד בכזה קונטראסט למה שמובן מאליו וקורה כל הזמן!!
מקסים דניאלוש. שיר מושלם.
תודה אהובה!!
כן – זה אחד השירים שאני הכי אוהבת.
ללא ספק.
ממש אוהבת אותה גם. בכלל את כותבת נפלא שוזרת ומשלבת כל כך הרבה באופן כל כך מדוייק.
????
יואו, איזו מרגשת שכתבת פה…
תודה רבה!!
גם אני מאוד אוהבת להיות לבד והתקופה האחרונה עם שני ילדים קטנים בדירת שלושה וחצי חדרים בהחלט הייתה מאתגרת…
תודה, הילה – שקראת והגבת!
כן, כמה זה היה אינטנסיבי. ועכשיו לאט לאט נפתחים החוצה…
מאוד מזדהה, גם אני אוהבת את הלבד שלי.
תודה רבה שקראת והגבת, טל!
מאוד מתחברת למה שכתבת והצילומים נפלאים בעיניי. אני מאוד אוהבת להיות לבד (בבית) ולומדת לעבור ממצב של doing למצב של being או יותר נכון, לשלב ביניהם.
חוה, כיף שנכנסת לקרוא ולהגיב – ושגם הצילומים מוצאים חן בעינייך!!
האמת שכתבתי פוסט קודם בדיוק על העניין הזה – של מעבר מdoing לbeing – שהוא ממש לא פשוט בשבילי…
אם מעניין אותך – הנה:
https://betzeva.com/לא-פשוט-להיות/
האמת שבעבר מאוד פחדתי מהלבד ועכשיו אני לומדת לאהוב ולהעריך אותו.
אכן, המצב הזה של לבד יכול להיות גם מאוד מבהיל.
לאט לאט זה משתנה – וזו באמת אחת המתנות הנהדרות לעצמנו.
דניאלה יקרה
איזה דיוק בהעברת רגשות ומחשבות למילים.
וואו.
לבד– אני כל כך אוהבת לבד. לעשות ממנו פרחים וצבעים=קסמים.
אבל ברצינות:
מזדהה מאוד עם לבד שהוא כל כך נעים אך הכרחי בשביל הנאת הביחד.
שרית אהובה,
תודה על התגובה הזו שמחממת לי את הלב.
מקווה שיהיה לשתינו בקרוב המון לבד וגם יחד.
חיבוק.
מקסים. הזדהיתי עם המון ממה שכתבת.
גם אני מאוד אוהבת להיות לבד, ולפעמים באמת צריכה אותו בשביל למלא אנרגיות.
בתקופת הקורונה יצא שהייתי הרבה יותר לבד מאי פעם, כיוון שבעלי עבד מסביב לשעון..
העלה אצלי המון מחשבות על ההבדלים האלו בין התבודדות לבדידות.
תודה לך על הדיוק במילים 🙂
תודה רבה, מיכל!!
זה באמת מעניין.
לא כתבתי בפוסט בכלל על הפן הזוגי אלא בעיקר על הפן האימהי,
ואין ספק שגם בין בני זוג הקורונה הזו הביאה שינויים לסטטוס קוו – מבחינת הלבד והיחד.
אני אדם שהכי מעריך את הלבד שלו! אין כמו להיות לבד עם עצמך ♥
תודה שקראת והגבת, בהחלט – לבד זה כיף וחשוב.
אני לגמרי מזדהה עם מה שכתבת, לפעמים הסביבה שלנו יכולה להיות כל כך אינטנסיבית ומעייפת, שאת רק רוצה לברוח ממנה לאנשהו.
האיזון המושלם בשבילי הוא 30% ביחד ו70% לבד.
כן, התחושה הזו של רצון לברוח.
משהו שקשה להודות בו, אבל אני בטוחה שרבות מאיתנו מרגישות.
אחד הפתרונות, הוא לנסות להנדס לנו בתוך היום זמני בריחה קבועים שכאלה.
משהו שאני יודעת שנכון, אבל מצליחה ליישם רק חלקית.
הי דניאלה
שמחתי "להיתקל" בבלוג שלך בשיטוטי ברשת. התרשמתי מהעושר בתכנים ובצילומים ונהנית לקרוא אותך.
השורות האחרונות אכן מהדהדות חזק גם בנימי נפשי – שמאוד אוהבת למצוא את הזמן הזה עם עצמי שבו נולדת ההשראה שלי והיצירה שלי.
המילים כאן גרמו לי להיזכר בשיעור מאוד אהוב על ההבדל בין
LONLINESS שהיא הבדידות לבין הALONESS שהיא הלבדיות.
זה שיעור של אושו שאמר:
LONLINESS IS THE ABSANT OF OTHERS, ALONESS IS THE PRESENNCE OF SELF.
אז תודה על הדרך הייחודית שלך להאיר את הלבדיות המבורכת.
עדנה
עדנה יקרה,
כמה משמח לקרוא שנתקלת בבלוג שלי בשיטוטייך ברשת, שנכנסת לקרוא ולהתרשם ושהדברים מצאו חן בעינייך.
תודה רבה על הציטוט הנהדר של אושו. אכן הוא מדבר בדיוק את העניין הזה.
הפוסט נכתב ממש עם צאת הסגר הראשון, ועכשיו אני מוצאת עצמי עמוק בתוך הסגר השלישי – שוב כמהה אל מעט זמן לבד.
בתקווה להשתמע בהמשך,
דניאלה
איזה כיף שהפנית שוב לפוסט הזה, במבט לאחור. עדיין כל כך רלוונטי ונדרש ומדוייק וכתוב יפהפה.
תודה רבה, קרין יקרה.
מרגש במיוחד לקבל תגובה חדשה על פוסט ותיק שכזה.