בעקבות יאיוי קוסמה

יאיוי קוסמה בתל אביב
על התערוכה המדוברת והמנוקדת הזו

כבר כתבו הכל, ובוודאי שצילמו הכל. אני מבטיחה שבפוסט הזה אני לא אנסה לחדש לכן דבר או חצי דבר על האמנית יאיוי קוסמה או על התערוכה במוזיאון תל אביב.

במקום, אני מגישה לכן היום רצף הגיגים ומחשבות שנולדו מתוך הביקור שלי בתערוכה (ואני מבטיחה לכן שלא בחרתי את הגרביים במיוחד באותו בוקר).

יאיוי קוסמה בתל אביב
סמנו אותי, שייכו אותי

אני נהנית לקבל על עצמי סימוני השתייכות: צמיד בכניסה לתערוכה, חותמת על גב כף היד בכניסה למועדון (זה כבר לא קרה אי אלו שנים), מדים של נבחרת (בכיתה ט׳ שיחקתי חצי פינה בקבוצת הכדורסל של בית הספר – שם התחילה והסתיימה הקריירה שלי), כרטיס עובד שמחובר לג׳ינס בקליפס. סמנו אותי, שייכו אותי.

יאיוי קוסמה בתל אביב
לדרוך על הפסטה

מאז שאני ילדה, בזמן צפייה בהצגות אני מוצאת את עצמי חושבת מה היה קורה אם פשוט הייתי עולה פתאום על הבמה – ככה, באמצע. בתיאטרון אין באמת שום דבר שמונע מכל אחד או אחת לעשות זאת. זו מחשבה שאני חושבת לא פעם והיא מבעיתה אותי ממש – שאפשר כל כך בקלות לחבל ביצירה, ושאני עלולה לעשות זאת: לחצות את הקווים הבלתי נראים האלו, ולעלות אל הבמה.

בתחילת התערוכה מוקרן קטע קצר משנות השישים בו מספרת קוסמה שבתערוכה שלה בניו יורק המבקרים הוזמנו לדרוך על פסטה שהיא פיזרה על הרצפה.

במוזיאון תל אביב המבקרים לא מוזמנים לעשות זאת. אבל אני רציתי. רציתי לדרוך על הפסטה.

יאיוי קוסמה בתל אביב
הכל צפוי והרשות נתונה

אחרי חודשים של מעקב אחר התערוכה והמבקרים בה דרך הרשתות החברתיות – ידעתי כמעט בדיוק מה אני הולכת לראות. הרגשתי שכמעט כמו שהגעתי לראות את התערוכה, הגעתי גם לראות את המבקרים בתערוכה ואת עצמי כמבקרת בתערוכה.

מה אני אצלם? מה לא? והאם משהו בכלל ירגש אותי?

יאיוי קוסמה בתל אביב
לעמוד בתור אל האינסוף

בתערוכה 4 חדרי אינסוף, ולא נכנסתי אל אף אחד מהם. הערכתי שאצטרך לעמוד בתור כחצי שעה לפחות לכל אחד מאותם החדרים, אז החלטתי לוותר. האם פספסתי חוויה משמעותית? אולי. האם אני יכולה להמשיך לחיות בשמחה ללא אותה החוויה? בוודאי.

יאיוי קוסמה בתל אביב
עבודת היומיום

בחודש מרץ קוסמה תחגוג 93 שנים, והיא לא מפסיקה ליצור לרגע. היצירה שלה נותנת לה כוחות ומחזיקה אותה. בשנים האחרונות הגעתי להבנה שהיצירה שלי (הצילום שלי, והכתיבה כאן בבלוג) גם היא מחזיקה אותי.

אני מקפידה לפנות לה מקום – זו עבודת היומיום שלי.

יאיוי קוסמה בתל אביב
לבד בתערוכה

לתערוכה במוזיאון תל אביב הגעתי לבד. נעים לי לבד. על חוויית הלבד שלי כתבתי כאן, וגם במסגרת מועדון הסרט הטוב דיו, אני יוצאת לקולנוע (כמעט תמיד) לבדי. במוזיאון לא הייתי לבד כבר המון זמן, וכשהסתובבתי בתערוכה נזכרתי בשנה שלנו במנהטן (עבדתי שם במוזיאון היהודי וקיבלתי תג קסום שאפשר לי כניסה חינם לכל המוזיאונים בעיר).

כשאני לבד, התגובה שלי ליצירה היא התגובה האותנטית שלי – ללא פילטרים והתאמות לאחר. אני משתקפת רק בעיניים שלי.

יאיוי קוסמה בתל אביב
חזרה החוצה אל העולם

בשיחה עם איילת שני שהופיעה בזמנו בעיתון הארץ הפילוסוף פרופ׳ עדו לנדאו אמר כך:

״יש יופי רב בעולם — שגם ממנו אנחנו מתעקשים להתעלם או להיות קהים כלפיו, אבל כשאנחנו הולכים למוזיאון, אנחנו מאמצים גישה אחרת — ומצפים לראות וליהנות מהיופי. גם אם המוצגים לא יפים במיוחד בעינינו, אנחנו מחפשים את היופי. השאלה היא אם אנחנו יכולים לאמץ את הגישה הזאת בחיים בכלל. האם אני מסוגל לראות את היופי גם במכונית חונה או בעץ ברחוב. לא חייבת להיות המכונית היפה בעולם — אבל יש בה יופי. הוא לא חייב להיות עץ נדיר ומרשים, אבל יש בו יופי. אני חושב שבאותו האופן אנחנו יכולים ללמד את עצמנו לתפוס ערך של דברים. לעשות דה־טריוויאליזציה. כל הזמן.״

וזו התורה כולה.

פלאות היומיום, כבר אמרתי.

יאיוי קוסמה בתל אביב
יצא לכן לבקר בתערוכה? מה חשבתן?
כל כך אשמח אם תכתבו לי בתגובות. 
הנה, ממש כאן ↓

8 Comments

  • נהדר. אתמול עבדתי בבית קפה של יומיום של מישהו אחר, שתיתי קפה בספל צהוב, תיקתקתי על המחשב בשילוב הנהדר של שמש ורוח שמביאים ימים יפים, ונהניתי מכל רגע. פלאות יומיום למהדרין.

    • זה נשמע פשוט מושלם, מיטלי. איזה כיף.
      וגם איזה כיף למצוא את התגובה שלך כאן.
      תודה, אהובה.

  • מסכימה איתך שלחוות דברים לבד זה שונה מביחד. מעניין שדווקא כאן לא הייתה אופציה לדרוך על פסטה – מה נסגר איתם?! בהחלט חידשת! תודה לך ????

  • אוהבת את ההגיגים שלך. תודה על השיתוף. נראה לי שאני בין היחידות שטרם ביקרה בתערוכה.

    • תודה רבה, גלית!
      אני בטוחה שיש עוד המון שעוד לא היו 🙂
      זו פשוט התערוכה הכי מותאמת אינסטגרם שיש –
      אז לא הפסקנו לשמוע עליה לרגע…

  • אני בהתלבטות אם ללכת לתערוכה הזו, בדיוק בגלל התחושה שלך, שכבר ראינו הכל, וזה הפך להיות מתערוכה לאירוע. אני מנסה להפריד בין הרצון שלי לראות את העבודות (לבדוק אם הוא קיים בכלל) ובין הרצון לסמן וי על תופעה תרבותית של נהירה לתערוכה מיוחצנת. אהבתי מאוד את הציטוט על הדה טריוויליזאציה. וגם את הלפנות מקום ליצירה שלך.

    • אני ממש מבינה את ההתלבטות, לי היתה רתיעה במשך תקופה ארוכה מכל התערוכה הזו – ממש בגלל כל ההייפ והמוני התמונות שעלו לרשתות. רק לאחרונה הרגשתי כבר ש״בא לי״ לבקר בה.
      לא כל כך כתבתי על זה בפוסט, אבל יש בתערוכה הזו המון שלא עלה בתמונות ובפוסטים ברשתות החברתיות. הסיפור הקשה מאוד של קוסמה, חוויות ילדות ומחלת הנפש.
      באמת לא כתבתי על זה כאן (ופתאום אני לא יודעת למה) – אבל יש בתערוכה הזו משהו מאוד עצוב וקשה, בהקשר הזה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *