בריזה אביבית ירושלמית

כמעט חג שמח לכן. או שאולי השנה נאמר: חג כמעט שמח. רק כמעט. השמחה שלנו שבורה השנה.

במקום להעלות ירושלמית חדשה אל הבלוג היום, החלטתי לאסוף את חבורת הירושלמיות המופלאות שעלו אצלי בבלוג בארבע וחצי השנים האחרונות (נכון לעכשיו יש עשרים ושתיים כאלו) ולהיעזר בתבונתן וברגישותן.

אם כן, זהו פוסט במסגרת פינה קבועה בבלוג בשם ירושלמיות משמחות. ירושלמית משמחת היא מי שחיה או פועלת בירושלים – בעבר או בהווה – ושיש בעשייתה דבר מה משמח. כשאני כותבת משמח אני מכוונת למקום של עשיית טוב, חיוביות וצבעוניות. היות והפוסטים שלי מעוטרים בתמונות, לאותה ירושלמית צריך שיהיה אספקט חומרי לעשייתה, או במילים אחרות – כדאי שיהיה פוטנציאל לכך שזה יצטלם טוב. הפוסטים האלה, מבחינתי, הם מעין כתבי אהבה לעיר שלי בהם אני מאירה נשים וצדדים בירושלים שאולי פחות הכרתן.

אך כאמור, לראשונה אני חורגת מהפורמט הקבוע של הפינה בה אני מתמקדת בכל פעם בירושלמית אחת. לפני שבוע וחצי פניתי אל כל הירושלמיות שלי וביקשתי מהן לכתוב או להקליט לי מחשבה או רעיון של משהו שעוזר להן / נותן להן אויר / משמח אותן בימים לא פשוטים אלו.

תגובותיהן היפות מוגשות לכן כאן, והלוואי שהן יהיו לכן בריזה נעימה ומיטיבה.

דודה מלכה

אפרת גבעתי, מרצה, דוקטורנטית ואקטיביסטית זבל:

דודה מלכה היא האחות הקטנה של אמא שלי ומאז ומתמיד גרה בקיבוץ רעים עם בעלה דני ז"ל וארבעת ילדיה. הנסיעות לקיבוץ כשהייתי ילדה היו תמיד משמחות ומרגשות אותי: כל הקונספט של חדר אוכל, פינת החי הצמודה לו, הפסל בצורת הקונכיה שהיה כיף להיכנס לתוכו, המרכולית וכמובן – הבריכה. לילדה עירונית כמוני זה היה החופש המושלם.

אבל הכי חשוב: ה-דודה. זאת שמרשה הכל, זאת שרוכבת על תלת אופן וגם קופצת ראש לבריכה בגיל 80, וזאת שתמיד אפשר לסמס לה ביום שישי בבוקר "מלכה אנחנו באים, טוב?" – והיא תכתוב ״בשמחה!״.

בשבעה באוקטובר דודה מלכה הגיבורה היתה בממ"ד עם בנה ומשפחתו וכתבה לנו בקבוצה המשפחתית שנקראת "בבריכה אצל מלכה" כך: "לא פשוט. חבלנים מתארחים אצלנו בלא הזמנה. מיטב יחידות צה"ל משתדלות לשחרר אותנו מעולם. איננו יודעים מה מצב כל החברים. יש דאגה".

מלכה ושני בניה ומשפחתם פונו למלון באילת, ואח"כ יחד עם כל קיבוץ רעים עברו להתאכסן במגדל ברחוב הרצל 168 בת"א. הילדה פליטת השואה – שנולדה במלחמת העולם השניה בסיביר והגיעה מאירופה היישר לרחוב העליה בדרום ת"א – חזרה להיות פליטה של מלחמה נוראית ומזעזעת אחרת.

אבל מלכה היא אצילה: מטיילת, שוחה ועושה הליכות אל הים שהיא כל כך אוהבת.

זה ממלא אותי גאווה, עצב וקצת תקווה.

תוכלו לקרוא עוד על אפרת כאן.

התקווה היא אנחנו

שרית זוסמן, יוצרת, מספרת סיפורים, שחקנית ואשת חינוך בלב ובנשמה:

מה שמחזיק אותי היא תקווה.

ממש לדמיין ימים טובים יותר – לי, למשפחתי, לעם שלי, לעיר שלי, למדינה היפה שלי.

אני אומרת את זה בקול, ומחפשת ומוצאת אנשים שממש עובדים בזה, בתקווה, ומהם אני מקבלת כח ומשתדלת להיות שותפה. כשאני יושבת עם אנשים שונים, אני ממש שואלת: ״אז איפה התקווה?״, והתשובה שחוזרת על עצמה ומהדהדת מפתיעה אותי ולא מפתיעה אותי בכלל, כל פעם מחדש:

התקווה היא אנחנו.

אז בעצם, ההמלצה שלי ומה שמחזיק אותי – הם משהו פיזי ממש: אנשים ונשים.

תוכלו לקרוא עוד על שרית כאן.

קפה וחיבוק

נעמי זיסבלט, בשלנית ומוסיקאית, והמייסדת והשפית של חברת פאלטאס:

נעמי נמצאת השנה עם משפחתה בונקובר שבקנדה, והיא מציינת קודם כל את רגשות האשמה הגדולים על כך שהיא לא בארץ. רגשות האשמה הם גם קולקטיביים לקהילה היהודית והישראלית בונקובר, ונוספים להם פחדים, קשיים והתמודדויות שקשורות לזהות במקום רחוק. לדבריה, מה שעוזר לה:

לצאת לאויר הצח ולהגיד תודה על הטבע ועל היופי.

פשוט "to bitch" עם אמהות אחרות מהסביבה הקרובה שלי, לחבק ולצחוק על המצב ועל ההתמודדויות היומיומיות הטריוויאליות. להתחיל את היום אחרי הורדת הילדים במסגרות, עם קפה יחד עם אמא אחרת שעוברת חוויות דומות לשלי. זה מה שנותן לי תקווה וידיעה שהכל יעבור, שיהיה בסדר.

תוכלו לקרוא עוד על נעמי כאן.

לנשום הרבה

מרב ויצמן סמי, מנהלת בית הקפה זריפה:

מה שנותן לי אוויר זה לנשום הרבה.

אני עושה מדי יום מדיטציות, ופעמיים בשבוע יוגה.

אני נמנעת מלשמוע/לראות חדשות, ובכלל –

מתרחקת ממדיה

ומתקרבת לאנשים טובים ♥️

תוכלו לקרוא עוד על מרב כאן.

לחזור לקלאסיקות ישנות

ננה ורשבסקי, יוצרת, מספרת סיפורים ובעלת הסטודיו בובות געגוע:

1. לקרוא. הכי משקיט לי את המחשבות. בעיקר ספרים שאני אוהבת שכבר קראתי, לחזור לקלאסיקות ישנות. זה כמו לפגוש חבר טוב מפעם. אתם מכירים כל כך טוב, זה מרגיע את הלב.

2. ⁠לראות את הילדים לומדים דברים חדשים. יש בזה אופטימיות מדבקת. אם זה קריאה ואם זה נגינה ואם זה טכניקה חדשה של ציור או בישול. הם ניגשים לדברים חדשים בהתרגשות שאני יכולה רק לנסות ולהעתיק מהם.

3. ⁠כל פעם שאני מרגישה שכל זה ממש גדול עלי, אני מנסה לחשוב אם יש מישהו שאני יכולה לעזור לו – לשלוח מילה טובה או אפילו רק להתעניין בשלומם. זה לא הרבה אבל זה מרים אותי מייד.

תוכלו לקרוא עוד על ננה כאן.

לראות את הילדות שלי שמחות

נעה אביב, מייסדת מקהלת הרמוניקה:

אני מרגישה שהדבר היחיד שמחזיק אותי זה הילדות. זמן עם הילדות, לראות אותן גדלות וצוחקות, לקרוא איתן סיפורים ולצייר איתן בגירים. לחשוב עליהן גדלות ומתחילות כיתה א׳, לדמיין אותן בקונצרט סוף שנה מנגנות שופן, ולתכנן טיולים שנעשה בקיץ.

להתמקד במשהו טוב שיכול לקרות מסביבי זה הדבר החיובי היחידי שאני מצליחה לראות. אני מקווה שבעקבותיו יגיעו עוד. קשה לי לחשוב על משהו טוב שיקרה ברמה הלאומית או האזורית, אבל לראות את הילדות שלי שמחות גם מחר – זה אני מצליחה, וזה נותן לי כוח.

תוכלו לקרוא עוד על נעה כאן.

לה-לה-לנד של ילדות ישראלית בשנות השמונים

שרה סגל-כץ, מורת הלכה, מדריכת כלות וזוגות, ואקטיביסטית בתחום דת ומדינה:

אז מה ׳נותן לי אוויר׳ בזמן הזה, כשאפילו הביטוי ׳אוויר׳ הוא כה טריגרי?

בזמן שהארץ געשה והמתקפה התרחשה, אנחנו היינו בעומק שנת הלילה בניו יורק שעברנו אליה כמה שבועות קודם. רק בהגיענו לבית הכנסת שמענו עדכונים. תחושת האשמה העצומה על זחיחות הדעת שלא מדעת, בשעות נוראיות כשאנו היינו בבועת חג – משפיעה מאז על כיוונון האוזניים, העיניים והלב אל הארץ. אני נתונה בהתעדכנות תכופה מרחוק, שהיא דפוס חדש עבורי אחרי שב״חומת מגן״ קיבלתי על עצמי להישמר מעודף היצמדות לעדכוני חדשות. בכך אין משהו ייחודי, אלא שהנשיאה בכל רגע את ההתרחשות בישראל – צובעת את המבט שלי בהליכתי ברחובות העיר, בכניסתי אל היער הסמוך לביתי או בהקפות בפארק השכונתי.

כנגד רצף-שטף החדשות אני בוחרת בכל יום כמה שעות בהן הסלולרי מכובה לגמרי. זה קצת ׳על הקצה׳ בימינו, כשהכל מתוח, אבל גיליתי שזה נותן לי אורך נשימה. זה משיב את כוחותי אל חיי.

ואז, כמו באסקפיזם של ממש, אני נוטלת את הפודלית שלנו לטיול ברחובות השכונה או נכנסת אל היער שמסתיים בנהר ההדסון. אני מודעת לגמרי שכשאני הולכת כך מבלי זמינות עם מכשיר סלולרי, אני משיבה עצמי לדפוסים שהיו אצל כולנו בחיים אחרים ואולי אני אומרת לעצמי ׳את הולכת במציאות טרום האינתיפאדה, את בלה-לה-לנד של ילדות ישראלית בשנות השמונים כאילו לא סיפרו לך על אף מלחמה׳.

שבתי גם לדפוס של נטילת ספר וכניסה לבית קפה בסוף יום עמל, גם אז המכשיר נסגר, אני קוראת, כותבת במחברת ליד ושותה תה או קפה. פעם יכולנו לחשוב שזו היענות להמלצות פסבדו-סקנדיביות כדי לאמץ עקרונות של ׳הוגה Hygge׳ כשהחורף הניו יורקי סמיך כמו מחוזות אחרים. אבל האפילה איננה נובעת ממזג האוויר, ואת הבחירה בקרני שמש אני עושה בליקוט רגעים של אור – אפילו לא ממושך – כדי לשוב וללקט מאות שירים אל מגזין גלויה, האתר שאני מנהלת. כדי לשוב לכתוב על יתמות. זה פרוייקט שהתחלתי בו באוגוסט ועצרתי בסוכות, ומי ניחש כיצד אשוב אל התיקיות במחשב אחרי החג…

ונראה שיותר מהכל, העובדה שבמהלך השנה הקשה הזו כשא.נשים קרובים לי נושאים פצעים עמוקים עמוקים ונשמות יפהפיות נגרעו מהעולם באלימות מאלימה, נראה שהביקורים בארץ מעת לעת הם כעת התשובה הפשוטה. לחבק את היקרים מכל ולהביט בפני כולן וכולם מקרבת-לב ובין חריצי היגון שנרשמים בפנינו למצוא אהבה.

תוכלו לקרוא עוד על שרה כאן.

לבבות קטנים סרוגים

מורן דייגי, יוצרת וכותבת:

לי עוזר בימים האלו ליצור. ליצור בחוטים דברים קטנים או כאלו שלא דורשים הרבה התעסקות, ככה שאני יכולה לעשות אותם עם שני קטנים לצדי. למשל – לבבות קטנים סרוגים שלוקחים 2 דקות, או משהו המשכי ואיטי שלא דורש הרבה מחשבה.

וגם – ללכת לשחות. עשינו מנוי לבריכה ואנחנו משתדלים לאפשר אחד לשנייה ללכת אחת לשבוע לשחות.

תוכלו לקרוא עוד על מורן כאן.

כל תפר נותן לי הרגשה של שליטה

נטשה (נטליה) רודנקו, גננת בשיטת וולדורף ואישה סקרנית ויצירתית:

בעצם, מה שעוזר לי להתמודד זה להמשיך בשגרה: לעבוד, לסדר את הבית, להכין אוכל (להשקיע יותר, וכמו להעביר יותר אהבה דרך הכנת האוכל למשפחה), לקפל את הכביסה וכו׳. כל מיני דברים פשוטים שאני רואה בהם משמעות יותר עמוקה פתאום.

‏כשאני עושה את כל הדברים השגרתיים האלו אני אוהבת להקשיב לאיזשהו פודקאסט, אבל בגלל שהוא ברוסית אז אני לא רואה טעם להמליץ…

‏אם הפוסט שלך לא היה עולה לקראת פסח הייתי מדגישה שהכי עוזר לי ללוש בצק, להכין משהו מבצק יחד עם הילדים. זה הכי מרגיע אותי והכי כיף. גם לרקום מאוד עוזר לי – כל תפר נותן לי הרגשה של שליטה.

‏ויש כמה שורות שאני תמיד נזכרת בהם בתקופות לא פשוטות:

".The wind is rising, we must try to live"

‏(מסתבר שזה סוף של שיר של המשורר צרפתי פול ואלרי)

תוכלו לקרוא עוד על נטשה כאן.

השינה כדבר מרפא

אביגיל דגן חדד, בעלת ומנהלת מרכז התרבות והרוח פתח האוהל שלחופי ים המלח, ומנחה של סדנאות יהדות והתבוננות:

דבר שמאוד עוזר לי, גם אם אני לא מרשה אותו לעצמי הרבה, זה לישון. כשאני ישנה הרבה, אני ממש מרגישה את השינה כדבר מרפא, כמו שלוקחים תרופה. אפילו אם פעם בשבועיים אני מחליטה שהיום אני נכנסת למיטה מוקדם והולכת לישון, אני ממש מרגישה שהשינה בעצמה מעבירה אותי כמה סבבים של חלומות וכמה סבבים של מצבי צבירה. השינה נותנת לדברים לנחות בתוך הגוף שלי ומפנימה דברים בתוכי. אני קמה ממנה בריאה ומרופאת.

שינה יכולה להיות בריחה, אבל אני דוקא מרגישה שהרבה פעמים עירנות היא הבריחה וששינה יכולה להיות ההסכמה לתת למשהו אחר לעבור עליי ודרכי. ההסכמה לישון היא ההסכמה לפגוש את המציאות ולתת למשהו טוב לקרות לי.

תוכלו לקרוא עוד על אביגיל כאן.

חיצים של חיוכים ואהבה

ד״ר מיכל ברוק, רופאת שיניים לילדים ולמבוגרים:

מאז השבעה באוקטובר השגרה נראית פתאום חסרת משמעות.

את מכירה את הביטוי לירות חיצים ורק אחר כך לסמן מסביבם את המטרה?

בגדול זה מה שאני עושה: מפזרת מסביבי חיצים של חיוכים ואהבה.

קודם מחייכת ואחר כך מוצאת סיבות לחייך.

קודם אוהבת ואחר כך מוצאת סיבות לאהוב.

אני נמנעת כמה שיותר מלשמוע חדשות, ונאחזת בדברים הקטנים והטובים שיש מסביבנו.

"ופשוטים הדברים וחיים" – אני מנסה למצוא את האור בדברים הפשוטים ולתת משמעות לחיים.

תוכלו לקרוא עוד על מיכל כאן.

לחפש את הדברים המשמחים ולהפיץ אותם הלאה

לילך וידל, בעלת החנות J'aime מתנות משמחות שבנחלת שבעה בירושלים:

את קבוצת הוואטסאפ "דברים משמחים" פתחתי בחודש אוקטובר כשהכל מסביב עצוב ונוגה. עשרות הצטרפו ותוך זמן קצר הגעתי לתפוצה של 350 אנשים שמחכים שאשלח להם דברים משמחים. זה גרם לי לחפש את הדברים המשמחים ולהפיץ אותם הלאה. להצטרפות לקבוצה לחצו כאן.

תוכלו לקרוא עוד על לילך כאן.

ביקור מולדת

ילי שנר, משוררת, עורכת ומלמדת כתיבה וספרות:

החידוש של רוני אלטר לשיר ביקור מולדת של דיוויד ברוזה.

שיר שעושה לבכות אבל בקטע טוב. הנה כאן.

תוכלו לקרוא עוד על ילי כאן.

לשבת עם עצמי אפילו עשר דקות ולצייר

שרית עזרא, מנהלת מרכז אמנות לגיל הרך ומדריכה גני ילדים במוזיאון ישראל:

פעם בשנה יש פרויקט באינסטגרם שנקרא: The 100 Day Project

בכל יום עושים יצירה. זה יכול להיות כל דבר: ציור בצבעי מים, סריגה, קולאז', ריקמה – מה שרוצים. זו יכולה להיות יצירה של 10 דקות, חצי שעה, או יותר – מה שרוצים.

אותי מרגיע לשבת עם עצמי אפילו עשר דקות ולצייר. זה נותן לי אויר, אני לא חושבת על שום דבר ופשוט מתנתקת. אני בעיקר הולכת לצבעי מים, אבל יצא לי לעשות גם עוד כל מיני דברים. אני מתעדת לעצמי. יש כאלה שמעלות את התוצרים לפרוייקט שרץ באינסטגרם. זה ממש בסדר אם לא מצליחים לעשות יצירה בכל יום.

אני משתדלת לפחות פעמים בשבוע.

תוכלו לקרוא עוד על שרית כאן.

לתת ערך לחיים וליחסים

אוריין ליפשיץ, במאית ויוצרת תיאטרון:

אני משתדלת לשים גבולות כדי לשמור על שליטה במה שאני כן יכולה. להשקיע באנשים קרובים לי ובכל תקשורת שיש לי עם אנשים סביב. לתת ערך לחיים וליחסים. אני ממשיכה ליצור – לפעמים זה דורש להבין מחדש איך ומה. אני מנסה לקבל את זה בהבנה ולחפש דרכים חדשות, ובכלל להיות יותר סבלנית וסלחנית.

הבן שלי ואני עשינו יחד באותו יום קעקועים. כל אחד בחר את האיור שמתאים לו. את הקעקוע איירה האמנית הירושלמית לירון כהן. מדי פעם במהלך היום אני מסתכלת על האיור ושתי הדמויות המופיעות בו מחייכות אליי ומשמחות אותי.

תוכלו לקרוא עוד על אוריין כאן.

מסע לריפוי הלב

לאה גלבנד, פסיכולוגית ומאמנת קריירה:

בשעת קבלת הבקשה שלך אני נמצאת ברישיקש, הודו. פעם ראשונה שלי פה.

הגעתי כדי למלא מצברים, לחוות משהו חדש, ולקבל פרספקטיבה רחבה יותר על החיים בכלל.

החיים בארץ היקרה שלנו מדהימים, אבל בשגרה בכלל ובזמן מלחמה בפרט, נקודת המבט שלנו מצטמצמת. צמצום עבור הישרדות, העלאת המורל, תחושת הביחד וחיזוק הנרטיב שלנו. כל אלו דברים חשובים כדי לעבור את הקושי הגדול שאנחנו מצויים בו. אני מבינה את זה.

דווקא בגלל כל אלו, נעניתי לקריאה לצאת למסע להודו. "מסע לריפוי הלב" – קוראת לזה המורה והמלווה של המסע, יעל יעקובי גרינבאום.

בהודו, דווקא בגלל השוני בתרבות והיכולת לדאוג רק לעצמי לכמה ימים, יש לי אפשרות לחזור לקצב הטבעי שלי. קצב של נשימה, שוטטות, פליאה ומפגש עם אנשים חדשים – גם ישראלים וגם מכל העולם (כולל מפגש עם כאלו שאוהבים אותנו ותומכים בנו!). בכל אלו יש אפשרות להתמלא מחדש. להעריך את החיים בכלל ולהעריך את מה שיש לנו במדינתנו.

אני מצפה לחזור לארץ ולחגוג את יציאת מצרים עם המשפחה ועם כל עם ישראל.

תוכלו לקרוא עוד על לאה כאן.

קצת שקט

יעל פינק, אמנית קראפט ויוצרת בטקסטיל ובחומרים ממוחזרים וטבעיים:

במהלך חצי השנה האחרונה היו רגעים בהם לא הצלחתי לנשום. נעתי בין חרדה לאחי הקטן ששירת בעזה, בין המציאות הבלתי אפשרית שנקלענו אליה, לבין היופי שהתגלה בעם המתוק שלנו וההתגייסות של התושבים בכל התחומים.

מצאתי קצת שקט בציור בצבעי מים: הם מאפשרים לי חופש יצירתי ומחשבתי, מין מדיטציה קצרה שמוציאה אותי מרחשי היומיום שבסופה יוצא אובייקט ויזואלי מהתת מודע ומשחרר משהו שהיה תקוע בו.

אני מאחלת לנו חירות אמיתית להיות עם בארצו, ושבעזרת ה' נצא ממצרים הפנימית והחיצונית.

תוכלו לקרוא עוד על יעל כאן.

הטבע נותן לי ביטחון, רוגע ותקווה

נועה סתוי רווה, הקונדיטורית של מעדניות וקפה כהנ׳ס דלי:

אני מוצאת נחמה בשמיים, בטבע שמשתנה ובפרחי האביב.

אני מלמדת את הילדים שלי להביט בטבע אפילו כאן בעיר. זה כמו לנסות למצוא שיווי משקל ולמקד את המבט בנקודה יציבה כדי לא ליפול.

בתקופה שהכול מעורער, לא יציב ואכזרי – הטבע נותן לי ביטחון, רוגע ותקווה.

הכוח החיים והיופי ינצחו! כך אני מאמינה.

תוכלו לקרוא עוד על נועה כאן.

להעסיק את האצבעות ולרוקן את הראש

אליקה לסקר פלדמן, אמנית רב תחומית:

לי אישית הכי עוזר לצאת לטבע. עשיתי קורס ליקוט בשנה שעברה, אז כל יציאה מלווה בחיפוש אחר הדבר העונתי שאפשר ללקט. אני גם קולעת במחטי אורנים אז תמיד אפשר להכין משהו, להעסיק את האצבעות ולרוקן את הראש ממחשבות.

חוץ מזה אני ממש אוהבת לקרוא. יש משהו מנחם תמיד בספרים של רוברטו בולניו ושל דוריס לסינג (בזווית יותר נשית) שמערבים בין ההיסטוריה הגדולה והאירועים ברמה המדינית, לבין החיים הפרטיים של האנשים שחווים את התהפוכות ההיסטוריות האלו. יש בקריאה הזו משהו humbling.

חוץ מזה אני מקשיבה למוזיקת סטונר באוזניות או מתרגלת מיינדפולנס וזה מרגיע אותי. בעיקר מה שעוזר לי זה ההימנעות – אין לי טלוויזיה, אני לא קוראת חדשות וביום שאצליח גם לשחרר מהפייסבוק בכלל יהיו לי פחות אנרגיות שליליות בחיים, גם אם בינתיים אני עוד כאן (אני מתכננת מעבר לאירופה בקרוב).

תוכלו לקרוא עוד על אליקה כאן.

מתאמנת חמש פעמים בשבוע

מעיין בר-סבר, מנצחת מקהלות, מעבדת, מלחינה ומלווה זמרים בפסנתר:

התחלתי לעבוד עם התוכנית של מאי מור בקורונה. מה שתפס אותי אצלה, זה שהמטרה מבחינתה היא לא לעשות ספורט כדי להרזות ולהיות מחוטבים, אלא לעשות ספורט כי זה שומר על חיים איכותיים, מחזק שרירים, מונע פציעות וכו׳. נרשמתי לתוכנית השנתית, וכל האימונים שלה הם מאוד נעימים ומעודדים.

אני מתאמנת חמש פעמים בשבוע ולא יכולה בלי זה. גם כשאני ביום גרוע ומעפן, זה ממש מרים אותי.

תוכלו לקרוא עוד על מעיין כאן.

תל צנוע ופלאי

מרב פִּיטוּן, משוררת, עורכת, מתרגמת וביבליותרפיסטית:

בימים אלה, בהם הלב קשוח ומשוריין כנגד מציאות של טילים ומאבקים, משתדל להמשיך לפעום ולהשאר פתוח לסיכוי שהחטופות והחטופים ישובו לחיק, קשה למצוא נחמות. הטבע המתחדש סביב בשלל גוונים נראה כמו מייצג את כל קשת הרגשות שחולפים בנו ביממה: פליאה על האפשרות הירוקה להתרענן, להתחדש; כעס משולהב על כך שכבר פסח, למרות שהתודעה נותרה אי שם בשמחת תורה; תקווה זהירה, ורודה וניצנית, שבכל זאת יהיה טוב יותר.

המקום הקבוע אליו מוליכות אותי רגליי – לחשוב, להתבונן, להתמלא, הוא תל צנוע ופלאי, מונח לו באמצע שכונת מגורים ירושלמית ומלא הפתעות בכל תקופות השנה: להקות של חצבים בסתיו, איריסים מרשימים באביב, רוח משכרת מול נוף צלול בקיץ וגלי ענק סגולים של תורמוסים בחורף. אתר הטבע העירוני מצפתל מהווה בית לא רק עבור מיני פרחים שונים, אלא מחבר יחד את כל צבעיו של המיקס הירושלמי האנושי לקהילה מרגשת – חילוניים ודתיים, צעירות וצעירי שירות לאומי שמפתחים את סביבתו לצד משפחות וילדים שמגיעים לבלות בו ולהכין פיתות על טאבון, זוגות בדייט ראשון וקשישים שמחזיקים ידיים על הספסל הקסום בתצפית לים המלח או לעיר העתיקה.