גשם בטעם טופי

בפינתנו הפעם:

ד״ר מיכל ברוק היא רופאת שיניים לילדים ולמבוגרים. 

זהו פוסט במסגרת פינה קבועה בבלוג בשם ירושלמיות משמחות. ירושלמית משמחת היא מי שחיה בירושלים – בעבר או בהווה – ושיש בעשייתה דבר מה משמח. כשאני כותבת משמח אני מכוונת למקום של עשיית טוב, חיוביות וצבעוניות. היות והפוסטים שלי מעוטרים בתמונות, לאותה ירושלמית צריך שיהיה אספקט חומרי לעשייתה, או במילים אחרות – כדאי שיהיה פוטנציאל לכך שזה יצטלם טוב. הפוסטים האלה, מבחינתי, הם מעין כתבי אהבה לעיר שלי בהם אני מאירה נשים וצדדים בירושלים שאולי פחות הכרתן.  

איך אנחנו מכירות: 

וואו. אני חוזרת רגע לשנות ה-80, אתן באות? 

רופא השיניים שלי בילדותי ולמעשה עד אחרי שהפכתי לאמא, היה ד״ר יוסי וולנרמן. בשנים המוקדמות שכנה הקליניקה שלו ברחוב טשרניחובסקי, ואני זוכרת חוויה מרגשת של כיף כשהייתי מגיעה לבדיקה ולטיפול שיניים, ובסופה פרס: חוברות קטנות של סיפורים על ילדים וצחצוח שיניים בשילוב דמויות דרדסים מצויירות.  

אחרי שבכורי נולד, התייעצתי עם יוסי לגבי הגיל שבו נכון להתחיל להביא את אוריאל לבדיקת שיניים, ואיך בעצם מייצרים לילד חוויה חיובית בהקשר הזה. יוסי ענה ובין היתר אמר משהו שנשאר איתי מאז: כשאנחנו לוקחים ילד לגן חיות, אנחנו לא אומרים לו – אל תדאג, האריה לא יטרוף אותך! כך גם בטיפול שיניים. יש להורים נטייה ״להרגיע״ בצורה לא באמת מרגיעה – אל תדאג, זה לא יכאב!

מיכל היא בתו של יוסי ושנה צעירה ממני, אך על אף הקרבה בגיל והעובדה ששתינו גדלנו בירושלים – לא נפגשנו עד לבגרותנו כשמיכל התחילה לעבוד בחדר שעל יד אביה בקליניקה שלו (שבינתיים עברה לרחוב הל״ה). 

לשמחתי, מאז אנחנו מתראות לפחות כמה פעמים בשנה: מיכל היא היום רופאת השיניים של אוריאל, נעמי ואביגיל, והיא גם רופאת השיניים שלי. 

קצת עליה • מה הסיפור שלה: 

מיכל נולדה בשנת 1981 בבית החולים שערי צדק. בשנותיה הראשונות היא גדלה בקטמון הישנה והלכה לגן ילדים ברחוב השיירות, וכשהיתה בגן חובה עברה משפחתה להתגורר בשכונת רמות ב׳. למיכל אחות גדולה, ושלוש אחיות קטנות. בכיתה א׳ היא התחילה ללמוד בבית הספר חורב, שם המשיכה עד כיתה יב׳.

מיכל זוכרת את עצמה גאה מאוד באבא שלה רופא השיניים, שהיה גם מגיע לבית ספרה ללמד את הילדים על טיפול בשיניים. בעוד אחותה הגדולה נאלצה להגיע תכופות לטיפולים אצל אביהן ופיה התמלא סתימות, מיכל עצמה זכתה לגנטיקה שכמעט ולא הצריכה טיפולי שיניים. מיכל מאוד קינאה באחותה וב״זמן האיכות״ לו זכתה בקליניקה, עד כדי כך שפעם אביהן עשה לה סתימה ״בכאילו״ (רק שנים מאוחר יותר היא גילתה).

אמה של מיכל היתה ועודנה סוכנת נסיעות המתמחה בטיולי סקי ונופש לציבור הדתי. מתוקף תפקידה, המשפחה היתה נוסעת לחופשות סקי רבות, ומיכל קצת התביישה בכך והיתה נוהגת לספר לחברותיה שהיא נוסעת עם משפחתה לחופשה בצפון.

כילדה מיכל אהבה מאוד לצייר, ורקדה בלט עד גיל 12. היא ניגנה בפסנתר מגיל 6 ועד סוף יב׳. היא היתה חניכה בסניף רמות בבני עקיבא, וגם הדריכה. מיכל גם בילתה שעות ארוכות מול הטלוויזיה, ומספרת שיכלה להמשיך ולראות ״בלי סוף״. 

מיכל אהבה את בית הספר, ובמיוחד את מקצועות הקודש ואת המקצועות הריאליים. בתיכון היא הרחיבה ביולוגיה, כימיה וטכנולוגיה. בכיתה י׳, במסגרת פרוייקט מחוייבות אישית, מיכל התנדבה בבתיהם של מספר ילדים עם מוגבלויות. בתום השנה היא החליטה להמשיך את ההתנדבות עד לתום התיכון.

מיכל עשתה שירות לאומי של שנתיים בבית הילד בנתניה. באמצע השנה הראשונה, מיכל חזרה הביתה לשבת והביאה איתה את אחת מהחניכות שלה – ילדה בת חמש בשם קארינה. כבר באותה שבת הוריה של מיכל התאהבו בה ובמהרה הפכו ״משפחה מארחת״ לקארינה, והיא העבירה מאז את כל השבתות והחופשות שלה בביתם בירושלים. מיכל מחשיבה את קארינה אחותה הקטנה לכל דבר.

עוד מילדות היו אומרים למיכל, והיא עצמה ידעה – שהיא תהיה רופאה. מיכל זוכרת את עצמה גם רוצה להיות מורה ושחקנית, אבל התוכנית ללמוד רפואה ולהפוך לרופאה היא זו שהתממשה.

אחרי השירות הלאומי מיכל נרשמה ללימודי רפואת שיניים באוניברסיטה העברית, ותכננה לעשות הסבה לרפואה. לבסוף היא בחרה להמשיך במסלול של רפואת שיניים. בשנה א׳ היא הכירה את נועם, שהיה חברה לספסל הלימודים ובמהרה הפך לבן זוגה. בתחילת שנה ב׳ הם התחתנו, ועברו לגור יחד במעונות בקרית יובל.

בתום הלימודים עברו מיכל ונועם לגור בקטמונים, ומיכל התחילה לעבוד בקליניקה של אבא שלה וגם במרפאה ציבורית. אחרי הלידה של בתה הבכורה היא חזרה לעבוד בקליניקה של אבא שלה, והמשיכה שם במשך עשור.

אז איך היא משמחת:

לפני חמש שנים עברה מיכל לעבוד בקליניקה משלה. היא מטפלת בילדים ובמבוגרים, אך רוב המטופלים שלה הם ילדים. מיכל מנסה מאוד שלא לעבוד בלחץ, או לעבור בזריזות מפציינט לפציינט: היא אוהבת מאוד לעבוד בנחת, לשוחח עם הפציינטים שלה ולשמוע מה שלומם ומה חדש אצלם. 

בהתאמה לדברים החשובים ששמעתי לפני כעשור מאביה יוסי, מיכל טוענת שישנו הבדל גדול בטיפול בילדים שמגיעים עם הורים רגועים וחיוביים, לכאלה שמגיעים עם הורים לחוצים ומבוהלים בעצמם. 

מיכל מספרת שהיא מאמינה בקסמים. מהמקום בו אני מביטה וחווה את מיכל, בעיקר כאמא של אוריאל, נעמי ואביגיל – המטופלים שלה, היא אכן עושה קסמים. האופן שבו היא מטפלת בילדים אצלה בקליניקה הוא שילוב של רפואת שיניים, שעת משחק ודמיון מודרך. 

מיכל משוחחת עם הילדים בטרמינולוגיה שאינה מקצועית: היא לא אומרת מקדחה, אלא מטוס שמשפריץ מים בטעמים – ואז היא נותנת בחירה: תרצי טעם תות או טעם ענבים? 

למיכל חשוב להפוך את החוויה לכיף, כאילו הכל חלק ממשחק. היא משווה את הטיפול לחווית משחק אמיתית של ילדים: גם במשחק עם חברים לעיתים מקבלים מכה, או שיש משהו כואב או מבאס – אבל בגלל שזה במסגרת משחק, ילדים לאו דוקא יתעכבו על זה ויתרגשו יתר על המידה. כך גם בטיפול השיניים של מיכל.

לפני או אחרי הטיפול עצמו, מיכל עושה לילדים טריקים של קסמים: מטבע של עשר אגורות נעלם בתוך קופסא שקופה, קוביה אחת גדולה הופכת למספר קוביות קטנות. מיכל מספרת לי בחיוך שפעם היא שאלה את אחד הפציינטים שלה אם הוא זוכר איזה קסם היא עשתה לו בפעם שעברה שהיה אצלה (היא מנסה לחדש ולא לחזור על אותם הקסמים) – הילד ענה שהיא עשתה לו גשם בטעם טופי. 

מה משמח אותה: 

• לקרוא שירה, וגם משחקי מילים – מיכל נותנת לי כדוגמא שורות מתוך שירו של אלתרמן – ערב עירוני:

שְׁקִיעָה וְרֻדָּה עַל סַף הָרְחוֹב

וּרְחוֹב כְּמִנְהָרָה שֶׁל תְּכֵלֶת

מִי שֶׁיַּגִּיעַ עַד הַסּוֹף

יִרְצֶה לִבְכּוֹת מֵרֹב תּוֹחֶלֶת. 

• ללמוד דברים חדשים, ולגלות גילויים מרעישים –  בעיקר סביב לשון והתנסחות, אבל לא רק. 

• נוסטלגיה – לפגוש אנשים מהעבר, ולשמוע סיפורים מפעם. 

• העבודה שלה והפציינטים שלה – להקשיב להם לשמוע אותם ולראות אותם. 

• קפה ופחמימות

• המשפחה והבנות שלה

לסיום, נקודה מאירה שלקחתי מהשיחה איתה:

עצם נוכחותה של מיכל בחיי המשפחה שלנו – הוא אור גדול. העובדה שכשאני מספרת לילדים שיש לנו תור אצל מיכל מחר או בשבוע הבא, והתגובה שלהם היא צהלות שמחה – אינה מובנת מאליה מבחינתי. כשאנחנו אצל מיכל, ורק אחת מהילדות מתבשרת שיש לה חור בשן ושדרושה לה סתימה, היא מרגישה שהיא זכתה במקום הראשון – ואחיה, לעומת זאת, מתבאסים. 

אני מכירה לא מעט מבוגרים שסוחבים טראומות מטיפולי שיניים או מרופאים שהתנהלו מולם בצורה לא רגישה וקשובה. מיכל עושה תיקון בעולם הזה – ושולחת חזרה אל העולם ילדים שמרגישים שראו אותם ושימחו אותם. 

ומגירת הפרסים אצלה היא הכי הכי. 

זהו הפוסט האחד עשר בפינת ״ירושלמיות משמחות״. אתן מוזמנות מאוד לקרוא כאן על כל הירושלמיות הנהדרות שהתארחו אצלי בבלוג עד היום.  

כל כך אשמח אם תכתבו לי מה דעתכן – על הפוסט, על הפינה, ובכלל. 

הנה, ממש כאן ↓