דרישת שלום מהעבר

דרישת שלום מהעבר - ארגז קו אופ

בעשור הראשון של שנות האלפיים, קצת לפני שהחנות של לחם תומר נפתחה ברחוב הל״ה שבשכונת קטמון הישנה בירושלים, היתה במקום מעדניה קטנה. יום אחד נכנסתי יחד עם שי, אח שלי, לאותה המעדניה – להתרשם ואולי לקנות משהו. על הדלפק היתה צלוחית של זיתים ירוקים לטעימה, ובהיותנו שנינו נשנשנים לא קטנים – אוטומטית לקחנו שי ואני זית ואכלנו. 

שנייה אחר כך, אני זוכרת במובהק את עצמי מחפשת את המבט של שי לראות אם גם לו עובר בראש מה שלי עבר בראש. הוא הביט בי בחזרה, מבין בדיוק. זה היה רגע כזה – כל כך לא סביר, אבל כל כך חזק. הזיתים האלה, בטעם הספציפי שלהם שאין לי שום דרך לתאר אותו כאן, החזירו אותנו יותר מעשור אחורה אל הפיצריה של ילדותנו בגבעה הצרפתית – פיצה טרווי. 

הפיצריה שכנה בפינה של רחוב האצ״ל ורחוב ההגנה, והיתה בדרכנו הביתה מבית הספר. התוספת האהובה על שנינו היתה זיתים ירוקים. בשנת 1997 כבר נפתח שם סניף של פיצה דומינוס ששטף את המקום מכל האופי השכונתי הייחודי שהיה בו. אבל לרגע אחד קטן – במקום אחר ובזמן אחר – קיבלנו אחי ואני ד״ש מהעבר.  

מאגר המים בגבעה הצרפתית

את המונח ד״ש מהעבר שמעתי לראשונה מאמא שלי: לפני כמה שנים היא סיפרה לי סיפור ששמעה פעם, וכך הוא היה זכור לי מפיה: 

בשנת 1967 בתום מלחמת ששת הימים, חייל שזה עתה לחם בקרבות הסתובב בקמפוס הר הצופים. הוא נכנס לאחת הכיתות ושם על הלוח ראה את כתב ידו של אביו, שהיה פרופסור באוניברסיטה העברית ולימד בקמפוס הצפוני עד ל-1948. במשך כמעט עשרים שנה הר הצופים היה מובלעת מנותקת בלב שטח שהיה בשליטה ירדנית. כעת, עם החזרה אל ההר, החייל חווה את התגלית הזו כמעין דרישת שלום מאביו, שנפטר כבר שנים קודם לכן. 

דרישת שלום מהעבר - קופסאות זכרונות

בשבועות האחרונים אני עוברת על קופסאות הזכרונות, היומנים והאלבומים שלי. החלטתי שאני רוצה לעבור על הכל (ויש לא מעט) עד ליום הולדת 40 שלי שיחול בעוד שבועיים וחצי. מתוך המקום הזה, הרגשתי שהגיע הזמן הנכון להקדיש פוסט בבלוג לתופעת ד״ש מהעבר. 

חזרתי אל הסיפור ששמעתי מאמא שלי וניסיתי לקבל ממנה פרטים נוספים. למדתי שלפרופסור קראו גדליה אלון, ושלבנו החייל שסיפר את הסיפור, קוראים אלעאי – וגם הוא היום פרופסור. בשלב הזה התחלתי לחפש איזשהו איזכור של הסיפור ברשת, אך לא מצאתי דבר. לבסוף מצאתי את כתובת המייל של פרופ׳ אלעאי אלון באתר של אוניברסיטת תל אביב, והחלטתי לכתוב לו. 

רחוב גדליה אלון בירושלים

בכותרת המייל שלי אליו כתבתי ״ד״ש מהעבר״, ולשמחתי הוא ענה לי כבר בבוקר למחרת. הנה הסיפור שאלעאי כתב לי, שהוא מעט אחר מזה שכבר הכרתי: 

בשלב מסויים וקצר בשירותו הצבאי, היה אלעאי מש”ק חבלה ביחידה שעסקה בהר הצופים. מתישהו בשנת 1960, בפעם היחידה בה הוא עלה להר בשיירה המפורסמת, אחרי שהוא ביצע את המשימות שהוטלו עליו, הוא הסתובב קצת. אלעאי זכר את המקום מלפני מלחמת השחרור כשהיה ילד קטן. אביו, כאמור, היה מרצה שם ולעיתים היה לוקח אותו יחד איתו באוטובוס קו 9 ״עם הנהג אברהם״. 

כשאלעאי הסתובב בהר הוא נכנס לבניין רוזנבלום השומם, ומשום מה עלה לקומה השניה או השלישית. שם, על אחת הדלתות מצד ימין של המסדרון היה דבוק פתק שבו היה כתוב שמר אלון לא יקיים היום את שעורו מחמת מחלה. אלעאי מאוד רצה לקחת את הפתק, שהיווה מבחינתו מעין דרישת שלום מאביו שנפטר עשר שנים קודם לכן, אבל הוא החליט שלא לעשות זאת: אלעאי תפס את הר הצופים כ״בועה שתתקיים לנצח ואסור לפגוע בה״. 

שבע שנים אחרי כן, במלחמת ששת הימים, אלעאי לחם בירושלים ועלה אל ההר כדי לקחת את הפתק, אבל הפתק כבר לא היה שם.

דבריו של אלעאי על כך שתפס את הר הצופים כ״בועה שתתקיים לנצח״ ריתקו אותי. השבתי למייל שלו וביקשתי שיכתוב על זה עוד קצת. אלעאי ענה לי וכתב שבמלחמת השחרור, כשההר נותק מירושלים, הוא הפך ״למשאת נפש רחוקה״. הוא הוסיף שבגלל האפשרות לעלות להר, הוא שמח על ההצבה שלו ליחידה המדוברת. אלעאי כתב שהעליה להר, שנמשכה נטו 15 דקות היתה בשבילו ״מעבר בין מערכות חלל-זמניות שונות״. הוא הוסיף שמצד אחד הוא רצה שההר יחזור להיות ככל ההרים, ומצד שני רצה שישאר כעדות קפואה ואותנטית למה שהיה ב-48.

צמחיה בהר הצופים

גם אני מכירה את קמפוס הר הצופים מילדות. העברתי שם שעות עם אבא שלי במשרד, בקפיטריה ובמבוכי המסדרונות והגושים הצבעוניים והמשונים של בניין מדעי הרוח. בלימודי התואר השני חזרתי אל הקמפוס כסטודנטית ולמדתי בחוג ליהדות זמננו. רוב השיעורים שלי התקיימו במעלה ההר בחלק ההיסטורי של הקמפוס, שם שוכן גם בניין רוזנבלום מהסיפור של אלעאי. 

לקראת עליית הפוסט רציתי מאוד להיכנס אל קמפוס הר הצופים ולצלם, אבל בתקופת המגפה הנוכחית – הדבר לא ממש אפשרי. ניתן להיכנס רק לאחר מילוי הצהרת בריאות דיגיטלית – אליה יש גישה רק למי שנמצא בתוך המערכת של האוניברסיטה. לצערי ולשמחתי, סיימתי את לימודיי באוניברסיטה העברית לפני עשור. 

כך שהמרחב הנוכח-נפקד הזה שאלעאי תיאר במיילים שלו אלי, התקיים באיזשהו אופן חלקי גם עבורי כשעמדתי מחוץ לשערי האוניברסיטה ולא יכולתי להיכנס.

חורשה ואצטרובלים

ביקור במרחבים מסויימים מזמן עבורנו מפגש עם רוחות העבר. מדובר במפגש עם מי שהיינו פעם, ועם מי שהיה שם איתנו. לעיתים מדובר ברוחות של מי ומה שקדמו לנו וכלל לא הכרנו בחיינו. האוויר במקומות האלו כמו דחוס יותר, אחר. קשה להסביר את זה, קל להרגיש את זה.  

אבל היה דבר נוסף בסיפור של אלעאי שמייד תפס אותי: אותו הפתק שמצא דבוק לדלת. 

רק שבועיים קודם לכן, בתוך מעטפה חומה, מצאתי גם אני פתק.

מדובר במעטפה חומה שכתוב עליה בכתב היד של אבא שלי, באותיות גדולות כפי שהוא נוהג לכתוב: Daniella – Birth. בתוך המעטפה מצאתי מברק ברכה מאנגליה שהוריי קיבלו לכבוד הולדתי, מסמכים מבית החולים ועוד. 

ומצאתי גם את הפתק הזה, הנושא את תאריך הלידה שלי. 

בפוסט הראשון שהעליתי לבלוג כתבתי על הסוגייה של תפיסה של סיטואציה מסויימת כצירוף מקרים, אל מול תפיסה של אותה הסיטואציה כקסם. אני חושבת שאתן כבר יודעות לאיזה כיוון אני נוטה. 

דרישת שלום מהעבר יכולה לבוא לידי ביטוי בריח, בצליל, בטעם, בפונט או בעיצוב ״של פעם״; בביקור במקום, בהקלטת קולו של אדם או בכתב ידו. בשבועות האחרונים אני פוקדת את דרישות השלום השמורות בקופסאות ומעטפות חיי. אני נוברת במכתבים, בפתקים ובפרסומים ישנים, לעיתים צוחקת ולעיתים מתעצבת. סופגת אלי ערבוביה של מרירות ומתיקות. חלק מהממצאים אני מייד משתפת בווטסאפ לנוגעים בדבר, וחלק אני נוצרת וטומנת מחדש עמוק בתוך הקופסא. 

עד לפעם הבאה. 

עטיפה של טופי משנות התשעים

קיבלתן פעם דרישת שלום מהעבר? כל כך אשמח לשמוע מכן. תכתבו לי בתגובות? 
הנה, ממש כאן ↓

12 Comments

  • שלום דניאלה,
    שמי עפרה אלון, ואני בתו של אלעאי אלון.
    אבא העביר לי אתמול את הפוסט שלך על זכרונות מן העבר, שריגש אותי עד למאוד.
    נושא דרישות השלום מן העבר מייד הזכיר לי את פתיחת ספרו של יצחק שלו (אבא של מאיר שלו) ” פרשת גבריאל תירוש”, שכל עלילתו מניחוח שהגיבור מריח בכניסה למספרה והוא מצית את הסיפור כולו. ממליצה לך בחום לקרוא את העמוד הראשון, אם לא את הספר המקסים כולו.
    תודה לך שריגשת אותעפרה

    • הי עפרה,
      אני כל כך שמחה שהפוסט הגיע גם אליך.
      למדנו בבית ספר את פרשת גבריאל תירוש,
      אבל האמת שאני לא זוכרת ממנו כמעט דבר.
      בהחלט אחפש לי עותק ואקרא מחדש.
      תודה רבה שהגבת כאן!
      דניאלה

  • איזה סיפור קסום!
    התקשרתי מיד לספר אותו, את כולו – כולל הקסם שבסופו – לאמא שלי, כי הוא הזכיר לי את הסיפורים שלה על סבא שלי, שהיה ספרן בספריה הלאומית ובזכות זה זכה לבקר באוניברסיטה בהר הצופים בשנות החמישים.
    כשגרתי בהר הצופים והלכנו עם אמא שלי לטייל בהר, מסביב לאוניברסיטה עד למתחת לאודיטוריום היא נזכרה פתאום בביקור מיוחד ויחיד במינו, כשהיא כילדה בת שמונה הגיעה לבקר באוניברסיטה כשהנסיעה אליו עוד היתה אסורה, מיד אחרי ששת הימים, כי סבא שלי התבקש לבדוק את מצב הספרים שם.
    תודה על שיחת טלפון מרגשת בזכות הפוסט ומזל טוב!

    • וואו! כמה התגובה שלך מרגשת!!
      וכמה מעניין הקשר בין הסיפור שהבאתי פה לסיפור של אמא שלך וסבא שלך.
      תודה רבה שכתבת לי כאן, שירה יקרה.

  • איזה סיפור נפלא, קטן אבל גדול, צנוע אבל מרגש. והחיבור הזה בין פתקי ההעדרות של האבות – וואו, זה חייב להיות קסם או לפחות פלא אמיתי.

    • יואו, נעמה. איך אני שמחה שהסיפור מוצא חן בעינייך.
      אני ממש נושאת אותו בלב שלי כבר כמה זמן.
      ואז לקראת כתיבת הפוסט – כשהסיפור פתאום השתנה וקיבל את הטוויסט הזה עם הקשר האישי אל מה שמצאתי…
      כן. קסם, פלא, איך שלא נקרא לזה. זה זה.
      ותודה שקראת והגבת כאן!!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.