הגן שלנו פתוח

בפינתנו הפעם:

שרית עזרא היא מנהלת מרכז אמנות לגיל הרך (גן מגלי״ם – מרכז גני לאומנות ויצירה מוזיאלי), ומדריכה גני ילדים במוזיאון ישראל.  

זהו פוסט במסגרת פינה קבועה בבלוג בשם ירושלמיות משמחות. ירושלמית משמחת היא מי שחיה או פועלת בירושלים – בעבר או בהווה – ושיש בעשייתה דבר מה משמח. כשאני כותבת משמח אני מכוונת למקום של עשיית טוב, חיוביות וצבעוניות. היות והפוסטים שלי מעוטרים בתמונות, לאותה ירושלמית צריך שיהיה אספקט חומרי לעשייתה, או במילים אחרות – כדאי שיהיה פוטנציאל לכך שזה יצטלם טוב. הפוסטים האלה, מבחינתי, הם מעין כתבי אהבה לעיר שלי בהם אני מאירה נשים וצדדים בירושלים שאולי פחות הכרתן.  

איך אנחנו מכירות:

הילדים שלנו לומדים בבית הספר קשת, וכולם התחילו שם בגן. כשאוריאל ונעמי היו בגן קשת, שרית היתה הגננת בגן המקביל – כך שהכרנו, אבל עוד לא לעומק. 

ואז בוקר אחד בסוף חודש מאי האחרון, ליוויתי את הגן של אביגיל בביקור למרכז אמנות. לא ידעתי כמעט דבר על המרכז שבו נבקר, וכשהגענו פגשתי מחדש את שרית שלא ראיתי כמה שנים טובות. במהלך שעות הביקור התרשמתי עמוקות והתמלאתי השראה מהנעשה במרכז. עוד באותו הבוקר שאלתי את שרית אם תסכים להיות ירושלמית אצלי בבלוג.  

קצת עליה • מה הסיפור שלה: 

שרית נולדה בשנת 1969 באוקלהומה שבארצות הברית. אביה עבד בחיל האויר האמריקאי כך שהמשפחה מצאה עצמה ברילוקיישן כל כמה שנים. כששרית היתה בין גיל שנתיים לארבע המשפחה התגוררה ביפן, והיא זוכרת משם את המטפלת שלה וגם את מזרני הפוטון שהיו מתקפלים אל הארון כל בוקר. 

במהלך שהות המשפחה ביפן, הוריה של שרית פגשו רב רפורמי שהם מאוד התחברו אליו והחלו תהליך של חזרה בתשובה דווקא לכיוון האורתודוקסי. כשחזרו לארצות הברית, הם התמקמו באוהיו – ואביה של שרית בנה לה ולאחותה הגדולה בית עץ ענק בחצר. 

כששרית היתה בת שבע, המשפחה עשתה עלייה ועברה להתגורר בעיר רחובות. שרית החלה לומדת בבית הספר ממ״ד תחכמוני. הבית היה אנגלוסכסי ושמעו בו מוזיקה אמריקאית – ביטלס וסיימון וגרפונקל. שרית היתה ילדה שאוהבת לקרוא, והיא מספרת שכל המשפחה נהגה לשבת ולקרוא יחד. 

כשסיימה יסודי, שרית החלה ללמוד באולפנת צפירה. היא היתה בבני עקיבא, ניגנה בגיטרה והתעסקה הרבה בתפירה וביצירה. 

למרות שהדבר לא היה מקובל אצלה באולפנה, היא החליטה להתגייס ושירתה בנח״ל בגרעין תורני. היא שירתה שלוש שנים – ומתוכן למדה שנה במדרשת עין הנציב. היא רעתה צאן ברמת מגשימים, וגם עשתה קורס מצנחי רחיפה. 

כשהשתחררה היא קנתה קטנוע והחלה ללמוד וטרינריה, אבל אחרי סמסטר הבינה שזה לא בשבילה. שרית עשתה הפסקה והלכה לעבוד בחקלאות. 

אחרי מחשבה נוספת – שרית עברה לירושלים והחלה ללמוד חינוך וספרות אנגלית בהר הצופים, וגרה שם במעונות. בשנה השנייה ללימודיה היא פגשה את יוסי, בן זוגה, והם התחתנו ועברו לגור בדירה ברחוב שמעוני. אחרי שלוש שנים בירושלים הם עברו להתגורר בבית חורון. 

שרית מצאה עבודה במעון של ויצ״ו בבית הכרם. בשלב הזה היא כבר ידעה שהיא רוצה להיות גננת, והלכה ללמוד במכון לחינוך פתוח ניסויי  (חפ״ן) – על פי רוח פרופ׳ משה כספי. שנת הלימודים הזו היתה לה מעמיקה ומשמעותית. 

שרית התקבלה לעבודה כגננת בבית הספר קשת. באותה תקופה היה בבית הספר גן אחד ובו שתי גננות – חילונית ודתיה. שרית מאוד התחברה לעבודת הצוות וכן לתפיסה של העולם החילוני והעולם הדתי כשווי ערך ומשתלבים יחד.

אחרי כמה שנים, בית הספר גדל והיו בו כבר שני גנים – שרית קיבלה גן משלה והמשיכה בעבודתה מתוך תחושת שליחות גדולה. הגנים של בית הספר קשת היו מודל לחינוך גני משלב של דתיים וחילונים, וסטודנטיות וקבוצות שונות באו לבקר בגנים וללמוד את צורת העבודה המיוחדת. 

שרית מספרת שהעובדה שהגן היה חלק מבית ספר, ייצר מצב בו היא יכלה לראות את הילדים הולכים וגדלים. בשונה מגן רגיל, בו יש פרידה אחרי שנה או שנתיים – בקשת נוצרו קשרים חזקים עם הילדים ועם ההורים שנשארו בסביבת הגן ובית הספר במשך שנים ארוכות.

במהלך שנת שבתון שלקחה, שרית למדה בובנאות בבית ספר לאמנות תיאטרון הבובות בחולון, וכן עשתה קורס הדרכה במוזיאון ישראל – קורס מיוחד לגננות שידריכו גני ילדים המגיעים למוזיאון. אחרי שנתיים היא התחילה להדריך יום בשבוע במוזיאון ישראל. 

במקביל לעבודה בגן קשת ובמוזיאון ישראל, שרית עבדה גם בעמותת צו פיוס: היא כתבה תוכניות הדרכה, וביקרה והדריכה בגנים משלבים שהלכו וקמו ברחבי הארץ.

אז איך היא משמחת:

רגע לפני יציאה לשנת שבתון נוספת בשנת 2018, שרית נכחה ביום הצגת תוכניות של מוזיאון ישראל. בין התוכניות היתה מצגת של מיכל קרר, בה היא הציגה תוכנית למרכז אמנות – מעין סטודיו פתוח אליו יגיעו ילדים לחוות ולהנות. הגן כבר היה בשלב תכנוני מתקדם – בעיצובה של משי טדסקי.

שרית הבינה שהמרכז הזה ״תפור עליה״, ושהיא רוצה לנהל אותו. במהלך שנת השבתון שלקחה היא למדה לתואר שני באוריינות חזותית בסמינר הקיבוצים, ובמקביל החלה בודקת אופציה להשתלבות במרכז החדש המתוכנן. 

כעבור כמה חודשים היא נכנסה לתפקיד והתחילה לעבוד ברכש ובציוד הגן – ולהרכיב בשטח את החזון של מרכז האמנות שהלך וקם. גן מגלי״ם החל לפעול בשכונת הר חומה בחודש ינואר 2019. מדי יום מגיעים אליו גנים מרחבי העיר לימי פעילות ויצירה. 

מתוך ה״אני מאמין״ שכתבה מיכל קרר: 

אנו מאמינים שצריך להחזיר את גן הילדים להיות גן במובן של גינה, המאפשר לכל ילד וילדה לצמוח בו בדרך הייחודית לו. מטרתנו היא ליצור מרחב פתוח המאפשר צמיחה ולמידה דרך משחק וחקר טבעיים,  מרחב מזין ומטפח יצירתיות (שהיא הרמה הגבוהה ביותר של החשיבה) מרחב נעים, מכיל ונוח לזרימה עשייה והתבוננות, מרחב של זמן. אנו מאמינים שכל ילד וילדה אשר משחקים, חוקרים ויוצרים מתוך עצמם הם ילדים מאושרים. 

יום הביקור של גן ילדים במרכז מחולק לפעימות: 

בזמן בוקר הילדים נעים במרחב בין שלל פעילויות (בנייה בכוסות, משחק בבית קרטון ענק, גריסת נייר ועוד ועוד). בזמן סטודיו מתקיים מפגש בנושא מסויים ואז סטודיו פתוח ותנועה בין המרחבים השונים. 

במרכז ארבעה מרחבים: 

• מרחב סדנה – מצרפים וקולאז׳ – המרחב מחולק לפי סוגי חומר (פלסטיק, קרטון, בד וכו׳) והמגוון מחכה לעבודה פתוחה של הילדים. 

• מרחב במה – מרחב של תיאטרון בובות והתחפשות – במרחב בדים מסוגים שונים, מסיכות ובובות גרב. לפעמים שרית מבקשת מהגננת המבקרת לשבת במרחב הבמה, ובכך לשמש ״קהל״ לילדים.

• מרחב חומר (חימר) – עבודה פתוחה בחימר, לבד או לצדה של גננת.

• מרחב ציור – פלטה גדולה של צבעי מים, העבודה היא בעמידה והציור על הקיר. 

אחרי זמן סטודיו, מתקיים זמן חצר שהוא מרחב בפני עצמו מלא בפעילויות פתוחות (ארגז חול, מיחזור חימר והכנת דפים מנייר ממוחזר, יצירת מנדלות, בנייה בקוביות ענק ועוד). בתום כל אחת מהפעימות והפעילויות, הילדים מסדרים.  

יחד עם שרית בגן עובדת בר יונה כתומכת למידה – ״שותפה נהדרת לסיעור מוחות, חשיבה מעמיקה ויצירתיות״. 

המרכז נבנה בשיתוף פעולה של מוזיאון ישראל, עיריית ירושלים ומשרד החינוך. בשנת הלימודים האחרונה הגיעו למרכז 56 גנים – רובם לשלושה ביקורים שונים. 

מה משמח אותה: 

• לשרית ויוסי חמישה ילדים, והיא במיוחד אוהבת כשכולם יחד בבית באווירה של משפחתיות וצחוק.  

• שרית אוהבת מאוד מים ועשתה קורס שחייה Total Immersion. מאז היא כבר צלחה את הכנרת כמה פעמים. 

• לצייר וליצור – שרית מספרת לי, בחיוך וברצינות גמורה, שהיא תמיד באמצע סריגת שמיכה. 

לסיום, נקודה מאירה שלקחתי מהשיחה איתה:

באותו בוקר בו הגעתי עם הגן של אביגיל למרכז של שרית, בעיקר הבטתי ונפעמתי (וגם צילמתי ושלחתי יותר מדי תמונות לקבוצה של הורי הגן): הילדים התרגשו והתלהבו מהמרחב ומכל אופציות המשחק והיצירה שנפתחו בפניהם, וממש באותו הזמן הם גם השתלבו ושקעו אל תוך הפעילות באופן כל כך נעים וטבעי – זה היה פשוט מדהים לראות. 

בשיחה שלי עם שרית כשהעלינו יחד סיפורים וזכרונות מן העבר, היא סיפרה לי שהיא דוקא מרבה לעסוק בהווה – בכאן ועכשיו. הדבר הזה ברור מהאופן שבו שרית נעה בין מרחבי חייה, נוכחת. וכמובן שהדבר הזה גם בא לידי ביטוי בעבודתה עם הילדים במרכז האמנות המיוחד הזה שזכיתי להכיר ממש לאחרונה. 

כל התמונות המופיעות בפוסט צולמו בגן מגלי״ם בין סוף חודש מאי לתחילת חודש יולי. זהו הפוסט הארבע עשר בפינת ״ירושלמיותמשמחות״. אתן מוזמנות מאוד לקרוא כאן על כל הירושלמיות הנהדרות שהתארחו אצלי בבלוג עד היום.  

כל כך אשמח אם תכתבו לי מה דעתכן – על הפוסט, על הפינה, ובכלל. 

הנה, ממש כאן ↓