הופכת ליד פתוחה

בפינתנו הפעם:

מרב פִּיטוּן היא משוררת, עורכת, מתרגמת וביבליותרפיסטית.

זהו פוסט במסגרת פינה קבועה בבלוג בשם ירושלמיות משמחות. ירושלמית משמחת היא מי שחיה או פועלת בירושלים – בעבר או בהווה – ושיש בעשייתה דבר מה משמח. כשאני כותבת משמח אני מכוונת למקום של עשיית טוב, חיוביות וצבעוניות. היות והפוסטים שלי מעוטרים בתמונות, לאותה ירושלמית צריך שיהיה אספקט חומרי לעשייתה, או במילים אחרות – כדאי שיהיה פוטנציאל לכך שזה יצטלם טוב. הפוסטים האלה, מבחינתי, הם מעין כתבי אהבה לעיר שלי בהם אני מאירה נשים וצדדים בירושלים שאולי פחות הכרתן.  

איך אנחנו מכירות:

בימים המדכדכים של ראשית נובמבר נתקלתי בשיר בתרגומה של מרב פִּיטוּן:

הענין הוא / אלן בס

לֶאֱהֹב אֶת הַחַיִּים, לֶאֱהֹב אוֹתָם

אֲפִלּוּ כְּשֶׁאֵין לָךְ חֵשֶׁק לְזֶה

וְכָל מָה שֶׁחָשַׁבְתְּ שֶׁיָּקָר לָךְ

מִתְפּוֹרֵר כְּמוֹ נְיָר שָׁקוּף בְּיָדַיִךְ,

גְּרוֹנֵךְ מָלֵא בַּנְּשֹׁרֶת שֶׁלּוֹ.

כְּשֶׁהַצַּעַר יוֹשֵׁב לְצִדֵּךְ, חֻמּוֹ הַטְּרוֹפִּי

מְעַבֶּה אֶת הָאֲוִיר, כָּבֵד כְּמוֹ מַיִם,

מַתְאִים יוֹתֵר לְזִימִים מֵאֲשֶׁר לְרֵאוֹת:

כְּשֶׁהַצַּעַר מַכְבִּיד עָלַיִךְ כְּמוֹ בְּשָׂרֵךְ שֶׁלָּךְ

רַק יוֹתֵר מִמֶּנּוּ, הַשְׁמָנַת יֶתֶר שֶׁל צַעַר,

אַתְּ חוֹשֶׁבֶת, "אֵיךְ גּוּף יָכוֹל לַעֲמֹד בָּזֶה?"

וְאָז אַתְּ מַחְזִיקָה אֶת הַחַיִּים כְּמוֹ פָּנִים

בֵּין יָדַיִךְ, פָּנִים פְּשׁוּטִים,

בְּלִי שׁוּם חִיּוּךְ מַקְסִים, בְּלִי עֵינֵי לִילָךְ,

וְאַתְּ אוֹמֶרֶת, כֵּן אֶקַּח אֶתְכֶם,

אֹהַב אֶתְכֶם, שׁוּב.

וברגע אחד ידעתי שאם זה תלוי בי – מרב תהיה הירושלמית הבאה שלי.

את מרב אני מכירה מרחבי הרשת – מהכתיבה פה בבלוג ומהתכתבויות במהלך השנים האחרונות בפייסבוק. לפני שנה וקצת כמעט נפגשנו לקפה ובסוף זה לא הסתדר. הפגישה הממשית הראשונה שלנו היתה לפני שבוע בדיוק, לקראת כתיבת הפוסט הזה.

כשקראתי את השיר של אלן בס בתרגומה, הבנתי שאני רוצה לתת למילים המרפאות של מרב מקום אצלי בבלוג. התיווך היצירתי שמרב עושה לטקסטים מלאי חמלה שנכתבו במקומות רחוקים, הוא מעשה שמכיל בתוכו נחמה ותקווה וטוב – בייחוד בימים שכאלו.

קצת עליה • מה הסיפור שלה: 

מרב נולדה בשנת 1981 בירושלים. הוריה נפגשו והתגוררו במרכז הקליטה ששכן אז ברחוב שמואל הנביא: אביה עלה מצרפת, ואמה מארגנטינה. כשמרב היתה קטנה המשפחה עברה לשכונת ארמון הנציב. 

לצד העברית, מרב הבינה ודיברה את השפות המדוברות בבית מגיל צעיר. כשאמא שלה היתה פונה אליה בספרדית ואומרת לה לבקש מאביה להכין לה קפה, מרב היתה ניגשת למטבח ומעבירה לאבא שלה את הבקשה בצרפתית. 

בגן השעשועים ספרדית היתה השפה ״הסודית״ של מרב ושל אמה, שפה שהסובבים אותן לא יכלו להבין. היתה בכך משחקיות, אבל גם תחושה של זרות.

מרב זוכרת נסיעה משפחתית לארגנטינה בגיל שנתיים. בשדה התעופה בבוואנוס איירס אמה של מרב הלבישה אותה בבגדים חגיגיים לקראת המפגש הראשון שלה עם המשפחה שלה. בדרך חזרה לארץ הם עברו דרך צרפת לבקר גם את משפחתו של אביה. 

למרב אח ואחות צעירים, וחמשת בני המשפחה היוו בשנים הצעירות האלה מעין אי בודד בארץ, ללא קרובים. בגן הילדים מרב שמעה את חבריה מספרים על ביקורים אצל סבא וסבתא בסוף השבוע, ותהתה מדוע גם הם לא יכולים לקפוץ לביקור קצר. בגלל ששיחות טלפון בינלאומיות היו אז כה יקרות הם היו מקליטים קסטות ושולחים לסבא וסבתא בארגנטינה.  

ביסודי מרב למדה בבית הספר הממלכתי בשכונת ארמון הנציב. היא מאוד אהבה ללמוד והתחברה במיוחד למקצועות רבי מלל, והרבה פחות למקצועות הריאליים. כשאביה, שהיה יועץ השקעות במקצועו, היה יושב לעזור לה בשיעורי הבית בחשבון הוא ״לא הבין מה היא לא מבינה״. 

היא אהבה מאוד לקרוא, וזוכרת במיוחד ביקורים מרגשים עם אמה בחנות המפעל של כתר בגבעת שאול שם הן היו קונות כמויות ספרים ויוצאות עם ערימות.  

בחטיבת הביניים מרב למדה בבית הספר סליגסברג. בכיתה ז׳ היתה לה מורה לערבית שהיא מאוד אהבה, ומתארת את לימודי השפה והתעתיק כמגרש משחקים שהקסים והיפנט אותה. 

על פי תוכנית הלימודים בכיתה ט׳ בנות השכבה היו אמורות ללמוד תפירה, בעוד בני השכבה – נגרות. מרב הובילה מרד של הבנות נגד הדיכוטומיה המגדרית, ואמה נקראה אל המנהלת. לבסוף הוחלט לפתוח את שני המקצועות לבחירת התלמידים והתלמידות.   

בתיכון מרב עברה ללמוד בתיכון הגימנסיה, ופגשה שם את ילדי שכונות רחביה וארנונה, את תרבות המותגים וריבוי הטיסות לחו״ל. היא נהנתה מהלימודים במרכז העיר, ויחד עם זאת מדובר היה בשנות ה-90 ובתקופת הפיגועים במרכז העיר ירושלים. בכל פעם שהבריזה משיעורים יחד עם חברותיה, בהיותה ילדה ותלמידה טובה, מרב בעיקר חששה שאם תקלע חלילה לפיגוע – הוריה ידעו שהיא הבריזה. 

בשנות התיכון ההקשר הספרותי תפס משקל של ממש בחייה של מרב. המחנכת שלה לאורך כל שנות התיכון היתה גם המורה שלה במגמת ספרות ושיחקה חלק מרכזי בעיצוב המסלול של מרב בתחום. 

בשנים אלו מרב גם גילתה את השירה – את הדחיסות הלשונית ואת מעשה שכלול השפה. בגיל 16 היא נרשמה לסדנה של מאיר ויזלטיר שנערכה בספרייה של בית העם. במסגרת תהליך הקבלה היא התבקשה לשלוח מספר שירים שכתבה, והתקבלה. בתחילת המפגש הראשון, ויזלטיר היה בטוח שהתיכוניסטית הישובה בחדר בין פנסיונריות לסטודנטים נמצאת שם בטעות. מרב מיהרה להעמיד אותו על מקומו. 

בבגרות בספרות היה אנסין בו היא התבקשה להשוות בין שני שירים: ״שמחת הכתיבה״ של שימבורסקה, ו״הצייד העייף״ של גבריאל פרייל. ובסיטואציה הזו, בה היא היתה אמורה להרגיש מתוחה ולחוצה, היא מצאה את עצמה מתמוגגת. היא הרגישה שהשירה היא ״שלה״, שהיא מצאה בה בית.  

מרב התגייסה ושירתה כמד״נית בבסיס גדנ״ע צלמון. היא נהנתה מאוד מהתפקיד אבל אחרי תקופה, בשל שברי מאמץ, היא הועברה לתפקיד הדרכה בתל השומר. לאחר מכן הוצבה בתחנת משטרה בראש העין, שם היתה אחראית על הדרכת תיכוניסטים המתנדבים למשמר האזרחי. סביבת העבודה בתחנה היתה מאיימת ורווית הטרדות מיניות בלתי פוסקות מצד השוטרים המבוגרים. 

לצד הקשיים, הבסיס הפתוח והקירבה היחסית למרכז אפשרו למרב לנסוע לתל אביב בערבים ובסופי השבוע והיא הרבתה לפקוד שם אירועי שירה בבית ביאליק, בהליקון ועוד. 

מייד עם שחרורה מרב נרשמה לחוג לספרות באוניברסיטה העברית, במסלול ספרות השוואתית. היא היתה טוטאלית בכל מה שקשור לספרות, ומתארת את זה כעונג מתמשך. היו מעט מאוד סטודנטים בשנה שלה, והם היו חבורה צמודה. הלימודים היו מאתגרים ומעמיקים ומרב נהנתה ושמחה על תחושת הרף הגבוה.

עם סיום התואר הראשון, היא מייד התחילה תואר שני. היא היתה מצטיינת דיקאן, ואף זכתה בתחרות הרי הרשון לשירה. היא היתה עוזרת מחקר וגם לימדה בחוג. 

מרב התחתנה בגיל 25 ובמהרה גם נכנסה להריון. כשבתה הבכורה היתה בת שנתיים מרב התחילה לעבוד בבית הקונפדרציה כעוזרת למנהל האמנותי. ארבע שנים אחר כך מרב ילדה את בתה הצעירה. כעבור ארבע שנים נוספות בבית הקונפדרציה, מרב עזבה ועברה לעבוד בעמותת ״אל הלב״ כרכזת קשרי חוץ.

אחרי כמה שנים בעמותה מרב הרגישה שהעבודה הפכה מדי אדמינסטרטיבית עבורה. היא החלה שואלת את עצמה – מה היא עושה בשביל הנשמה? מה היא עושה בשביל היופי?

בתחילת פגישתנו מרב הקריאה בפניי טקסט של נתן זך: 

תמיד קיימים חובות ותפקידים שאתה נקרא וחש למלא, מהם שאחרים הטילו עליך, מהם שאתה מטיל על עצמך, ברצון או שלא ברצון. והנה דווקא החובה כלפי היופי, ואני מדבר על החובה כלפי היופי להבדיל מן הזכות ליופי שהיא מעין סיסמת בחירות, דווקא אותה אתה נכון תמיד לדחות — עד שירחיב, עד שירגיע, עד שלא יהיו הכרחים דוחקים יותר, עד שיימצא הזמן. אבל כאן, כמובן הטעות. דווקא לזה לא יימצא הזמן. דווקא זה לא ישתהה ולא יחזור. דווקא כאן כל שאבד אבד.

מרב החלה מחפשת את הדבר הבא. רגע לפני הקורונה היא החליטה שהיא פשוט עוזבת, גם ללא עבודה חדשה. 

אז איך היא משמחת:

כשפרצה המגפה, חוויתה הפרטית של מרב היתה שהעולם מיישר קו עם השקט שהיא היתה צריכה. מתוך הטיפול האישי שלה מרב הבינה שהיא עצמה רוצה לטפל. היא נרשמה לתואר שני בביבליותרפיה במכללת דוד ילין. הלימודים היו מאוד אינטנסיביים ועשו למרב הגיון וסדר במי שהיא יכולה להיות בעולם ומה שהיא יכולה להעניק: שילוב של האספקט הספרותי והאספקט הטיפולי. מרב עובדת היום בתחום ומרגישה את התכנסות שני הצירים באופן חי ומרגש. 

כבר שנים רבות שמרב עובדת במקביל לכל דבר אחר שהיא עושה – בתחומי הכתיבה, העריכה והתרגום. במהלך הקורונה היא נתקלה בשיר של המשוררת אֵדה לימון – Instructions on Not Giving Up, והחליטה לתרגם אותו עבור חברה מיואשת ששהתה עם שלושה ילדים בבידוד. 

מרב התאהבה בשירתה של לימון והחלה מחפשת את כל מה שכתבה, וגם התחברה לזומים שונים של מפגשים והקראות באוניברסיטאות שונות. היא נשארה ערה עד השעות הקטנות של הלילה כדי לצרוך את השירה שלה מפיה בלייב. היא החלה מתרגמת עוד ועוד שירים שלה. ביוני 2021 שלושה שירים של לימון בתרגומה, פורסמו בדו הירחון מאזניים. 

היא יצרה קשר עם רפי וייכרט, והציעה לו להוציא קובץ של שיריה המתורגמים של לימון תחת סדרת כד, סדרת הבת של הוצאת קשב לשירה (בעריכתו של וייכרט) המגישה לקוראים בכל קובץ 24 שירים של משוררים ומשוררות מרחבי העולם. בשלב הזה היא גם החלה אוספת ומקבצת את כל תרגומיה של לימון וגילתה להפתעתה שיש בידיה כבר שישים שירים מתורגמים. 

הוחלט להוציא ספר שירה מלא. 

זמן קצר לפני ערב ראש השנה יצא הספר הנחיות למניעת ייאוש, מבחר ראשון משירתה של לימון בעברית, המכיל חמישים שירים של המשוררת בתרגומה של מרב. על הכריכה מופיע צילום מרהיב של האמן אורי גרשט, אשר מייצג את המתח בין היופי לשבריריות של הקיום, הטבע ובני האנוש שבהם עוסקת שירתה של לימון. את הספר אפשר לרכוש בהנחה ישירות מהוצאת קשב או בחנויות הספרים.

מה משמח אותה: 

• גשם 
• חצבים – מופע החצב הראשון כסימן שההקלה בדרך, שעוד רגע יהיה אפשר לנשום (מרב מעידה על עצמה שהיא אישה של חורף)
• טיולים וטבע – לבקר במקומות שעוד לא היתה בהם 
• מפגשים ושיחה עם אנשים
• לשבת עם מטופלת ולהרגיש שיש תנועה ושהעבודה שהן עושות יחד היא משמעותית   

לסיום, נקודה מאירה שלקחתי מהשיחה איתה:

בשיחתנו מרב ואני שוחחנו גם על מלאכת התרגום עצמה. מרב חושבת שהמצב התודעתי לתוכו נולדה, של מעבר מתמיד משפה לשפה, הוביל אותה למקצוע התרגום.

מרב הסבירה לי על הדיוק הנדרש מהמתרגמת, אבל גם על המעשה היצירתי והאמנותי שיש במלאכה הזו. היא נתנה לי כדוגמא את ״עיני לילך״ בשירה של אלן בס המופיע בראשית הפוסט הזה. במקור, מופיע בשיר violet eyes, אבל התרגום המילולי ל״עיניים סגולות״ לא היה עובד. אין לו את אותו הקונטקסט התרבותי במחוזותינו. הבחירה ב״עיני לילך״ הכניסה לשיר את הרוך והליטוף שנדרשו בו.

גם לי יצא במהלך השנים לתרגם פה ושם, ובשנים האחרונות אני אפילו מתרגמת שירה מדי פעם. השיח המקצועי הזה עם מרב ריתק אותי ומילא אותי בהשראה.

כל השירים המצולמים בפוסט הם של אדה לימון בתרגומה של מרב פיטון, מתוך הספר ״הנחיות למניעת ייאוש״.

כבר עשרים ואחד פוסטים עלו בפינת ירושלמיות משמחות! אתן מוזמנות מאוד לקרוא כאן על כל הירושלמיות הנהדרות שהתארחו אצלי בבלוג עד היום.  

כל כך אשמח אם תכתבו לי מה דעתכן – על הפוסט, על הפינה, ובכלל. 

הנה, ממש כאן ↓