טקסים קטנים

עוגיות ליום העצמאות

כילדה וכנערה אהבתי מאוד טקסים. שתים עשרה שנות לימוד בבית הספר הרגילו אותי אליהם וחיבבו אותם עלי. ברגע שהגעתי לגיל בו יכולתי לקחת חלק בתכנון הטקסים ולהשתתף בהם, עשיתי זאת בהתלהבות והתרגשות. אלה היו הימים שחיכיתי להם מדי שנה. עד כדי כך שבכיתה ט׳ – כשהוריי ואחיי טסו באביב לטיול באיטליה – החלטתי להישאר בארץ כדי לא לפספס את אירועי שבוע הזיכרון בבית הספר ובתנועת הנוער. 

עם היציאה מהבית בשנות השירות הצבאי והלימודים באוניברסיטה, אותם טקסים החלו תופסים מקום מינורי יותר בלוח השנה שלי. הבנתי שהמשמעות העמוקה של הטקס עבורי, הייתה קשורה קשר הדוק לקבוצת השייכות שליוותה אותי מכיתה א׳ ועד לסוף התיכון. ברגע שהתפזרנו ושויכנו מחדש למסגרות זמניות וחלקיות יותר, גם הטקסים החלו תופסים אצלי מקום חלקי יותר. היציאה מהמעגל ההדוק שסבב אותי, יצרה פרספקטיבה חדשה והעלתה אצלי שאלות לגבי משמעות הטקס והמועד, וכן לגבי חשיבותם עבורי. 

פלאט ליי יום העצמאות

בשנים האחרונות, כאישה ואם לשלושה ילדים, לטקסים רבים שפעם תפסו חלק מרכזי בעולמי ובזהותי, כבר אין כמעט מקום. אני חווה אותם כמעט רק כבדרך אגב: בתזכורת לשלוח את הילדים לבית הספר בחולצה לבנה או ביציאה שלי אל המרפסת לעמוד בצפירה ולהשקיף מטה אל רחוב הרצוג העומד מלכת.

בדקה הארוכה בה אני עומדת שם, אני נזכרת בעצמי ״של פעם״ ובמקביל חושבת על ילדיי הנמצאים בבית הספר, ושואלת את עצמי איך הם חווים את הטקס ואת המסגרת הקבוצתית החזקה הזו. כיום, נקודת המבט המשפחתית והאישית תופסת אצלי את המרכז ולא נקודת המבט הציבורית או הלאומית.

שומרים מרחק בקורונה

ההתכנסות הזו פנימה עלתה שלב נוסף לפני שנה עם פרוץ מגפת הקורונה. הטקסים והמועדים הלאומיים והדתיים שנהגנו לציין כמשפחה במסגרת המורחבת, עם חברים או בקהילה, עברו כולם אל הזירה המשפחתית הגרעינית: בליל הסדר ישבנו חמשתנו מסובים בסלון דירתנו, בראש השנה חגגנו במרפסת וישנו שם יחד באוהל הטיולים שלנו, ובסוכות הקדשנו חצי מהסוכה למזרנים – מכיוון שידענו שנוכל כל השבוע להסתפק בשולחן קטן.

ההתנהלות המוכרת לנו במועדים הטקסיים הללו, עברה הזרה: גם אם בפסח קראנו את הטקסט בהגדה כמו בכל שנה אחרת, הסביבה והאווירה הטקסית היו אחרות לגמרי. 

קערת גרעיני רימון

כך, בתקופה הזו של חיי, יותר מתמיד, נכון לומר שהטקסים המשמעותיים עבורי הם אחרים מאוד מאלו שהיו משמעותיים עבורי בעבר, וגם יומיומיים מאוד. כבר מספר שנים שאני מהרהרת ומתעסקת בנושא הזה – היומיום. אם פעם הייתה לי נטייה לשאת עיניים קדימה אל אירועים גדולים ומיוחדים שציפיתי להם, היום אני משתדלת להפנות מבט אל היומיום בדיוק באותו האופן. בשנים האחרונות הדברים הקטנים והלכאורה מובנים מאליהם הופכים בעיניי פלאיים ממש.  

לכאן, נכנסים גם הטקסים הקטנים והשגרתיים שלנו, יש שיקראו להם הרגלים: יציאה להליכה יומית, הקראת סיפור לילדים לפני השינה, גיחה זריזה בשישי בבוקר לקנות חלות ופרחים וכן הלאה. מדובר פה בעצם בטקסים אישיים ויומיומיים, ואני מאמינה שלטקסים מהסוג הזה יכולה להיות השפעה עמוקה על חיינו. 

בוגונוויליה ודביקון

הרב יונתן זקס ז״ל סיפר פעם שבמפגשיו עם זוגות צעירים לקראת נישואיהם, כשהוא נשאל על ידי זוג מסויים אם יש לו עצה לתת להם שתוכל לחזק את נישואיהם בעתיד, הוא היה ממליץ להם לעשות פעולה אחת פשוטה – פעולה בעלת השפעות כמעט קסומות שתשנה את חייהם. 

פעולת הקסם שתיאר הרב זקס היא התחייבות לטקס יומי קבוע, שיש לקיים בדרך כלל בערב או בלילה – בו כל אחד מבני הזוג משבח את האחר על משהו שעשה באותו היום ממש. השבח צריך להתמקד באותה עשייה של האחר (עשייה קטנה או גדולה), ואינו יכול להתייחס למשהו כללי. השבח צריך להיות אמיתי ולא מזויף, ועליו לבוא מהלב. בנוסף, בן או בת הזוג שזוכים לשבח, צריכים לקבל אותו באמת. מדובר בטקס קצר, הוא יכול אף לארוך דקה או שתיים, אבל חובה שיתקיים לא מדי פעם, אלא כל יום ללא יוצא מן הכלל. 

בוגונוויליה וקרמיקה ארמנית

עצה זו של הרב זקס לזוגות הצעירים, הזכירה לי מאוד תיאוריות ושיטות של גישת הפסיכולוגיה החיובית. הפסיכולוגיה החיובית היא תחום חדש יחסית בפסיכולוגיה, והיא עוסקת בחקר האושר והשגשוג האנושיים. בניגוד לפסיכולוגיה הקלאסית שעוסקת בפתולוגיות נפשיות ובטיפול בהן, הפסיכולוגיה החיובית שמה דגש על הניסיון למצוא ולעודד ”חוזקות“ ועוסקת בטיפוח חוסן נפשי וצמיחה בקרב האוכלוסייה הכללית. 

אכן, הפרקטיקה המזוהה ביותר עם הפסיכולוגיה החיובית היא פרקטיקה של הכרת תודה – פרקטיקה שמומלץ לתרגל באופן יומיומי. וכפי שאני רואה זאת, כדי שנהיה מסוגלים ומסוגלות להודות באמת, אנחנו צריכים וצריכות קודם כל לשים לב. אני אוהבת להשתמש בהקשר הזה במונח ״פלאות היומיום״, ובכך אני מתכוונת לכל רגעי היופי והקסם הקטנים שמקיפים אותנו בכל רגע – אם רק נרשה לעצמנו לשים את לבנו אליהם.

פלאות היומיום

תשומת הלב שלנו נשאבת באופן טבעי ובדרך כלל אל המשימות שאנחנו צריכות למלא מדי יום, אל תכנונים לעתיד ואל הרהורי העבר. כל המוקדים הללו דלים בפלאות. לעומת זאת, הזמן והמקום בו אנחנו נמצאות ונמצאים כמעט בכל רגע נתון טומן בחובו פלא יומיומי כלשהו: טעם הקפה בבוקר, קולות צחוק הילדים, קרן השמש הנכנסת בחלון, זר הפרחים הצבעוניים שעל השולחן ומגע השמיכה הנעימה שעל הספה. מדובר בדברים פשוטים, אך נפלאים. המורכבות היא בהתמדה שלנו במיקוד תשומת הלב אל הדברים האלו בדיוק.

גם את העשייה שלי החלטתי למקם סביב ציר היומיום: אני צלמת פלאות. כבר יותר משלושה עשורים אני מצלמת-מתעדת את החיים שלי. צילמתי בעבר בעיקר באירועים מיוחדים: טיולים, טקסים, ימי הולדת ומפגשים חברתיים. ברגע שאחזתי בטלפון החכם הראשון שלי, הכל השתנה: העובדה שמצאתי את עצמי עם מצלמה בכל רגע נתון, הזמינה אותי לצלם גם את השגרתי והבנאלי, ותוך כדי לגלות שאותו ״שגרתי ובנאלי״ עשוי להיות פלא של ממש. 

צלמת פלאות

בנוסף לצילום הפלאות שבחיי, אני גם מצלמת פלאות אצל ועבור אחרים ומייצרת גלריות מותאמות אישית התלויות על קירותיהם. אני אוהבת לחשוב על המוצר המוגמר כמעין קפסולת זמן משפחתית / אישית / עסקית המוצגת בצבעוניות משמחת. כשאני מייצרת פורטרט משפחתי, מדובר בהיפך האריתמטי מזה שבו שבו כולם לובשים בגדי חג לבנים ויוצאים להצטלם ביער או בשדות.

המהלך שלי הוא אחר לגמרי: כשאני מגיעה לצלם בבתים ובמחוזות של אחרים, אני יוצאת למסע ציד של היומיומי, הפשוט והמוכר: ספרים אהובים, עוגיות בצנצנת, משחקי ילדות או עבודת יצירה שהולכת ומתממשת. כי כשנביט לאחור (ואולי כבר עכשיו – אם נצליח להתמקד רגע), נבין שהיומיומי הוא המופלא מכל. 

עוגיות בצנצנת

הטקסט שזה עתה קראתן פורסם לראשונה במגזין גלויה הנפלא. 
אז איזה מקום יש לטקסים וטקסיות בחיים שלכן? כל כך אשמח אם תכתבו לי בתגובות. 
הנה, ממש כאן 

20 Comments

  • הגעתי לפה בעקבות המלצה של חברה, ואיזה כיף 🙂
    כתבת מקסים.
    מכירה את השירים של ישראל אלירז על פלאות היומיום?
    אם לא, כתבי לי ואשלח לך כמה.

    • תודה רבה, מיכל!
      איזה כיף שהגעת אלי לבלוג,
      ושעצרת לקרוא וגם להגיב כאן.
      כן! אני יודעת שאני צריכה להתעמק בשיריו של ישראל אלירז –
      כבר סימנתי אותו למחקר מעמיק יותר 🙂
      אני כבר כותבת לך מייל בעניין. תודה!

  • כל כך נכון.
    תודה שהארת את הנקודה, בהחלט לוקחת על עצמי להשתדל להסתכל דרך העדשה הזו על היומיום שלי.
    ????????

    • תודה שרית אהובה.
      והרי הפרחים שלך – הם בדיוק זה.
      יופי יומיומי, שאת יוצרת במו ידייך.

  • הארת עם פנס על נושא מעניין מאוד! אני חושבת שטקסים עוזרים לנו להרגיש טוב, יש בהם משהו שנותן תחושה של שליטה, בטחון ובעקבות זה רוגע. הרבה נקודות למחשבה – תודה!

    • אני מאוד מסכימה איתך.
      טקסים ״ממסגרים״ אותנו ונותנים לנו עוגן.
      אפילו העלאת הפוסט החדש לבלוג של כל שבועיים הוא סוג של טקס.
      אני באמת מאוד מתעניינת בטקסים שאנחנו יכולים ליצור לעצמנו.
      תודה רבה, עמית!

  • פוסט מקסים, כרגיל! אף פעם לא חשבתי על צילום הפלאות היומיומיים.. עוררת בי נקודה למחשבה. 🙂

    • תודה רבה, אלכסנדרה!
      שנים צילמתי פלאות – מבלי להקדיש לזה יותר מדי מחשבה.
      ואז פתאום הבנתי מה הפעולה הזו שאני עושה.
      שמחה שהפוסט לקח אותך למחשבות בעניין.

  • היי ????
    כתבת יפה. אני מאוד מתחברת למה שכתבת על הטקסים השגרתיים. אני מרגישה שמרוב שהם שגרתיים אני מפסיקה להתייחס אליהם וככה מפספסת את היומיום שלי.
    אני ממש נהנית לקרוא פוסטים כאלה כי הם תמיד מזכירים לי לחיות כאן ועכשיו ולא רק בעתיד או בעבר.
    תודה ????

    • תודה רבה על התגובה המרגשת הזו.
      זו אולי העבודה הכי קשה שיש – להצליח להיות בכאן ובעכשיו.
      כל הצילום שלי והכתיבה שלי והעניין שלי בנושא – עוזרים לי לעשות את זה קצת יותר.

  • אהבתי מאד! לגבי בטקס היומי שהרב זקס הציע, אני תוהה זה לא הופך שחוק ביום – יום. פעם בשבוע נשמע לי יותר נחמד

    • תודה רבה, רוני!
      אני חושבת שהדבר החשוב באמת הוא לנסות לשים לב לטוב ולהיות בהודיה.
      פעם ביום – פעם בשבוע – זה כבר פחות משנה.
      אם כי אני מאמינה שדברים שאנחנו עושים כל יום – יש בהם עוצמה מיוחדת.

  • דניאלה אהובה שוב את נוגעת ברכות והקשבה בנושא ככ מעניין של היופי היומיומי הסובב אותנו. וכמה פשוט לשאוב אותו מכל רגע שקורץ לנו ושמחה באהבה.. כמו צלחת עוגיות שהילדים הכינו. התרגשתי מהצילום הזה..
    בתור אמנית התחייבתי ליופי לפני שנים.. להקיף את עצמי בו ואת מתבוננת בו בככ הרבה מבטים. תודה עליהם

    • איילת יקרה,
      תודה רבה. איזו תגובה מרגשת.
      כמה מעניין העניין הזה של ״התחייבות ליופי״ כמו שאת כותבת.
      אף פעם לא חשבתי על זה כך,
      אבל כנראה שגם אני במקום הזה – של החיפוש המתמיד של היופי – הקטן הפשוט.
      תודה מכל הלב.

  • היי דניאלה, איזה נושא מעניין לפוסט – טקסים ובפרט טקסים של יום יום.
    כמו שכתבת על הרב זקס, שמעתי עוד מישהי שמהללת טקסים בזוגיות כמו שתיארת – לצאת כל יום להליכה משותפת נגיד, ואומרת שזה מחזק את הביחד.
    עניין פלאות היום יום קסום בעיניי, כי באמת את צודקת ויופי וטוב נמצאים סביבנו בלי סוף. ואת מיטיבה לתפוס אותם בעדשת המצלמה שלך, עם כל היופי והצבעוניות שלהם. מאוד מיוחד 🙂

    תודה,
    נטלי
    http://www.pnimablog.com

    • תודה רבה, נטלי – על הקריאה והתגובה כאן.
      אכן – אני מאמינה שטקסים (ובמיוחד אלו היומיומיים שאנחנו מייצרים לעצמנו) שומרים עלינו ומחזקים אותנו.
      קשה לתאר כמה דווקא הדברים הקטנים והפשוטים שאנחנו עושים מדי יום או מדי שבוע –
      יכולים למלא אותנו כל כך.

  • כילדה ונערה הרבה פחות התחברתי לטקסים הלאומיים והרגשתי שהם לא שייכים לי ואני לא שייכת אליהם, ועם זאת יש בהם גם עוצמה סוחפת של להיות שייך למשהו גדול ממך ולפעמים החלק הזה כן הצליח להגיע אלי.
    טקסים של יום יום מעניינים אותי מאוד ומושכים את לבי. אנחנו מתנסים בבית במיני טקסטים ומסורות ומעניין לראות איך חלק תופסים וחלק פשוט נעלמים כי הם לא מספיק מתאימים. גם אצלנו הליכה משותפת ברחוב וסיפור לפני השינה הם טקס או הרגל אהוב. לי ולנועם בן ה-9 יש טקס קבוע עם מילים קבועות שבהן הוא מעיר אותי מהשינה. גם אם למשל קמתי לפניו או שהשעה היא 12 בצהרים הוא יכול להגיד 2-3 מילים וכבר נהיה בתוך הטקס שיש לו מילים קבועות והוא בעצם בקשה לכירבול וקירבה.

    • וואו זה כל כך מרגש ומקסים מה שכתבת פה עליך ועל נועם.
      אין לי מילים עכשיו.

      תודה נעמה יקרה שקראת והגבת כאן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.