יוצרת בדרך הטבע

בפינתנו הפעם:

יעל פינק היא אמנית קראפט ויוצרת בטקסטיל ובחומרים ממוחזרים וטבעיים. 

זהו פוסט במסגרת פינה קבועה בבלוג בשם ירושלמיות משמחות. ירושלמית משמחת היא מי שחיה או פועלת בירושלים – בעבר או בהווה – ושיש בעשייתה דבר מה משמח. כשאני כותבת משמח אני מכוונת למקום של עשיית טוב, חיוביות וצבעוניות. היות והפוסטים שלי מעוטרים בתמונות, לאותה ירושלמית צריך שיהיה אספקט חומרי לעשייתה, או במילים אחרות – כדאי שיהיה פוטנציאל לכך שזה יצטלם טוב. הפוסטים האלה, מבחינתי, הם מעין כתבי אהבה לעיר שלי בהם אני מאירה נשים וצדדים בירושלים שאולי פחות הכרתן.  

איך אנחנו מכירות: 

אז זהו, שלא באמת הכרנו. הפגישה הראשונה שלנו היתה ממש לכבוד הפוסט הזה שאתן קוראות עכשיו. אבל איך נוצר הקשר בינינו? 

לפני שנתיים השתתפתי בסיור של ועדת קישוט בשכונת נחלת שבעה (כבר תקופה שאני עוקבת אחרי הפעילות של העמותה המיוחדת הזו). בסוף הסיור ניגשתי אל מתן מזרחי שהדריך אותנו ושאלתי אותו אם יש גם זווית נשית לועדת קישוט. הוא המליץ לי לשוחח עם יעל פינק, ויצרתי איתה קשר. אז אמנם לקח קצת זמן לפוסט הזה להתממש, אבל הנה הוא לפניכן. 

קצת עליה • מה הסיפור שלה:     

יעל נולדה בשנת 1988 בבית החולים שערי צדק, וגדלה במעלה אדומים. ליעל אחות גדולה ואח קטן. המשפחה התגוררה במעלה אדומים הישנה, ובאמצע שנות התשעים עברו לאיזור חדש יותר – על פתח המדבר עם נוף לעמאן – והמשפחה היתה יורדת מהבית אל המדבר לטייל.   

יעל למדה בבית הספר יסודי ממלכתי ג׳ בכיתת תגבור תל״י. היא מעידה על עצמה שהיתה תלמידה טובה וש״דברים באו לה בקלות״. היא שחתה מגיל צעיר, והשתתפה בתחרויות באיזור ירושלים רבתי. עד היום היא מאוד אוהבת מים.

בכיתה ו׳ יעל השתתפה בחוג מלאכות יד – שילוב אמנויות. זו היתה נקודת תפנית בחשיפה שלה לעולם היצירה, ומהנקודה הזו והלאה היא לא הפסיקה ליצור.

יעל עברה לחטיבת הביניים דקל וילנאי והתחילה ללמוד ערבית. בסוף כיתה י׳ כשהיתה צריכה לבחור בין מגמת אמנות למגמת ערבית – היא בחרה בערבית. 

בשנות התיכון יעל היתה מציירת המון ועובדת בספריי, וגם השתייכה לקבוצה שעשתה גרפיטי במעלה אדומים. היא לא היתה מרססת, אלא היתה מכינה את הסטנסילים. הקירות בחדרה היו מצויירים ומלאים ביצירות שהדביקה עליהם. הוריה הקפידו לקחת אותה באופן קבוע למוזיאונים ולתערוכות.

בתיכון יעל למדה בכיתה מואצת וסיימה את רוב הבגרויות שלה כבר בכיתה יא׳. בשנתיים האחרונות של התיכון היא השתתפה בתוכנית שקראו לה פרחי בצלאל: פעם בשבוע ביום ראשון אחר הצהרים היא הגיעה לאקדמיה והתנסתה שם במחלקות השונות. היא בחרה שם בצילום, אמנות ועיצוב תעשייתי. 

יעל סיימה 5 יחידות בערבית והתגייסה ליחידת 8200. גם במהלך השירות הצבאי שלה היא לא הפסיקה ליצור. באותה תקופה אביה לימד אותה לעבוד על מכונת תפירה מרדיקס שישבה אצלם במחסן. יעל התחילה מכינה כיסויים לחוגר מחומרים ממוחזרים לה ולחבריה.

אחרי השחרור, יעל עבדה בחנות ״הובי״ שבמרכז כלל, ולמדה תכשיטנות וסריגה מהנשים שעבדו איתה שם. היא גם קנתה והצטיידה בחומרי יצירה רבים.   

בשנת 2011 יעל התחילה תואר ראשון בשפה וספרות ערבית, ומזרח תיכון ואסלאם. בין הקורסים שבחרה היו כאלו שעסקו באמנות איסלאמית ובציור פרסי וערבי. את הסמינריון של סוף התואר היא כתבה על אלכסנדר מוקדון בציור הפרסי.

בראשית תקופת לימודיה, אביה של יעל נפטר באופן פתאומי. כשסיימה את התואר, בגיל 26, יעל טסה וטיילה תשעה חודשים בהודו, נפאל וסרי לנקה. המסע הזה היה לה משמעותי מאוד. היא הרגישה שנפתח בה משהו מבחינה אישית וגם מבחינה אמונית-דתית. יעל מספרת שבהודו היא הרגישה מאוד את ההשגחה, וגם שהתחברה מחדש למקום המסורתי היהודי אליו לא הרגישה חיבור בשנים קודם לכן. בתום הרפתקאה ארוכה ומדהימה, היה בה כבר געגוע לארץ והיא החליטה לחזור.

עם חזרתה לארץ יעל התחילה קורס תדמיתנות ממוחשבת של משרד הכלכלה – קורס אינטנסיבי שהתקיים חמישה ימים בשבוע במשך שנה. פרוייקט הגמר שלה היה מעיל צמר בו שילבה בד כותנה עם הדפס חותמות שמשפחתה הביאה מפרס עם עלייתם לארץ. 

במשך כל אותה שנה יעל התמיינה לתפקיד מודיעיני במשטרת ישראל. אחרי שהתקבלה היא שוב טסה להודו, הפעם לחודשיים, וכשחזרה התגייסה למשטרה. היא שירתה קצת יותר משנה, ואז התפטרה: תרבות העבודה שם לא קסמה לה ולא התאימה לה. 

ממש בשבוע בו התפטרה, היא טסה לניו יורק. בחודש שבילתה שם (כולל גיחה לקובה) היא התחילה לחשוב מה יהיו צעדיה הבאים. כשהיא חזרה לארץ, היא התחילה לעבוד במוזיאון לאמנות האסלאם כמדריכת קבוצות. 

במקביל לעבודתה במוזיאון, בשנת 2018 יעל פתחה את העסק שלה פינקי סטודיו. היא התחילה להכין עציצי בטון וגם לערוך סדנאות בנושא. היא ערכה סדנאות גם דרך זאזא – המרכז לאמנות נודדת של עיריית ירושלים. 

באותה תקופה יעל השתתפה בשיעור יוגה במרכז מתחם התחנה. היא שכבה על הגב, הביטה מעלה וראתה את הדמויות הענקיות המצויירות מעליה. היא הוקסמה וביררה וכך הגיעה לועדת קישוט ובמהרה החלה לעבוד וליצור איתם. הפרוייקט הראשון בו עבדה עם העמותה היה צפת העיר הכחולה. היא ממשיכה לעבוד איתם עד היום. 

במסגרת קן לאמנים יעל פגשה יוצרים נוספים ונוצרה חבורה שהפיקה יחד ירידי מעצבים, ואחרי תקופה הפכה לקואופרטיב תחת השם מעוצב ירושלמי ופתחה סטודיו משותף בבית אליאנס. 

בשנים 2019-2021 יעל למדה במסלול לאמנות פלסטית בקוביה.  פרוייקט הגמר שלה נקרא ״חפצי מעבר״ (ופריטים מתוכו מוצגים בימים אלה בגלריית ספריית הרחוב תלפיות – ארנונה). החפצים שיעל יצרה עבור הפרוייקט התבססו גם על תוצרים מקורס פיסול באדמה שהשתתפה בו כמה שנים קודם לכן. 

עם בוא הקורונה הסדנאות נפסקו, כמו גם ההדרכה במוזיאון. יעל מצאה את עצמה בעיקר תופרת מסיכות, ועושה תיקונים. העובדה שהתגוררה ברחוב אורנשטיין שבאיזור כיכר הדוידקה, אפשרה לה להמשיך ולהגיע לסטודיו בבית אליאנס מדי יום.  

בתקופת הקורונה יעל החלה מעבירה שיעורים פרטים לקשישות בשכונות הבוכרים, גאולה, קריית משה ועוד – במסגרת התוכנית ״אמנות נפתחת לרווחה״. היא הגיעה אל כל קשישה פעם בשבוע ולימדה אותן מלאכות יד שונות ואמנות שימושית. יעל מספרת שהיא עדיין בקשר עם חלק מהנשים.   

בחודש נובמבר של שנת 2021, אחרי שנתיים של קורונה ואחרי שסיימה את תוכנית הלימודים בקוביה, יעל הרגישה שהחיים בירושלים נעשו אינטנסיביים עבורה. היא מילאה טופס והגישה מועמדות להיות שוליית אמן בנאות סמדר. בהמשך היא הגיעה לשם לביקור בלי שהכירה או ידעה כמעט דבר על המקום.

יעל פגשה את האומנים השונים בנאות סמדר, וסוכם שהיא תשמש שולייה לצורף במשך שמונה חודשים. יעל ארזה ואחסנה את הסטודיו הירושלמי שלה, וכן עזבה את הדירה בה התגוררה חמש שנים. במשך שמונה חודשים היא התנתקה לגמרי מכל מה שהכירה. התקופה בנאות סמדר היתה ליעל מסע רגשי חשוב ומשמעותי.

אז איך היא משמחת:

יעל עזבה את נאות סמדר בסוף יולי וחזרה לירושלים. היא מצאה דירה  בנחלאות, וחזרה לסטודיו מעוצב ירושלמי באוגוסט 2022. 

יום לפני שהיא עזבה את נאות סמדר, יעל הכירה מעט את תהליך האקו פרינט: מישהי שהיא הכירה עסקה במלאכה במרחב הפתוח של בית האמנויות. יעל התעניינה והתנסתה שם בחלק מתהליך ההדפסה הבוטאנית. בהמשך, אותה מכרה הכתיבה לה את המתכון. 

יעל התחילה לאסוף את הציוד שהיא היתה צריכה בשביל התהליך הארוך והלא פשוט של האקו פרינט: בין היתר סירים, כירה חשמלית וחומרים כימיים שונים. בחודשים הראשונים בחזרה בסטודיו בירושלים, יעל התמסרה כולה למלאכה החדשה. היא חקרה אותה והתנסתה בה, וניסתה נסיונות רבים וכושלים עד שהבינה בדיוק איך זה עובד. ההדפסה היא על בד או על נייר, ויעל עושה שימוש בעלים שונים שהיא מלקטת או שאוספים עבורה. גם הבדים בהם יעל עושה שימוש הם ממוחזרים. 

יעל מעוניינת להמשיך ולעסוק בטקסטיל וכן לערוך סדנאות. חשוב לה להעביר את הידע שלה הלאה, ועל הדרך לפגוש אנשים ולהכיר אותם ואת הסיפורים שלהם. הקשר שבין קהילה לטבע לאמנות הוא שמושך אותה במיוחד. 

מה משמח אותה: 

• שבעת האחיינים שלה
• זריחת הירח 
• טבע. שמיים, מדבר ונוף 
• הכרות עם אנשים טובים 

לסיום, נקודה מאירה שלקחתי מהשיחה איתה:

יעל יוצרת ללא הפסקה, כמו מאז ומתמיד. היצירה נשזרת בחייה באופן שנדמה חסר מאמץ ואינטואיטיבי לגמרי. היא נמשכת לתחומים וז׳אנרים שונים ומגוונים בעולמות היצירה, ולא מפחדת להתחיל כל פעם מחדש וללמוד מלאכות שזרות לה לגמרי. 

הסקרנות וההרפתקנות היצירתית הזו היא מרתקת ומעוררת התפעלות בעיניי. חוסר העכבות שלה והאופן שבו יעל ״משליכה את עצמה״ שוב ושוב לתוך פעולת היצירה הם השראה.   

כבר שבעה עשר פוסטים עלו בפינת ירושלמיות משמחות! אתן מוזמנות מאוד לקרוא כאן על כל הירושלמיות הנהדרות שהתארחו אצלי בבלוג עד היום.  

כל כך אשמח אם תכתבו לי מה דעתכן – על הפוסט, על הפינה, ובכלל. 

הנה, ממש כאן ↓