כי חורף

שמי חורף ועץ

אחרי חודשיים של חסד, החורף הגיע. בירושלים הוא הגיע באמת. כמה קר פה.

אבל לא הקור הוא מה שמפריע לי. תנו לי יום קר עם שמים כחולים ושמש, ואני מבטיחה לא להתלונן. הגשם והאפרוריות הם מה שקשים לי באמת. וכן, אני יודעת שאני חיה במדינה בה אסור לבכות על גשם. אז אסור (הנה כתבתי שאסור) –  אבל אוי, כמה אני שונאת גשם.

בימים אפורים וגשומים אני מתחילה מ-50% מצב רוח. ממש קשה לי. אני מביטה החוצה מהחלון ומתכווצת. אבל מתכווצת באמת. זו התחושה.

מגפיים בגשם

מכירות את אלה שמספרות לכן שהן אוהבות חורף? ואז הן ממשיכות ומסבירות מה הן הכי אוהבות בחורף: להתכרבל מתחת לפוך, לשתות שוקו חם ולהביט מבעד לחלון על הגשם השוטף. מסתבר שבאיסלנדית יש אפילו מילה שמתארת את הדבר הזה בדיוק: Gluggavedur – מילולית – מזג אויר של חלון. כלומר, מזג אויר שיפה להביט בו דרך חלון הבית, אך לא נעים להיות בו בחוץ.

במקרה האישי שלי – במזג אויר כזה לא נעים לי בחוץ, אבל גם לא נעים לי בפנים. כשירד היורה לפני מספר חודשים, הבנות שלי יצאו לרקוד ולצהול במרפסת. השקפתי עליהן מחלון המטבח, מקפידה לחייך וכמובן גם לתעד את הרגע המשמח הזה שלהן (השמחה האותנטית הילדית הזו באמת היתה מדבקת)  – ורק לא להעביר אליהן את הבאסה שלי מהרטוב והאפור הזה.

ילדה עם מגפיים בשלולית

אבל מעניין להביט בחורף כמצב רחב יותר – לאו דוקא העונה בשנה – אלא תקופות באות והולכות בחיינו בהן קשה יותר וחשוך יותר. ממש לאחרונה יצא לי לשמוע שיחה נהדרת על הנושא הזה ממש, בפודקאסט שאני מאוד אוהבת ושכבר הזכרתי פה בבלוג – On Being. בפרק המדובר משוחחת המנחה של התוכנית, קריסטה טיפט, עם הסופרת קתרין מיי שכתבה את הספרWintering: The Power of Rest and Retreat in Difficult Times”.

מיי טוענת בספרה שבחיינו אנו נקלעות לתקופות קשות וחשוכות יותר בהן, לתחושתנו, אנחנו כאילו נפרדות מהעולם שבחוץ ונופלות אל תוך מעין מרחב מקביל. הנטייה הטבעית שלנו היא לחשוב שאנו לבד באותו מרחב ולבד בתחושות שלנו, בזמן שכל השאר ממשיכות בשלהן – שמחות, מתקדמות ומתפתחות. קל עוד יותר להרגיש לבד בעידן הרשתות החברתיות, בו החיובי וה״מושלם״ מוקרן תמידית החוצה אל הסביבה. 

בימים של קושי ודכדוך אני מוצאת את עצמי לא פעם מתחבטת אם פשוט להעלות כמנהגי תמונה צבעונית ומשמחת, או דוקא איזשהו תוכן שמכיל בתוכו גם את המורכבות והאתגר. 

סלט הדרים

מיי באה לטעון שבפועל – לכולן יש תקופות חשוכות כאלו ואחרות, ושבמקום להדחיק את תחושותינו ולהמשיך הלאה בכל מחיר, עלינו למצוא דרך לחבק את עצמנו ואת הקושי. אני מקשרת כאן למספר דקות בהן מיי מקריאה מספרה קטע יפיפה המתייחס לעולם הטבע ובעלי החיים. מיי כותבת שבעלי החיים מתכוננים ומתאימים את עצמם לחורף. הם אינם מתכחשים לו, אלא מתנהלים לאורכו בקצב ובאופן אחר לגמרי. עונת החורף מספקת הזדמנות להאטה, רפלקציה והתחדשות לקראת האביב שיבוא.   

כששמעתי את הקטע הזה, נזכרתי מייד באחד מהספרים האהובים שהוריי הקריאו לי כשהייתי ילדה – “Frederick של הסופר האיטלקי האמריקאי לאו ליוני (הספר פורסם לראשונה ב-1967).

הספר מספר על משפחה של עכברי שדה המתכוננים לחורף ואוספים ואוגרים מזון. רק העכבר פרדריק יושב בצד ולדבריו – אוסף קרני שמש, צבעים ומילים לימי החורף הארוכים שיבואו. החורף אכן מגיע ומשפחת העכברים נכנסת למחבוא בחומת אבן החוצה את השדה. לאחר תקופה, המזון שאספו העכברים כמעט ונגמר, ופרדריק מוביל את משפחתו בסשן של דמיון מודרך ושירת מקור. העמוד הזכור לי ביותר בספר הוא העמוד בו פרדריק מתאר למשפחתו את הצבעוניות של הפרחים, העלים והחיטה. 

הספר ״פרדריק״ של לאו ליוני

אותו איסוף של מזון רוחני, של השראה ושל נחמה לימי החורף הקרים, הוא חשוב.

בשנה האחרונה נדמה שכולנו נמצאות במעין חורף מתמשך. כשפתחתי את העסק שלי בינואר 2020 – לא ידעתי לאיזו שנה אני עומדת לצלול. 

אבל כמו פרדריק – המילים והצבעים מחממים ומזינים את רוחי בתקופה הזו. הכתיבה בבלוג, הפוסטים היומיים שאני מעלה בפייסבוק ובאינסטגרם, וכמובן הקשר המיוחד עם כל הנשים שזכיתי להכיר יותר לעומק או להכיר לראשונה בשנה שחלפה – בזכות העשייה הזו שלי – מלווים אותי ומעודדים אותי במציאות החורפית והמכונסת של התקופה הארוכה הזו.

סלט הדרים

אני קופצת בדיוק עשרים שנה קדימה בעולם ספרות הילדים: במהלך השנה האחרונה הבת הקטנה שלי נהנית מסדרת ספרים שוודית במקור העוסקת בעלילותיהם של פטסון האיכר וחתולו פינדוס – שכתב הסופר סוון נורדקוויסט.

בספר “Findus Goes Fishing” (פורסם לראשונה ב-1987) מתואר יום אפרורי במיוחד, בו פטסון שרוי במצב רוח אפרורי גם כן. הוא אינו מעוניין לעשות דבר – לא לעבוד ולא לשחק – רק לשבת ולרחם על עצמו. פינדוס החתול מנסה לשכנע את פטסון במגוון דרכים ותחבולות שזהו יום נהדר לצאת לדוג. לבסוף – על אף התנגדות רבה מצדו של פטסון – פינדוס החתול מצליח להערים עליו כך שהוא מוצא את עצמו יוצא לדוג כמעט בעל כורחו. בדיעבד הוא מודה שהיציאה מהבית היתה רעיון טוב. 

פטסון היה תקוע. לא היה לו כוח לכלום. הטריק שעשה לו פינדוס היווה פעולה חיובית שהוציאה אותו מהמקום התקוע שלו. נדמה לי שטוב לנו שנשאף לאיזון מסויים בין היכולת להכיל ולחבק את המקומות החורפיים והקשים שלנו, לבין יצירת מנגנונים שימנעו מאיתנו להיתקע ולרחם על עצמנו יותר מדי. וכשאני כותבת מנגנונים בהקשר הזה, אני מתכוונת בין היתר להרגלים. 

פינדוס יוצא לדוג - סוון נורדקוויסט

בינואר לפני שנה העליתי כאן פוסט שקשור להרגלים בריאים. כשאני קוראת אותו היום אני קצת מגחכת לעצמי, וקצת מכסה את עיניי במבוכה. לו רק ידעתי מה מחכה לי מעבר לפינה. חשבתי שוב על הפוסט הזה שלי כשקראתי את מילותיו הנבונות של סת׳ גודין לפני שבועיים. בפוסט שלו גודין שואל האם מצב הרוח שלנו הוא נתון לנו או נשלט על ידינו, ואז פוסק שההרגלים שלנו משפיעים על מצב הרוח שלנו: מדיטציה, התעמלות, חשיבה חיובית, המדיה שאנחנו צורכים – הן כולן בחירות שלנו.

היה לי קשה מאוד לשמור על ההרגלים הטובים שלי השנה. כשאני חושבת על זה – עם כל האספירציות הגדולות שהיו לי – ההרגל היחיד שבו התמדתי לכל אורך השנה היה העלאת פוסטים ברשתות וכמובן כאן בבלוג (כל יום ראשון בבוקר מדי שבועיים). כמו שאני שמרתי על ההרגל הזה, אני מרגישה שההרגל הזה שמר עלי.

שלושה חודשי חורף עוד לפנינו, ושנת 2021 כולה היא עדיין בגדר תעלומה. אנחנו לא יודעות מה מחכה לנו, אבל האמת היא שזה תמיד המצב – גם אם אנחנו אוהבות לספר לעצמנו סיפורים אחרים.

עבורי לפחות, השאלה האמיתית תהיה – איפה לחבק ולהתכנס, ואיפה להתמיד ולהתקדם.  

מגפיים ומטריה צבעונית

עד כאן להיום. איפה הפוסט הזה פוגש אתכן ומה שלומכן החורף? כל כך אשמח אם תכתבו לי בתגובות. 
הנה, ממש כאן ↓

24 Comments

  • פוסט מעורר מחשבה…
    אני אוהבת חורף .אוהבת גשם ואת השינוי שהוא מביא.שונאת כשקר לי ולא מתפקדת בקור.
    תודה על הציטוטים מספרי הילדים שלא הכרתי(האם הם מתורגמים לעברית?)
    ומזדהה עם ההרגלים ששומרים עלינו(אחרי המעשים נמשכים הלבבות..)
    אבל מה שלמדתי ושמתאפשר לי לעת זקנה…זה להיות עם הרגשות יותר.לעצור כשאפשר.להתכרבל להתעצב ולשמוט.
    חורף טוב שיהיה לך ולכולנו

    • חפציבה יקרה,
      תודה על הקריאה ועל התגובה שלך כאן.

      ככל הידוע לי – שני הספרים האלו לא תורגמו לעברית.
      בסדרת פטסון ופינדוס – הספר היחיד שמצאתי שתורגם הוא ״פטסון עובר דירה״.
      בזמן ש״פרדריק״ לא תורגם, הספר ״משלי פרדריק״ קיים בעברית וגם ספרים אחרים של הסופר לאו ליוני.

      אני כה מסכימה ומתחברת למה שאת כותבת על ״להיות עם הרגשות יותר״.
      התחלתי לתרגל את הדבר הזה ממש בשנים האחרונות.

  • גמאני…
    לא טוב לי בחורף בחוץ…גם פחות טוב לי בחורף בפנים… קר ומכורבל ומלא שכבות…וגם ההתנהלות יותר כבדה ואיטית.
    ממעטת לצאת בחורפים – ולא רק בגלל הקורונה, ומאז שאני בדירה, בקומה חמישית, עם נקודת מבט למרחוק ושיש מרפסת עם זכוכית מהרצפה לתקרה והיא מלאה בעציצים פורחים אז גם הביטוי הזה של “החורף הוא יפה להתבוננות מהחלון” קיבל מושג חדש. לא ידעתי שיש לזה אפילו שם באיסלנדית!
    אני מאוד אוהבת את חוכמת החיות, את רעיונות הריפוי שניתן לקבל מהמטפורות על אורך חייהן, (יש לי גם מלא ספרים וקלפים טיפוליים שעוסקים בכך) ואני מתחברת בחורף לחוכמת הדוב.
    להתכנסות לתוך המערה, לתרדמת החורף שמזינה מחדש, להתבוננות פנימית שמזינה את היצירה שלי בהמשך.
    (אני גם מרגישה תמיד “דובית” יותר בגלל שכבות הלבוש הרבות…אפילו בבית…אני טיפוס שתמיד קר לה…).
    “כדי להיות כמו הדוב ולהיכנס למפלט של המערה…עלינו לקבל הזנה מהריק המוחלט. הריק המוחלט הוא המקום בו הפתרונות והתשובות חיים בהרמוניה עם השאלות שממלאות את המציאות שלנו. אם אנו בוחרים להאמין שיש שאלות רבות בחיים, עלינו להאמין גם שבתוכנו מצויות התשובות לשאלות האלה. לכל יצור יש יכולת להשקיט את המוח, להיכנס אל הדממה ולדעת”.
    מתוך: קלפי סגולה של גיימי סאמנס ודוויד קרסון
    מאחלת לך המשך חורף דובי, שיביא אתו גם תובנות חדשות.
    נהנית לקרוא אותך כאן בבלוג

    • בדיוק זה. ההתנהלות המסורבלת והאיטית.
      מייד אני חושבת על זה בהקשר של ילדים קטנים.
      להלביש ולארגן ילדים ליציאה מהבית בחורף, בגשם.
      ואיזה הבדל זה לעומת הקלילות של היציאה מהבית בעונות החמות.
      והדוביות במחילה – כמה נחמד הקונספט הזה. אולי אאמץ את זה לעצמי!
      תודה רבה עדנה יקרה, על התגובה היפה הזו.

  • פוסט מעורר מחשבה.
    אני לא חובבת חורף, מעדיפה עונות מעבר
    אוהבת להתלבש בחורף
    אוהבת להיות בבית.
    בחודש האחרון חוויתי כמה ימי חורף כמו שאת מתארת.. לש חשבתי על זה ככה מעולם. תודה

    • אביבית יקרה,
      גם אני אוהבת להתלבש בחורף!
      רק מה? הבגדים שלי הולכים ואוזלים…
      אני לא טובה בלקנות לעצמי אונליין – וכמה זמן לא נכנסתי לקנות לעצמי בחנות אמיתית…
      נותר לי ג׳ינס אחד ויחיד ללא חורים 🙂
      ןאיזה כיף שבאת להגיב פה בבלוג!!

  • אהבתי מאוד את מה שכתבת ואת התיאור של השמירה של צבעוניות לימים קרים. זה מסקרן אותי גם בהקשר תרבותי – איך עם לומד מול חורף ארוך לומר, לא רק ‘לך אל הנמלה עצל, ראה דרכיה וחכם’, אלא גם שמור לך קרני שמש לימים מעוננים.

    (מאותה תרבות הגיעה גם טובה ינסון. בסגר הראשון קראנו עם הילדים את ספר המומינים על החורף, שאני לא זוכרת את שמו, וגם שם ראיתי הבדלים תרבותיים רבים.)

    מאפרת יפה, באיזה פוסט ישן נושן שלה, למדתי שצריך לחשוב איך להתאים עיצוב לארצנו. זה מתאים גם כאן, אני חושבת. ירושלים החורפית היא עדיין לא סקנדינביה, תודה לאל. בוואטסאפ המשפחתי שלנו נשלחות מירושלים, המון תמונות של שדות בר ירוקים ושקדיות, כאלה שכאן, במצפה רמון, אני יכולה רק להתגעגע אליהם. (למרות שכאן יש לנו חורף קיצי מאוד השנה. כשאני קוראת אותך זה מזכיר לי איזו ברכה זה.)

    אני בימים של התרחבות, ימים שבהם אני לומדת לחבק את השמיים המעוננים שבתוכי גם בימים של סערת רעמים. ימים שאני לומדת לראות בבית סגור, בעסק סגור, ובשגרה ביתי של כלים כביסות פיוס מריבות ותחושה שהמון חלומות נשמטים – הצלחה. השמש כאן, בתוך עינינו

    ????
    ואת השראה

    • מאוד מעניינת התרבות הסקנדינבית וההתמודדות שלהם עם חודשי החושך והקור הארוכים.
      האמת שהיו כל מיני דברים שלא הצלחתי להכניס לפוסט הזה, כי זה כבר היה ארוך מדי.
      אבל לדוגמא – תרבות ההוגה – שכולה מוקדת להתכרבלות: סוודרים גדולים, גרביים, נרות, גופי תאורה, מרק חם ותה על יד האח.
      ואיזה כיף מצפה רמון. כמה אני אוהבת מדבר בחורף. נהדר ממש.
      כמה יפה מה שאת כותבת – השמש כאן, בתוך עינינו.
      תודה על זה, שירה יקרה.

  • אני לגמרי כמוך- לא מתחברת לחורף.
    ילד קיץ נצחית.
    פוסט נפלא, עמוק ומעורר מחשבה.
    תודה לך.

    • תודה רבה לך, יפעת.
      איזה כיף שאהבת והתחברת.
      ואיך שהעליתי את הפוסט ביום ראשון – חזר מזג האויר הנעים – לפחות פה בירושלים.

  • איך שבאת לי בדיוק בזמן.
    מרגישה את תחושת החורף המתמשך שאת מתארת כאן, במיוחד בסגר הזה.
    מתקשה להתרומם, מתקשה להרים את עצמי.. ואת כל כך צודקת. זה בהחלט עניין שמושפע מההרגלים שלנו.
    שומרת לי את הפוסט לקריאה חוזרת, התזכורת חשובה

    • הקושי הזה להתרומם הוא כל כך ניכר עכשיו.
      מנחם מעט לדעת שרבות מאיתנו מרגישות ככה.
      לתחושתי, מרחב אי הוודאות הגדול שקיים עכשיו גם הוא מאוד משפיע.
      בזמן האחרון אני מצליחה להסתכל קדימה אל השעות הקרובות, לא הרבה יותר מזה.
      תודה רבה מיכל יקרה – על הקריאה והתגובה כאן.

  • דווקא השנה עם החמסינים ההזויים הרגיש לי הרבה פחות חורף מפעם. אבל אולי זה שונה בירושלים.

    • נכון נכון. שוב הגיע אלינו גל חמים כזה.
      ועדיין – הידיעה שכל רגע עלול לרדת גשם – עושה לי צמרמורת.

  • אז אני אוהבת חורף ! זאת העונה המועדפת עלי.

    אבל לגמרי מזדהה איתך בכך שהשאלה האמיתית תהיה – איפה לחבק ולהתכנס, ואיפה להתמיד ולהתקדם.

    עוד 54 ימים לקיץ לדעתי … 🙂

    • הספירה לאחור החלה!
      האמת ש 54 יום נשמע ממש לא רע 🙂
      תודה רותם! על הקריאה והתגובה כאן.

  • קלעת בול עם “מזג האוויר לחלון”! אין שום דבר מהנה ונעים בחורף לאנשים נורמליים, שלא חווים אותו מתוך הבית (או במקרה שלי, אוהבת לחוות אותו מתוך האוטו בנסיעות). אוהבת מאוד את הכתיבה שלך, ממש קל להתחבר.

    • שמחה שאת איתי בקבוצה, אלכסנדרה.
      אכן – ״אין שום דבר מהנה ונעים בחורף לאנשים נורמליים״ –
      ֿאהבתי!!!

      תודה רבה על הקריאה והתגובה כאן. איזה כיף שאת אוהבת.

  • איזו שאלה נהדרת, איפה לחבק ולהתכנס, ואיפה להתמיד ולהתקדם. לגמרי שאלת חורף. הבוקר כשצעדתי בשדות ביתי, ושמש חורפית נעימה חיממה לי את הגב, חשבתי שוב על הדרך. השביל שנפתח ומשני צדדיו עצי אשכולית אדומה שנקטפו זה עתה וקו האופק ההררי, הזכירו לי שוב לסמוך על הדרך. אני מאז ומתמיד ילדת קיץ, עם השנים החורף מגלה לי את האפשרות הזו, להתכנס, לשהות, ולהתחמם פנימה.
    אני פה אצלך בביקור ראשון (עוד גילוי שזמן חורף מאפשר…), נמשכת אל הכתיבה שלך ואיכות ההקשבה.
    תודה, אורלי 🙂

    • איזה כיף שבאת לבקר אצלי בבלוג, ואני מקווה שעוד תחזרי לביקורים נוספים.
      תיאור נוף ביתך מעורר אצלי כזו כמיהה, עצי האשכולית האדומה – נהדר.
      וכן – כל יום מחדש אני מוצאת עצמי תרה אחר האיזון הזה, בין ההתכנסות להתקדמות.
      איזון שלעולם לא אמצא כנראה, אבל העיקר שאמשיך לחפש.
      תודה רבה על הקריאה והתגובה כאן!

  • מצחיק שבעוד את חושבת – יש עוד שלושה חודשי חורף, אני כל הזמן חושבת – הו לא, תכף חוזר הקית הארוך ארוך ארוך הזה. אבל את צודקת שחורף יותר נעים בהפוגות שלו, כשהשמש קצת מציצה והכל ירוק ורטוב מסביב, בלי גשם על הראש.

    • ואני מוכנה להתפשר על זה שגם קיץ יותר נעים כשלא מדי חם…
      והנה כבר חלפו עוד שבועיים מאז שכתבתי את הפוסט הזה ואני כבר ממש מתחילה לראות את סוף החורף 🙂

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.