די מהר אחרי ה-7 באוקטובר, כבר התחלתי לאכול את עצמי מבפנים. לא מייד, ברובו של השבוע הראשון שקעתי, אבל קצת אחרי זה כבר התחלתי לשאול את עצמי – מה אני עושה עם זה? מה אני יוצרת מתוך הדבר הזה? איזה קול אני רוצה להשמיע עכשיו?
בארבעת השבועות שעברו מאז מה שקרה העליתי פוסט ועוד פוסט לבלוג. זה היה הכי קשה אי פעם. זה הרגיש לי מאולץ ומעושה ומעיק וחסר תכלית. כמעט שלא הצלחתי.
כבר תקופה שאני לא מצלמת. ויש לי כל מיני התחלות של מחשבות על יצירה, אבל לא מעבר לזה. אני עוד לא מצליחה לנשום – רגע. אחד. לאט. – את כל המציאות הזו, ולחשוב מה בדיוק אני רוצה לעשות.
הפוסט היום הוא אוסף של מחשבות והפניות שכולן מתחברות לנושא של יצירה, חיים ותפיסת העתיד בעקבות ה-7 באוקטובר.
קצת, גם אם בחצי כוח
רוני גלבפיש, הסופרת והציירת, כותבת בפייסבוק המון עכשיו ואני מאוד נהנית לקרוא אותה. לאחרונה היא כותבת על שינוי התפיסה שלה את המציאות הישראלית-פלסטינית מאז ה-7 באוקטובר, וגם על יצירה.
בהקשר של שינוי התפיסה שלה ראו את הראיון הזה בערוץ 4 הבריטי (פחות קשור לנושא הפוסט שלי, אבל מעניין). בהקשר של העיסוק שלה ביצירה, נתפסתי למה שהיא כתבה בפוסט הקטן הזה: שהיא מודה על המעט שהצליחה לצייר מאז תחילת המלחמה. מאז היא ממשיכה ומעדכנת איך היא יוצאת לעולם ומציירת קצת, גם אם בחצי כוח. אפילו זה משהו גדול עכשיו.
איך להמשיך ליצור/לחיות
דרך רוני גם הגעתי לפוסט שכתבה בבלוג שלה נופר סלע, יוצרת ומלווה תהליכי יצירה. לפוסט קוראים איך להמשיך ליצור לאחר ה-7 באוקטובר?. נופר כותבת: ״הרבה יוצרות מרגישות שכל מה שהן עשו עד כה הוא לא רלוונטי, שהכל נראה תפל, שהמציאות איפסה הכל, ועכשיו צריך להתחיל מהתחלה.״ אני חושבת שהתחושה הזו, שהכל תפל וחסר משמעות, קיימת אצל כל אחת מאיתנו בצורה כזו או אחרת פשוט לגבי היומיום שלנו.
נופר מציעה שנחזור אל ערב ה-7 באוקטובר וניזכר בדבר שהעסיק אותנו. ״לא להכנע לדחף למחוק הכל ולהתחיל מאפס – להפך, להזכר. להזכר שהדברים לא תמיד היו ככה, ולא תמיד יהיו ככה.״ וזה ממשיך.
יש כל כך הרבה תבונה בפוסט הזה של נופר, ואני מאוד ממליצה לכן לקרוא אותו – אם אתן רואות את עצמכן כיוצרות, וגם אם לא. מה שנופר מציעה הוא רלוונטי ליצירה אבל גם לחיים עצמם. שני הדברים, הלכאורה מאוד שונים האלה, הרבה יותר מעורבבים ממה שנדמה לנו.
הכל מתחיל בדמיון
בפרק שעלה לפני שבוע בפודקאסט תרבות יום א׳ (שכבר מזמן המלצתי עליו כאן) המנחים מראיינים את עורכת הספרות נועה מנהיים. בשיחתם שנערכה כשלושה שבועות אחרי המאורעות, מנהיים מספרת שהיא רואה אמנים שלאט לאט חוזרים לכתוב וליצור. היא מסבירה שעבור מי שאלו הם הכלים שלהם, זו היא גם הדרך שלהם להחזיר לעצמם תחושה של שליטה מסויימת במציאות.
(ואני משתהה רגע ומעלה בפני כולנו את השאלה – מה מחזיר לנו בימים אלה תחושת שליטה על המציאות? מה הכלים שלנו?)
בשיחה, מנהיים טוענת שהמרחב הספרותי הישראלי הוא מרחב מאוד ריאליסטי: התודעה המתמשכת שלנו היא שהקץ מקיף אותנו מכל עבר, וקשה לנו לדמיין בהווה או בעתיד משהו אחר. החזון האוטופי עליו הוקמה המדינה איננו עוד: האוטופיה התחלפה במציאות. מנהיים קוראת לאמנים ולפוליטיקאים לדמיין פה עתיד טוב יותר. כדי שיהיה עתיד כזה, היא אומרת, זה חייב להתחיל קודם כל בדמיון.
נדמה לי שזו משימה לכולנו (ובהקשר הזה, ראו לדוגמא את פעילותה ממלאת התקווה של העמותה האם ראית את האופק לאחרונה? שהכרתי רק אתמול).
האזימוט הנכון
כשנתקלתי ברעיון הזה, של מבט הלאה והנסיון לדמיין את העתיד, נזכרתי בכתבה של חדשות 12 שמספרת את סיפורם של לוחמי יחידת שלדג שלחמו בקיבוץ בארי ואז כעבור כמה שבועות הגיעו לבקר את אנשי הקיבוץ בבית המלון אליו פונו בים המלח.
הלוחמים מספרים על איש הקיבוץ גיורא עוז, בן 76, שתוך כדי הלחימה יצא מביתו והחל להשקות את הצמחים: ״הסתכלנו ואמרנו רגע יש פה מחבלים בחוץ, צריך לעצור אותו, להעיף אותו פנימה – והיה שם איזה רגע כזה, נכון? שאמרנו טוב, שישקה את העציצים… האופטימיות הזאת רגע באמצע של כמה ימים שאתה נלחם שם בקיבוץ, לנו היא נתנה את האזימוט הנכון״.
גם דברים טובים
כוחות שלדג הגיעו גם לקיבוץ עלומים ב-7 באוקטובר. בשעת הסתערות על מחבלים, נהרג שם רס״ב עידו רוזנטל, הלוחם הותיק ביותר ביחידה, נשוי ואב לשלושה. זמן קצר אחר כך – נוגה, מי שהיתה אשתו, החלה מעלה מדי בוקר טקסט אישי לפייסבוק שלה. היא כותבת מדהים.
נוגה כותבת על עצמה ועל מערכת היחסים שהיתה לה עם עידו. היא כותבת כמו שבחיים לא חשבתי שאלמנה יכולה לכתוב, ואני מתכוונת לזה במובן הטוב ביותר. היא כותבת בכנות כואבת וישירה שפוגעת בדיוק.
קחו לדוגמא את הפוסט הזה מלפני כמה ימים. נוגה כותבת בו על כך שאין לנו בעצם דרך להחזיר את החיים למסלולם כמו שאנחנו אוהבות לספר לעצמנו: ״העובדה שאין לי את הפריבילגיה לדמיין שדברים יכולים לחזור להיות כפי שהיו, כאילו פוקחת את עיניי לזה שבעצם, בכלל לא בטוח שיש בכלל מסלול. אולי יש רק אשליה של מסלול״. ואחר כך היא כותבת ״נפתחת לי עכשיו דרך חדשה, שונה לחלוטין מהחיים של לפני ה7.10 ואני כבר מבינה שיהיו בה גם דברים טובים״.
ואולי זה כל העניין עכשיו
לנסות לדמיין את החיים שאחרי. כי לא, החיים שלנו כאן לא יחזרו למה שהיו קודם. הם יהיו אחרים. אבל אולי החיים האחרים האלה יכולים להיות גם טובים? אולי זה בדיוק הזמן להשקות את הצמחים שבחוץ כדי שלא ימותו? אולי דוקא עכשיו כדאי שנחזור לאותו פרוייקט שהיינו אמורות להתחיל לפני ה-7 באוקטובר, רק שעכשיו הוא ייצא קצת אחר ממה שחשבנו? טוב יותר?
אני רואה שאני הראשונה שמגיבה. וגם לי קצת קשה למצוא מילים
תודה שכתבת. בכלל. ועל הקישורים לאנשים והתהליכים שהם קוראים לנו לאפשר להם להתממש. אולי קריאות לחיים שמסע המוות שקרה מחייב אותנו לשמוע בתוכנו
(נראה לי שגם שינויים פוליטיים יכולים להיחשב ככאלה)
בהחלט הראשונה 🙂
ואולי גם היחידה?
לא חשבתי על זה, אבל היעדר התגובות באמת יכול להיות קשור לתופעה הזו – של ״אין לי מילים״
אז תודה לך, שירה. על הקריאה והתגובה. והלוואי שנתברך כולנו בתהליכים בריאים, בהקשבה לעצמנו ולאחר, ובעתיד של טוב – מדומיין וממשי כאחד.