להיטען מחדש

בפינתנו הפעם:

אליקה לסקר פלדמן היא אמנית רב תחומית. 

זהו פוסט במסגרת פינה קבועה בבלוג בשם ירושלמיות משמחות. ירושלמית משמחת היא מי שחיה או פועלת בירושלים – בעבר או בהווה – ושיש בעשייתה דבר מה משמח. כשאני כותבת משמח אני מכוונת למקום של עשיית טוב, חיוביות וצבעוניות. היות והפוסטים שלי מעוטרים בתמונות, לאותה ירושלמית צריך שיהיה אספקט חומרי לעשייתה, או במילים אחרות – כדאי שיהיה פוטנציאל לכך שזה יצטלם טוב. הפוסטים האלה, מבחינתי, הם מעין כתבי אהבה לעיר שלי בהם אני מאירה נשים וצדדים בירושלים שאולי פחות הכרתן.  

איך אנחנו מכירות:

אי שם בעשור הראשון של שנות האלפיים, רגע וחצי אחרי שסיימתי את התואר הראשון שלי בתל אביב, חזרתי לירושלים והתחלתי לנהל את ספריית וחנות האוזן השלישית ששכנה ברחוב עמק רפאים 8 במושבה הגרמנית. 

באיזשהו שלב אליקה הגיעה לראיון אצלי והיא מייד מצאה חן בעיניי. זיהיתי אצלה איזו פתיחות וסקרנות עמוקה לכל מה שסובב אותה, בתוספת טוב לב והומור מיוחד. עבדנו יחד במשך שנה או שנתיים, וכשעזבתי את האוזן הקשר נותק. 

נפגשנו מחדש עשור אחר כך, רגע לפני הקורונה בכנס אמנים ירושלמי, ובילינו יחד בחלק מהמושבים. מתישהו במהלך השנה האחרונה עלה הרעיון שאליקה תהיה ירושלמית שלי, והנה זה קורה. 

קצת עליה • מה הסיפור שלה:     

אליקה נולדה בשנת 1986 בירושלים,  וגדלה ברחוב הרב ברלין. 

בבניין הישן בו משפחתה של אליקה התגוררה היתה חצר ענקית עם שלוש טרסות ועץ אקליפטוס. לא היתה להם טלוויזיה בבית, וכילדה אליקה היתה משחקת בחוץ שעות ארוכות. היא זוכרת שהיתה לוקחת ניצנים של אקליפטוס ושמה בתוך שקית עם מים, וזה היה האקוואריום שלה. 

לאליקה אח צעיר ממנה בארבע שנים, והשפה המדוברת בבית היתה צרפתית. 

אליקה הלכה לגן אנתרופוסופי ברחוב המליץ, וכשעלתה לכיתה א׳ הוריה רשמו אותה לבית ספר תל״י (תגבור לימודי יהדות) בית וגן.

היא היתה בחוג טאקוונדו מגיל 3 ועד גיל 11, וזכתה במקום שני בארץ לקבוצת הגיל שלה. אליקה מספרת שהפעילות הזו נתנה לה מגיל צעיר ועד היום ביטחון בגוף שלה ותחושת מוגנות.

היא אהבה מאוד את חוג קרמיקה בבית הספר, וכשהיתה בכיתה ג׳ צורפה לקבוצה של כיתה ה׳ בגלל שהתקדמה מאוד. היא היתה גם בחוג חלילית בבית הספר, וקיץ אחד החליטה להמשיך את השיעורים מדמי הכיס שלה אצל המורה בשכונת קרית יובל. 

יום אחד בכיתה ד׳ אליקה באה לבית ספר עם פרחים שאמא שלה קנתה לה. היא ניסתה ליצור זר לראש, זה לא הצליח והפרחים נהרסו. היא הרגישה נורא, נכנסה מתחת לגרם מדרגות, התחבאה שם ובכתה.  מנהלת בית הספר ראתה אותה שם, זחלה גם היא אל מתחת למדרגות, היתה איתה וניחמה אותה.

אליקה שרה במקהלת בית הספר, ואהבה במיוחד את התקופות בהן מנצחת המקהלה הקבועה היתה יוצאת לחופשות לידה. דוקא אז היא הרגישה שרואים אותה, והיא היתה מקבלת סולואים. כשהיתה בכיתה ה׳ הגיעה אל בית הספר כמנצחת מחליפה סמדר קולבן ממקהלת אנקור הצעירה, הציעה לאליקה להצטרף אליה למקהלה, וכך היה. 

בכיתה ז׳ אליקה התחילה ללמוד באקדמיה למוסיקה ומחול ששכנה אז ברחוב סמולנסקין בטלביה. היא למדה במסלול שירה והמשיכה במקהלת אנקור. בשנים הראשונות בחטיבה היה לה מאוד קשה חברתית. כל חבריה מבית הספר היסודי עברו לתיכון המסורתי. אליקה מתארת את עצמה כמי שהיתה ילדה ונערה שמנה מאוד, כך שנוסף לה קושי גם על הרקע הזה.

בכיתה ט׳ אליקה החלה למצוא את המעגל החברתי שלה, וגם לכתוב שירים ולנגן בגיטרה. באותה תקופה היא החלה לערער על המבנה החברתי והמוסכמות שסביבה, ולאתגר את המערכת בדרכים שונות. כשהגיעה לשיעורים הרבתה להפריע ולהשתעשע על חשבון המורים. יחד עם שתי חברות מבית הספר היא היתה יוצאת לעשות גרפיטי במרכז העיר.

יחד עם זאת, היא אהבה ללמוד, בעיקר ספרות ותנ״ך, והלימודים באו לה יחסית בקלות. הציונים של אליקה נותרו טובים מאוד והיא היתה משקיעה לקראת מבחנים.

בתיכון היתה לאליקה להקת רגאיי יחד עם חברים מהאקדמיה, וגם מחוצה לה. היא היתה מסתובבת בבגדים כהים וגדולים של X-boy. 

שנות התיכון של אליקה היו גם שנות אינתפאדת אלאקצא. היא זוכרת את הדם במרצפות של קפה מומנט ביום אחרי הפיגוע, ואת אנשי זק״א מרימים חתיכות.

לקראת סוף התיכון התחילו אצל אליקה הפרעות אכילה ותופעות של דיכאון. היא נשלחה למרכז הנוער של השירות הפסיכולוגי העירוני. 

אליקה קיבלה מנילה לקראת הצבא, אבל היא לא הלכה למיונים ומצאה את עצמה בגיוס כללי. בטירונות הפרעות האכילה שלה עלו רמה. היא כמעט ולא אכלה, וכתוצאה ירדה מאוד במשקל. כשהיא יצאה הביתה בסופי השבוע היא קיבלה פידבקים חיוביים מהסביבה, והמשיכה. 

אליקה עשתה קורס רכזות כח אדם והוצבה בבסיס ענתות בו כל החיילים הוכרחו להסתובב עם נשק. אחרי כחודש הגיע חג אותו סגרה בבסיס. בארוחת החג היא שתתה המון יין והרגישה רע. היא פונתה לבית החולים ובמיון הבינה והחליטה שהיא לא יכולה להמשיך כך. 

אליקה השתחררה מהצבא על קב״ן והיתה בבית שנה. זו היתה תחילת הריפוי, אבל הדרך עוד היתה ארוכה. באותה תקופה היא היתה רוכבת הרבה בעיר על אופניים ושומעת נירוונה וקט סטיבנס. היא עבדה ארבע שעות ביום בבישול למשפחה. היא לקחה את העבודה למרות שלא ידעה לבשל, ולמדה תוך כדי – דבר שאפיין גם את רוב העבודות הבאות שלה. 

בתום השנה הזו אליקה נסעה לאירופה והיתה אצל דודה שלה בהולנד ואצל קרובי משפחה בצרפת. משם היא המשיכה להונגריה ולאיטליה. במהלך כל התקופה הזו היא חגגה את היותה רזה, ובפעם הראשונה בחייה הרגישה יפה. בשלב הזה הירידה במשקל כבר לא היתה כל המהות שלה, אך ההחלמה עוד היתה ארוכה. 

כשאליקה חזרה לארץ היא נרשמה ללימודי פילוסופיה באוניברסיטה העברית. היא הרגישה שהנושאים שהיא למדה ממש נכנסו לה לתודעה וליומיום. אחרי שנתיים של לימודי פילוסופיה וגם כתיבה יוצרת בחוג לספרות, הודיעו לה כי ללא פטור באנגלית לא תוכל להמשיך בלימודים. 

אליקה עברה לדירת שותפים בבניין הקונסוליה האתיופית ברחוב הנביאים. היה לה חדר גדול עם יציאה לחצר ענקית. היא גרה שם שש שנים, ובמקביל התחילה לעבוד באוזן השלישית (שם עבדה עד סגירת החנות ב- 2012).   

באותה תקופה ומתוך צפייה במגוון סרטים שהיו בספרית האוזן, היא גילתה את תחום האנימציה והקולנוע. היא החליטה שהיא לא חוזרת ללימודים באוניברסיטה ונרשמה ללימודים בבצלאל.

בהגשה של סוף השנה הראשונה, בן כיתתה של אליקה תלה את עצמו כחלק מההגשה שלו. הוא ניצל ויצא ללא פגע, אבל ההתרחשות היתה קשה לכל המעורבים והנוכחים. המוסד לא מצא לנכון להתייחס לאירוע או להציע תמיכה או ייעוץ כלשהו בעניין.  

אליקה הזדעזעה עמוקות, שקעה לדיכאון והחליטה לעזוב את הלימודים בבצלאל. היא נסעה לקנדה בעקבות קשר רומנטי, וחיה שם חצי שנה בפרבר ליד טורונטו. במהלך שהותה שם היא עבדה על יכולות הפיסול שלה בחימר פולימרי. 

כשחזרה לארץ היא התחילה לעבוד במשמרות לילה בבית מלון עדן, חזרה לעבודתה באוזן השלישית, ובמקביל השלימה את התואר באוניברסיטה הפתוחה.

היא הצטרפה לקבוצת בית ריק, ולקחה חלק בפרוייקט הראשון שלהם במלון הנשיא שם הציגה פסל שנקרא עכברי הנחושת, וגם בפרוייקטים נוספים שבאו בהמשך.

ב-2011 הגיע לעבוד באוזן בחור בשם אדם, שבהמשך הפך להיות בן זוגה של אליקה אחרי תקופה של חברות קרובה וגם הקמת הרכב מוזיקלי משותף. 

כעבור שנה אדם עבר לתל אביב ללימודי משחק, וכשהאוזן נסגרה ואליקה סיימה את התואר, היא עברה לתל אביב והשניים עברו לגור יחד. באותן שנים הם התחילו יוצרים מופעים משותפים, בירושלים וגם בתל אביב. 

בשנת 2014 אליקה ואדם נסעו לטייל ולחיות בארה״ב, והיו שם שלוש שנים. אחרי תקופת עבודה במכירות בניו יורק ותקופה נוספת בקולג׳ סטיישן – טקסס, הם הצליחו לחסוך כסף למכונית ולאוהל ויצאו לטייל ברחבי המדינה. הם המשיכו לקליפורניה לאיזור מפרץ סן פרנסיסקו, שם אליקה מכרה תכשיטים שהיא פיסלה מחימר פולימרי.

בנקודת הזמן הזו אדם ואליקה הבינו שהם רוצים להתרחק. הם שכרו במדבר מוהאבי בית גדול שיושב על חמישה דונם ושממנו נשקפות שקיעות מטורפות. שם השניים יצרו את המופע השלישי שלהם, איתו הופיעו בפסטיבלים בקליפורניה, שוודיה ובארץ. 

בחצי שנה האחרונה שלהם בארה״ב הם עבדו בחקלאות בחוות מריחוואנה.

בשנת 2017 אליקה ואדם חזרו לירושלים, והשתתפו בתוכנית רזידנסי בבית הגת במשך חצי שנה. בהמשך הם התקבלו לפרוייקט החממה של הצוללת, שם הם הקליטו עם נגנים שהביאו ועם המפיק אייל תלמודי את השירים שיצרו במדבר מוהאבי.  

באותה תקופה החברים של אליקה מקבוצת בית ריק קיבלו לידיהם את המפעל, ואליקה לקחה שם סטודיו בו פיסלה בחימר פולימרי בשילוב עם חומרים אחרים. היא התחילה להכין אביזרי תפאורה, ואף עבדה כתפאורנית בחאן והכינה תפאורה גם לבית הספר ניסן נתיב. 

בקיץ 2019 אדם ואליקה התחתנו בעין יעל. החופה היתה אלטרנטיבית עם השראות יהודיות, האורחים הביאו את האוכל וחברים תקלטו והופיעו לאורך הערב.

באותה שנה אליקה התחילה תואר שני בחקר החינוך האלטרנטיבי באוניברסיטת חיפה. היא חקרה שימוש באמצעי תקשורת לא מילוליים כמו מוזיקה ואמנות, ככלי ליצירת אמפטיה וצמצום אלימות.  

באותה תקופה טל בן חמו, חברה של אליקה מקבוצת בית ריק, הזמינה אותה להקים יחד איתה את הדוג׳ו: בית מלאכה לאמנות ועיצוב השוכן בקומה הרביעית של בית העם במרכז העיר. במקום ישנם חללי סטודיו, מרחב עבודה משותף וסדנת דפוס ומלאכות עדינות.

אליקה עבדה בדוג׳ו ארבע שנים כמנהלת אמנותית. שם היא יצרה, בין היתר, את הפרוייקט ״חדר בריחה ביורוקרטי״ במסגרת אירועי הספקטרום. 

אז איך היא משמחת:

להרכב של אליקה ואדם (מיקלף) קוראים סוללה – Soulela. מתחילת ההיכרות ביניהם השניים יוצרים יחד בשפה ובסגנון הייחודיים שלהם. עיצוב הלוגו והפוסטרים, התלבושות והאביזרים, הכל מעשה ידיהם. המופעים שלהם הם רב תחומיים ומשלבים מוזיקה ופרפורמנס. 

אחרי מופע ירושלמי ומופע נוסף בתל אביב, המופע השלישי שלהם נוצר ב-20 לוקיישנים שונים בקליפורניה, בתקופה בה הם חיו במדבר מוהאבי, ועלה בארץ בשנים 2018-19. מדובר במופע ג׳יבריש שהולך ומתגלגל לטקס שמאני צבעוני (אליקה ואדם שוקלים ליצור לו עכשיו גם גרסה לילדים).  

ממש לפני חודש הם הוציאו אי.פי של שלושה שירים מתוך המופע, תחת השם קריזה. הם גם ערכו השקה בירושלים בו הם הופיעו והקרינו את הקליפ החדש שיצר להם אלון אבידר. 

האלבום הבא של סוללה נקרא ״מלכודות״ והוא למעשה מהווה את הפעם הראשונה שאדם ואליקה יוצרים משהו בעברית קוהרנטית.  

מה משמח אותה: 

• אמון, הבת שלה ושל אדם. 
• מוסיקה. בזמן האחרון אליקה מאזינה שוב למלווינז.
• לרכב על אופניים. אליקה רוכבת כדרך חיים ממש, מגיל 19 וכיום עם אמון במושב מאחוריה.  
• קורס ליקוט של הגן הבוטאני בו אליקה השתתפה לאחרונה. 
• הרפתקאות צלילה יחד עם אדם באילת ובסיני
• וויד וחשיש ושאר פסיכדלים – כאמצעי לחקירת תודעה, ובכלל. 

לסיום, נקודה מאירה שלקחתי מהשיחה איתה:

אותה סקרנות ופתיחות שזיהיתי אצל אליקה לפני 17(!) שנה, עוד נוכחת אצלה היום. כשאליקה מזהה משהו שמעניין אותה ומושך אותה, היא יוצאת לחקור אותו. 

אליקה סיפרה לי שדוקא בגלל שהיא משוטטת בין תחומים בעולם היצירה – כשהיא מתחייבת לפרוייקט היא עושה את זה עד הסוף. החידוש מעצים עבורה את ההתלהבות וההתמסרות יותר מאשר לו היתה עושה בדיוק את אותו הדבר כל חייה. 

בכל פרוייקט אמנותי בו היא בוחרת צריך שיהיה אלמנט בלתי צפוי, ואיכשהו נדמה לי שאליקה תמיד נמצאת רגע לפני ההרפתקאה הבאה.

כבר תשעה עשר פוסטים עלו בפינת ירושלמיות משמחות! אתן מוזמנות מאוד לקרוא כאן על כל הירושלמיות הנהדרות שהתארחו אצלי בבלוג עד היום.  

כל כך אשמח אם תכתבו לי מה דעתכן – על הפוסט, על הפינה, ובכלל. 

הנה, ממש כאן ↓