על המלוח והמתוק

בפינתנו הפעם:

אביגיל דגן חדד היא בעלת ומנהלת מרכז התרבות והרוח פתח האוהל שלחופי ים המלח, ומנחה של סדנאות יהדות והתבוננות. 

זהו פוסט במסגרת פינה קבועה בבלוג בשם ירושלמיות משמחות. ירושלמית משמחת היא מי שחיה בירושלים – בעבר או בהווה – ושיש בעשייתה דבר מה משמח. כשאני כותבת משמח אני מכוונת למקום של עשיית טוב, חיוביות וצבעוניות. היות והפוסטים שלי מעוטרים בתמונות, לאותה ירושלמית צריך שיהיה אספקט חומרי לעשייתה, או במילים אחרות – כדאי שיהיה פוטנציאל לכך שזה יצטלם טוב. הפוסטים האלה, מבחינתי, הם מעין כתבי אהבה לעיר שלי בהם אני מאירה נשים וצדדים בירושלים שאולי פחות הכרתן.  

איך אנחנו מכירות:

אביגיל היא בת הזוג של יוחאי – חבר טוב של אהד שלי עוד מימי השירות הצבאי המשותף שלהם, ומי שנעשה במהרה גם חבר טוב שלי. בדירות הראשונות של אהד ושלי, יוחאי היה מתארח והופך במשך תקופות שונות לשותף שלישי ואהוב. על אביגיל שמעתי לראשונה מפיו, בהתרגשות רבה, בשיחת אחר צהרים אחת שזכורה לי היטב.  

קצת עליה • מה הסיפור שלה:

אביגיל נולדה בשנת 1983 למשפחה שהיא מכנה ״מקסימה״. יש לה שני אחים גדולים ואח אחד צעיר ממנה. המשפחה התגוררה בדירה במושבה הגרמנית, ואביגיל מציינת שהכל היה קרוב, במרחק הליכה. 

אחרי שבגרה מגן אתי ברחוב אלרואי ומגן פנינה ברחוב הצפירה, היא התחילה ללמוד בבית הספר הנרייטה סאלד שברחוב הגדוד העברי. לאביגיל היתה מחנכת מיתולוגית ונפלאה בכיתות א-ב-ג בשם ישראלה, שבאחד משיעוריה שאביגיל אהבה במיוחד, היא לימדה שירים – קלאסיקות ישראליות. 

כשאביגיל היתה בכיתה ג׳ הגיעו ״הופה היי״ לבית ספרה לצלם פרק כפול בסדרה (מבריחי הנחשים חלק א וחלק ב). הצילומים התקיימו בבית הספר במהלך השבוע, ובסופו נערכה באולם הספורט הופעה. אביגיל התרגשה במיוחד שהמצלמה התמקדה בה והיא נראתה על המסך – בפוני ובסוודר פסים ורוד לבן שסבתא שלה סרגה לה. באותו היום, במהלך ההליכה הביתה התחיל לרדת שלג – זו היתה תחילת ״השלג הגדול״ של ראשית 1992. 

לסיכום – הופה היי ושלג: ללא ספק אחד מהימים המאושרים בחייה של אביגיל עד נקודה זו. 

מגילאי היסודי אביגיל היתה פעילה בצופים, בשבט מודיעין שבעמק במצלבה. מגיל צעיר יחסית אביגיל היתה יורדת עם חברותיה לפעולות ברגל, דרך קיצור קבוע ברחוב בפלמ״ח. 

בכיתה ז׳ אביגיל עלתה לבית הספר ״בית חינוך״ ששכן אז ממש מאחורי בית הספר היסודי. המעבר לשכבה בת תשע כיתות (שחולקו בתיכון לכיתות ריאליות, הומניות ומקצועיות) היה מורכב. מעגלי חברות חדשים נפתחו בחייה של אביגיל, והיא נזכרת בערב יום כיפור בה ירדה עם חברותיה לצומת של רשב״ג ובן זכאי בשכונת הקטמונים להיפגש עם חברות מהשכבה.  

באותה תקופה הקשרים עם הבנים בגדוד בצופים התחזקו, והיתה לאביגיל קבוצה משותפת עם הגימנסיה שנהגה להסתובב יחד – זה היה ״גילוי של חבר׳ה״. אביגיל היתה בועדת שכ״נ (שכבת נעורים) בצופים, והיא מתארת את התקופה כמרגשת חברתית. 

באותן שנים אביגיל רקדה ג׳ז בבית הספר מחולה, ובכיתה י׳ נאלצה להכריע בין הריקוד לצופים – והכריעה לטובת צופים. אביגיל מספרת שאהבה מאוד את הצופים – אבל גם מאוד שמחה כשפעולה התבטלה בשל מזג אויר חורפי וקשה, ואפשר היה להישאר בבית בהסקה. 

בכיתה י׳ אביגיל הבריזה המון מבית הספר. הלימודים לא עניינו אותה, והיא נכנסה למעגל של כמות הברזות כזו שכבר לא היה לה נעים להגיע לחלק מהשיעורים. אחת האטרקציות המרכזיות באותן הברזות היו המפגשים עם הבנים מתיכון הרטמן, אותם הכירה מהצופים – שבט משואות הדתי ושבט מודיעין החילוני היו שבטים אחים וערכו פעולות יחד. אביגיל וחברותיה היו נפגשות באופן קבוע לדבר ולעשן עם הבנים של הרטמן ב״גן מעלומי״ (הגן ברחוב הצפירה).

בסוף כיתה י׳ אביגיל צברה 98 חיסורים וחמישה נכשלים. הנהלת בית חינוך קבעה שאם היא רוצה להמשיך בבית הספר, היא מחוייבת בקורס קיץ. אביגיל עוד קודם הרגישה שבית ספר לא מתאים לה, והיא בחרה לעזוב ולהמשיך בדרכה.   

בעוד חברותיה נשארו בבית חינוך, אביגיל עברה ביא׳ ללמוד בתיכון גבעת גונן – שם הכירה רק חברה אחת מהצופים. אביגיל מתארת את החוויה בבית הספר החדש כקסומה – מקום עם חבר׳ה טובים ומעניינים וגישה אינטגרטיבית וערכית הרבה יותר ממה שהכירה בבית חינוך. פעמיים בשנה נערכו בבית הספר ״סמינרים כלכליים חברתיים״ שכללו סיורים והרצאות על מגדר, היסטוריה, עדתיות ועוד. 

בקיץ בין כיתה יא׳ לכיתה יב׳ אביגיל השתתפה במשלחת בת חודשיים של הצופים לארצות הברית, והדריכה שם במחנות קיץ. זו היתה עבורה חוויה חברתית ואישית מדהימה ומעצבת. כפועל יוצא מאותה משלחת,  אביגיל פספסה את כל הבגרויות שנערכו באותו הקיץ. יחד עם המחנך שלה, איתו היא בקשר מרחוק עד היום, אביגיל החליטה מראש שלא לנסות להשלים תעודת בגרות מלאה, וויתרה על היסטוריה, לשון ומתמטיקה. 

אחרי התיכון אביגיל יצאה לשנת שירות של הצופים – בגרעין תמורה בבית שמש. חברי הגרעין חיו בקומונה, עבדו, התנדבו והחזיקו את עצמם כלכלית, ללא כל תמיכה חיצונית. אביגיל עבדה בתיכון ברנקו וייס במתן שיעורים פרטניים, והתנדבה במועדון לנערות בסיכון. 

אביגיל התגייסה לנח״ל לגרעין של חבר׳ה שהגיעו מכל מיני קומונות והתאגדו תחת מרכז בינ״ה כחלק מפרוייקט שנקרא ״בינ״ה בשכונה״. אחרי טירונות וקורס מורות חיילות, השירות עצמו היה בשכונות קרית שלום ושפירא בדרום תל אביב. אביגיל עבדה בבקרים בתיכון רוגוזין ובבית ספר מקצועי במרכז תל אביב, ואחר הצהרים במועדון נוער בתל כביר. 

אחרי הצבא אביגיל המשיכה לחיות בקומונה בתל אביב עוד שנתיים. היא השלימה בגרויות, ועבדה כקומונרית בוגרת בתנועת מחנות העולים וכקופאית בתיאטרון צוותא. באותה תקופה אביגיל ניהלה תהליך הקמה של עמותת הפרדס – שמובילה עד היום פרוייקטים קהילתיים בשתי השכונות. 

בשנת 2006 אביגיל לקחה הפסקה (כך היא חשבה אז) מהחיים בתל אביב, ויצאה עם מי שהיה אז בן זוגה לטיול של חצי שנה ברחבי הארץ. השניים התגלגלו ממקום למקום, שהו וטיילו והכירו מקומות שונים בארץ. 

במהלך הטיול בן זוגה תפס טרמפ עם תושב בת עין ב' והתחיל תהליך של חזרה בתשובה. אביגיל הרגישה שגם היא מתחילה לחפש את עצמה אל מול הדבר הזה – אבל בשלב ההוא היא בעיקר נתנה ״קונטרה ופייט״. 

אחרי שהשניים נפרדו בחודש אלול של אותה השנה – אביגיל הבינה שהיא לא חוזרת לחיי הגרעין בתל אביב. היא הרגישה שהיא צריכה לחוות לראשונה את עצמה לבד – לא כחלק מקבוצה או הקשר מקבע – ובמקביל הודתה שהעולם הדתי מעניין גם אותה. אביגיל חזרה לבית של ההורים שלה בירושלים, התחילה לומר "קריאת שמע שעל המיטה" לפני השינה וללכת לשיעורים, בין היתר של הרב ארז משה דורון (שמלמד את תורתו של רבי נחמן מברסלב). 

בסופו של אותו חודש אלול, היא יצאה לבדה לטיול במרכז אמריקה עם סידור ו-40 דיסקים של שיעורים של אותו הרב. אביגיל טיילה חמישה חודשים, התחילה לשמור שבת בדרכה שלה, וגם להתפלל מבלי להכיר באמת את הסידור והתפילה. במהלך הטיול אביגיל הבינה שפחות מעניין אותה לנדוד ממקום למקום, והיא בעיקר התגוררה בשני מקומות: סן קריסטובל שבמקסיקו, וסן מרקוס שבגואטמלה. אביגיל מתארת את הטיול כמסע רוחני של חיפוש עצמי עמוק. 

אחרי שחזרה לארץ, אביגיל עברה לגור בקיבוץ פרוד לכמה חודשים והצטרפה למדרשת בת חן ברמת הגולן. בניגוד למסגרות ייעודיות לחוזרות בתשובה, אביגיל הרגישה ששם טוב ורגוע לה יותר – מכיוון שהבנות שאיתה היו דתיות מהבית. 

באותה תקופה היא הכירה במטולה מקום מיוחד: בית בלב. ארבעה צעירים רווקים מתקוע הקימו את הבית ברוח פתוחה – בין השאר על פי דרכם של הרב מנחם פרומן, הרב דב זינגר והרב עדין שטיינזלץ. אביגיל החלה מגיעה שם לשיעורים והכירה את משפחת פרומן, וספציפית את הרבנית הדסה פרומן שהיתה מגיעה יחד עם הרב פרומן להעביר שם שיעורים. מבחינה דתית אביגיל הרגישה שהיא מצאה בית: בדרך שלא עושה פיצול בין "חייה הקודמים" לבין הדת, אלא להיפך – דרך שמחברת ביניהם.

אחרי כמה חודשים סוערים בצפון, אביגיל החליטה לעזוב את האנרגיות הרוחניות, הגבוהות מדי לטעמה, של איזור הר מירון. היא טסה לטיול של חודש באיטליה שהסתיים בהופעה של לאונרד כהן, שבדיוק חזר להופיע (2007). משם היא חזרה שוב לירושלים ונרשמה לתכנית אלול במדרשת עין פרת, לימים מדרשת בית פרת. היא התחילה ללמוד במרכז סינפסה – בית ספר לקול ותנועה, ולמדה בבית מדרש ״בין שמיים לארץ״ בתוך מרכז שטיינזלץ, שם היה יום לימוד בשבוע שכלל גם שיעור קבוע עם הרבנית פרומן.

באותה שנה היא פגשה את יוחאי והשניים החליטו להתחתן. עשרה ימים לפני החתונה בספטמבר 2009, אמה של אביגיל נפטרה לאחר שש שנות התמודדות עם סרטן הלבלב. אביגיל מתארת שחוותה בפטירתה שיעור גדול על חיים ועל מוות, על בית שמתפרק ובית חדש שקם לעומתו, ובכך היה גם מימד של מתנה. 

במשך תקופה אביגיל קראה ולמדה את הנושא של מעגלי החיים והמוות. מופע הסיום של אביגיל בסינפסה עסק גם הוא בנושא.

במקביל לשנה השנייה ללימודיה בסינפסה – אביגיל התחילה ללמוד מחשבת ישראל באוניברסיטה העברית. אחרי מגורים של שנה בדירה בקטמונים, אביגיל ויוחאי עברו לגבעת יערים – ושם התחילה המשפחה להתרחב. כשאוריה, בנם הבכור, נכנס למשפחתון – אביגיל התחילה, תוך כדי המשך לימודיה לתואר, לעבוד במפעל השוקולד עין כרם המתוקה. באותה שנה אביגיל עברה קורס הכשרה להדרכת כלות, והתחילה להדריך. 

אחרי מספר שנים של פסטורליה בגבעת יערים, המשק בו התגוררה המשפחה הועמד בפתאומיות למכירה, ותוך שלושה חודשים הם היו צריכים להתפנות. אביגיל ויוחאי חשבו והבינו שזו ההזדמנות שלהם להגשים חלום ועברו לגור בקיבוץ נאות סמדר לתקופה נפלאה ומיוחדת של שנה – שהפכה עם הזמן לשנתיים. אביגיל עבדה בחדר אוכל ויוחאי עבד בחקלאות. 

ביום שהחליטו לעזוב את הקיבוץ, אביגיל קיבלה טלפון מחברה שלמדה איתה בזמנו בעין פרת, ששאלה אותה אם יעניין אותה לעמוד בראש תוכנית אלול. עניין אותה.

אביגיל ויוחאי חזרו עם הילדים לירושלים, שם הם שמעו על אבנת, ובאביב 2016 הם הגיעו לסיור והתלהבו. בקיץ של אותה שנה הם עברו לגור שם – ושם הם מתגוררים עדיין, עם חמשת ילדיהם. בשנתיים האחרונות, לצד העסק שהקימה, אביגיל עבדה כרכזת קהילה וחינוך בלתי פורמאלי של היישוב. 

אז איך היא משמחת:

בשנים שהיא חיה בירושלים וגם בנאות סמדר, אביגיל הרגישה שמדובר במקומות רוויים מבחינה תרבותית – רוחנית. באיזור ים המלח, לעומת זאת, אביגיל הרגישה שקיים מרחב שמשתוקק ליצירה חדשה. כל המעגלים שיצא לאביגיל לחיות ולעבור בהם במהלך חייה, קראו אליה לאסוף ולחבר ביניהם בדרך חדשה. 

היותה של אביגיל חדשה במקום, נתנה לה אפשרות לחשוב באופן פתוח. הרעיון להקמת יורט (אוהל מונגולי – שכאלה הכירה מנאות סמדר) באבנת התחיל כרצון ליצור מרחב לנשים – לשהייה, למסיבות ולסדנאות. בתחילת הדרך אביגיל חשבה להקים את המרכז בשיתוף היישוב ונשים אחרות החיות בו.

אביגיל התחילה לברר לגבי מיקומים אפשריים ביישוב, ויצרה קשר עם חברות שונות שבונות יורטים. היא קיבלה אישור מהיישוב להקים את היורט בתחומו, אבל הבינה שלא תקבל תמיכה כלכלית ושהיא צריכה לצאת לדרך הזו בעצמה. אביגיל החליטה לצאת לקמפיין הדסטארט, אותו היא מתארת כחוויה מטורפת ועוצמתית. ההתעסקות האינטנסיבית במיתוג ובשיווק, היוותה עבורה קפיצת גדילה טובה וגם כואבת.  

באותה תקופה אביגיל שמעה דרשה על המושג ״פתח האוהל״, אחד משמות השכינה, והיא ידעה שכך היא תקרא למקום שהיא מקימה: חלל עגול ויפה שיאפשר לדברים לקרות בתוכו, לתהליכים להתרחש, לאנשים להשתנות, לזהויות להיפגש. 

היורט הוקם במהלך שלושה ימים באבנת בינואר 2018. קמפיין ההדסטארט סיפק לפתח האוהל את הקהל הראשוני שלו – שכן התומכים זכו בתשורות בדמות סדנאות שונות. אכן, בשנתו הראשונה פתח האוהל היווה מרכז סדנאות, ובשנה שאחרי הוא אירח תוכניות שונות הקשורות למיניות ולנשיות. אביגיל מתארת את עבודת היורט היום כמתמקדת בסמינרים ובסדנאות שבעומקם הם מפגשים בין אנשים, תרבויות ומקומות.  

היורט הגיע לשיא של פעילות, ועם בוא הקורונה הכל נעצר, וכל מה שתוכנן – בוטל. בימים אלו, בפתח שנת תשפ"ב, אביגיל שמחה ונרגשת לחדש את פעילות האוהל ולחזור סוף סוף לסוג של שגרה (לצד הקורונה).

מה משמח אותה:

פחזניות. לאחרונה חברה, הקונדיטור דוד לאור, הגיע לבקר ונתן לה שתי קופסאות של פחזניות – והיא שמחה מאוד. 

בלילה היא נהנית להביט באורות של ירדן, ובמיוחד של עמאן, זוהרים מעל ים המלח. 

הילדים של אביגיל מאוד משמחים אותה. 

מפגשים והיכרות עם אנשים.

לסיום, נקודה מאירה שלקחתי מהשיחה איתה:

אביגיל סיפרה לי על נבואה המופיעה בספר יחזקאל – על מעיין שינבע מתוך בית המקדש שבירושלים ויזרום וימתיק את ים המלח. ים המוות יהפוך לים החיים, והאיזור שסביבו יהפוך עשיר ופורה.  

אביגיל מאמינה שבמקום בו יש פצע יש פוטנציאל ריפוי. והרי ים המוות הוא גם ים מרפא.

התזכורת הזו כל כך חשובה עבורי: בכל פצע, כואב ככל שיהיה, יש אפשרות אמיתית לשיפור ולטוב.

זהו הפוסט העשירי בפינת ״ירושלמיות משמחות״. אתן מוזמנות מאוד לקרוא כאן על כל הירושלמיות הנהדרות שהתארחו אצלי בבלוג עד היום.  

כל כך אשמח אם תכתבו לי מה דעתכן – על הפוסט, על הפינה, ובכלל. 

הנה, ממש כאן ↓