על ניצוח וקסם

בפינתנו הפעם:

מעיין בר-סבר היא מנצחת מקהלות (ביניהן – מקהלת הרמוניקה!), מעבדת, מלחינה ומלווה זמרים בפסנתר. 

זהו פוסט במסגרת פינה קבועה בבלוג בשם ירושלמיות משמחות. ירושלמית משמחת היא מי שחיה או פועלת בירושלים – בעבר או בהווה – ושיש בעשייתה דבר מה משמח. כשאני כותבת משמח אני מכוונת למקום של עשיית טוב, חיוביות וצבעוניות. היות והפוסטים שלי מעוטרים בתמונות, לאותה ירושלמית צריך שיהיה אספקט חומרי לעשייתה, או במילים אחרות – כדאי שיהיה פוטנציאל לכך שזה יצטלם טוב. הפוסטים האלה, מבחינתי, הם מעין כתבי אהבה לעיר שלי בהם אני מאירה נשים וצדדים בירושלים שאולי פחות הכרתן.  

איך אנחנו מכירות:

בחודש יוני 2020, רגע אחרי שהצטרפתי למקהלת הרמוניקה (וכאן כתבתי על זה!), מצאתי את עצמי עם מלא פרפרים בבטן שולחת למעיין הקלטה שלי שרה את השיר ״לילה טוב״ מהכבש הששה-עשר (מעיין הכינה מתנה בהפתעה – הקלטה של כל חברות המקהלה שרות לנעה ומיכי לקראת הלידה של בתן הבכורה).

אחרי כמה דקות קיבלתי ממעיין תגובה בווטסאפ – ״דניאלה! זה מקסים!!! ואווו את מדהימה״ ואז גם ״כל הכבוד, הקלטה מצויינת״ ו״יש לך את זה! שמיעה מעולה״.

ואז פרצתי בבכי.

אני חושבת שפרצתי בבכי מכל מיני סיבות שאני לא אכנס אליהן כאן (כי בכל זאת, הפוסט הזה הוא על מעיין ולא עליי) אבל היה משהו בתגובה הזו של מעיין, ממש רגע אחרי שהכרנו, שמספר כל כך הרבה על מי שהיא. נדמה לי שיותר מהכל התגובה הזו מספרת על הנדיבות ועל הרגישות שלה ועל האור והטוב שבה. הרי, באותה מידה היא יכלה לכתוב לי פשוט: ״מעולה! תודה!״ – וזו עדיין היתה תגובה נעימה ונחמדה. אבל היא כתבה את מה שהיא כתבה, והיא פגעה בול. זה היה בדיוק מה שהייתי צריכה לשמוע, וככה ברגע אחד התמלא אצלי משהו שהיה חסר הרבה מאוד שנים.

כל זה כדי לומר שכמעט מהרגע הראשון של היכרותנו הבנתי – וזו הבנה שהולכת ומתעצמת ככל שאני מכירה אותה יותר – מעיין היא משהו מיוחד. אין עוד כאלה.

קצת עליה • מה הסיפור שלה:     

מעיין נולדה בחורף שנת 1990 בבוסטון, להוריה שהיו אז בתקופת לימודים בעיר. אביה למד במכללת ברקלי למוסיקה, ואמה למדה מינהל עסקים. קצת לפני שמעיין היתה בת שנה, השלושה חזרו לארץ ועברו לגור ברעננה. מעיין היא אחות בכורה לשני אחים. 

מעיין מתארת את עצמה כילדה שאהבה כל מה שקשור לפעילות עם כדור, וגם שמלות מתנפנפות. היא היתה מבלה שעות ארוכות בחוץ והיתה בחוג טניס ובהפועל רעננה בכדורגל. היא גם היתה בחוג מקהלה ובחוג מחזות זמר (בין היתר גילמה את הקומקום ביפה והחיה, נזירה בצלילי המוזיקה ואפילו את פוקהונטס!).  

בפגישות הורים בכיתה א׳ המורה שאלה את מעיין מה קורה, אמרה שהיא מרגישה שהיא לא איתה בשיעורים ושאלה איפה היא – התשובה של מעיין היתה: ״בעננים״. בחוג מקהלה מעיין מספרת שהיא דוקא היתה ממש מפוקסת, והרגישה שזה ״המקום שלה״. 

בין כיתה ב׳ לכיתה ג׳ מעיין עברה בית ספר ואבא שלה נתן לה טיפ: הוא אמר שאנשים אוהבים לספר על עצמם ושאם תשאל אותם שאלות, ככה תוכל להכיר חברים חדשים. זה טיפ שמעיין לקחה איתם לחיים.  

כשעלתה לכיתה ח׳ משפחתה של מעיין עברה לגור במושב עמיקם, שם הכל הרגיש למעיין מאוד אחר ממה שהכירה ברעננה. בעמיקם הילדים היו מסתובבים יחפים, הולכים עד לנחל תנינים ורוחצים בלבוש חלקי. זה היה זר לה, אבל גם קסם לה.

בבית החדש במושב הפסנתר התמקם לו בסלון. יום אחד מעיין ישבה וצפתה בלהיט התקופתי – ליזי מקגוויר ממריאה לרומא (2003). בזמן השיר What Dreams Are Made Of המופיע בסרט, מעיין שמה לב לבסים ואז ניגשה לפסנתר, התחילה לנגן את מה שהיא שומעת וגם לשיר תוך כדי. כשאבא שלה הגיע הביתה הוא הסביר לה קצת על אקורדים, ומהנקודה ההיא מעיין התחילה לאסוף שירים שהיא אוהבת וללמד את עצמה לנגן אותם על הפסנתר.

אחרי שנתיים בבית ספר אורט, בכיתה י׳ מעיין עברה לבית ספר מבואות עירון שם היא למדה שירה וג׳ז במגמת המוסיקה. היא היתה ילדת פנימיה בבית ספר, והיא מאוד נהנתה. מעיין מספרת על התגנבויות לחדר המוסיקה לנגן בלילה, ועל ערב תרבות חודשי מלא במופעים. תמיד היה מה לנגן ולמה להתכונן. 

כשסיימה תיכון, היא עשתה שנת שירות בקיבוץ הרדוף בבית אלישע, קהילה שיקומית עבור מבוגרים בעלי צרכים מיוחדים. מעיין עבדה שם במטבח וגם בסדנת נייר וזו היתה לה שנה משמעותית ומהנה. 

בצבא מעיין שירתה כמש״קית נפגעים בחטיבה 7. זו היתה תקופה בה מעיין נתנה את כל כולה והצליחה (היא היתה מצטיינת מערך ומצטיינת חטיבה), אבל גם מצאה את עצמה נשחקת ולא באמת שמחה בתפקיד. במהלך שירותה היא פגשה את שי, בן זוגה, שהיה קצין שלישות בפלס״ר 7 והצליח להשרות עליה הרבה רוגע בתקופה הלחוצה הזו.  

אחרי השחרור מעיין התחילה לעבוד בקונדיטוריית ״לחם בורקין״ בבנימינה. היא עבדה שם במשך שנה וחצי, ובמקביל עשתה את בחינות הכניסה לאקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים.

כששי השתחרר השניים נסעו יחד לטייל במשך ארבעה חודשים במזרח (פיליפינים, תאילנד, לאוס, קמבודיה וויטנאם). 

עם חזרתם לארץ מעיין הלכה לעשות כמה שיעורי סולפז׳ ותיאוריה אצל מורה פרטית. זה היה הדיוק הטכני שמעיין היתה צריכה: משם מעיין נכנסה ישר למחלקה ליצירה רב תחומית והחלה את לימודיה. 

במהלך תקופת הלימודים מעיין הרגישה כמו ספוג, ורק ניסתה להבין ולקלוט כמה שיותר. גם המפגש עם האנשים היה מאוד משמעותי עבורה. כבר בשנה הראשונה שלה מעיין הגיעה לשיר במקהלה הרב תחומית, וראתה את לילך קרקואר מנצחת על המקהלה. ברגע הזה בדיוק – מעיין הבינה מה היא רוצה לעשות בחיים. 

בין שנה ב׳ לשנה ג׳ מעיין עברה למגמת ניצוח (אבל המשיכה ועשתה גם את כל הקורסים של מגמת יצירה). פעמיים בשבוע, כסטודנטית לניצוח, מעיין היתה מנצחת על מקהלות של עשרות סטודנטים. ההתנסות הזו היתה מאוד מלחיצה, ולקח למעיין זמן להרגיש בנוח על הפודיום. 

בשנה ד׳ של לימודיה מעיין כבר עבדה כאסיסטנטית למנצחת במקהלות שונות.

במהלך שנות לימודיה בעיר מעיין גרה ברחוב בן זכאי. בכל שישי היתה הולכת לשוק, היא אהבה את האוויר הנקי ואת האבנים הירושלמיות והרגישה כל הזמן כאילו היא בחו״ל. היא מספרת שכבר במהלך שירותה הצבאי, כשתפקידה היה מביא אותה אל ירושלים – היה בעיר הזו משהו שהיא אהבה במיוחד. בכל סופ״ש היא היתה חוזרת צפונה ונפגשת עם שי שלמד באותה תקופה בטכניון.

כיום מעיין עובדת כאסיסטנטית למנצחת של מקהלת אנקור, כקורפטיטורית – עובדת עם זמרים על הגשה ואינטרפרטציה, וכמובן: היא המנצחת של מקהלת הרמוניקה. 

אז איך היא משמחת:

בחורף שנת 2017, נעה אביב (הלא גם היא ירושלמית משמחת פה בפינה!) העלתה אל הפייסבוק שלה פוסט בדבר מקהלה שהיא החליטה להקים. בערך חודש מאוחר יותר מעיין כבר התכתבה עם נעה והגיעה למפגש נסיון כמנצחת, בדירתה של נעה ברחוב קרן היסוד.

הנסיון הצליח, מעיין הפכה למנצחת של מקהלת הרמוניקה, והחבורה הקטנה החלה נפגשת באופן קבוע בימי שלישי בבית הספר למוסיקה ושקט ששכן אז בבית אליאנס. 

מעיין מספרת שבתחילת הדרך היה המון ניסוי ותעיה. לקח לה זמן להבין איך נכון לכתוב עיבוד למקהלה שמורכבת מנשים ואנשים שאינם כולם מוזיקאים או בעלי הכשרה מוסיקלית. הדבר שהיה הכי חשוב למעיין זה שחברי וחברות המקהלה ישמחו וייהנו במהלך החזרות.

וגם זה הצליח לה. מעיין מספרת כמה כיף היה לה לראות את המקהלה נהנית מהעיבודים שכתבה. זו היתה דרך וחוויה חדשה – עבודה עם חבורה שבאה כדי להנות, וגם היא שבאה להנות איתם. מעיין אומרת שעד היום זה קורס חייה, ושהיא בלמידה מתמדת.

ביקשתי ממעיין להסביר לי איך היא עושה את מה שהיא עושה, איך היא מייצרת את מה שאנחנו במקהלה אוהבות לכנות אותו – ״קסם״: 

בשלב הראשון מעיין בוחרת שיר שהיא תופסת את הטקסט שלו כמשמעותי. חשוב למעיין שהשירים ישאירו חותם ויהיו כאלה שכל אחד ואחת יוכלו להתחבר אליהם. מעיין שומעת את אותו השיר פעמים רבות, ורק אז היא מתיישבת לנגן אותו ולכתוב את המנגינה שלו משמיעה. 

לפי המנעדים של השיר, מעיין מסדרת אותו לפי קולות. במקהלה אנחנו מחולקות לסופרן, אלט, טנור ובריטון, וחשוב למעיין שלכל קול במקהלה יהיה את ה״רגע״ שלו עם המלודיה של השיר. בניגוד למקהלות קלאסיות בהן סופרניות שרות את המנגינה והקולות האחרים נותנים את הרקע, אצלנו המנגינה מדלגת בין הקולות השונים. מעיין אוהבת את הגוונים והצבעים השונים, ורוצה לתת לכולם להישמע. 

אחרי שהכל כתוב ולשיר יש שלד – המנגינה כתובה ומחולקת בין הקולות וההרמוניה של הפסנתר כתובה – מעיין מלבישה עליו את כל הקולות האחרים. היא אומרת שהעיבוד צריך לעבור את ״מבחן האינטואיטיביות שלה״. מעיין מקליטה את הקולות ובודקת שקל לה וכיף לה לשיר כל אחד מהם. אם לא, היא משנה בהתאם. 

היא אומרת שבחזרה עצמה העיקרון הכי חשוב שהיא פועלת על פיו הוא כזה: רק בעשרה אחוזים מהזמן היא מדברת ומסבירה, ובתשעים אחוזים מהזמן כולם שרים.

מה משמח אותה:

• לשחק מטקות עם שי בים (הם ממש טובים), הם משחקים בחוף קיסריה מדי שבת בקיץ. ובכלל – ללכת לים: יש משהו בשקט, בשמש ובמים שפשוט נכון לה.
• לבקר את הסבא וסבתות שלה מדי שבוע ברמת השרון. 
• לעשות ספורט (כל יום כמעט!) – מעיין אומרת שזו המדיטציה שלה.

לסיום, נקודה מאירה שלקחתי מהשיחה איתה:

אני חושבת שכבר מהפתיחה של הפוסט הזה ניתן להבין כמה שאני שבויה אחר מעיין. העניין הוא שאני לא לבד. בחזרות המקהלה יש תחושה חזקה שכולנו מאוהבות ומאוהבים בה.

נקודה מאירה? היא כולה אור.

כל זה ואפילו לא הכנסתי לינקים לקליפים של המקהלה!! אז הנה טעימה כאן וגם כאן.

כבר עשרים(!!) פוסטים עלו בפינת ירושלמיות משמחות! אתן מוזמנות מאוד לקרוא כאן על כל הירושלמיות הנהדרות שהתארחו אצלי בבלוג עד היום.  

כל כך אשמח אם תכתבו לי מה דעתכן – על הפוסט, על הפינה, ובכלל. 

הנה, ממש כאן ↓