פנימה והחוצה ופנימה

בפינתנו הפעם:

ילי שנר היא משוררת, עורכת ומלמדת כתיבה וספרות.

לפני חודש יצא לאור ספר השירה השני שלה – ״גֶּלֶם״ (כל השירים המופיעים בפוסט הזה לקוחים מתוך הספר). 

זהו פוסט במסגרת פינה קבועה בבלוג בשם ירושלמיות משמחות. ירושלמית משמחת היא מי שחיה בירושלים – בעבר או בהווה – ושיש בעשייתה דבר מה משמח. כשאני כותבת משמח אני מכוונת למקום של עשיית טוב, חיוביות וצבעוניות. היות והפוסטים שלי מעוטרים בתמונות, לאותה ירושלמית צריך שיהיה אספקט חומרי לעשייתה, או במילים אחרות – כדאי שיהיה פוטנציאל לכך שזה יצטלם טוב. הפוסטים האלה, מבחינתי, הם מעין כתבי אהבה לעיר שלי בהם אני מאירה נשים וצדדים בירושלים שאולי פחות הכרתן.  

איך אנחנו מכירות: 

לפני כמעט שמונה שנים, ילי ואני התחלנו לעבוד יחד בבית אבי חי על אירועי הספרות. ילי הפיקה את האירועים בתחום, ובהמשך גם ערכה והנחתה את אירועי השירה הצעירה שהתקיימו בבית מדי חודש או חודשיים. כשהייתי בחופשת הלידה של הקטנה שלי – יצא ספר השירה הראשון והיפה של ילי: ״כותנה״. כחצי שנה מאוחר יותר, ממש כשחזרתי לעבודה, התקיים ערב בבית אבי חי לכבוד הספר. חודש מאוחר יותר ילי ילדה את בתה הבכורה.  

אחרי שעזבתי את בית אבי חי נשארנו בקשר, ובשנה שעברה השתתפתי בסדנה ספרותית שילי הנחתה בשם ״כאבי גדילה״ שעסקה בתהליכי היפרדות של הורים מילדיהם וביחסים המתקיימים בינם לבין העולם הגדול שבחוץ.   

אני מחכה כבר המון זמן לצאת ספרה החדש של ילי: מדובר בספר מופלא – רצוף שירים יפים, מדוייקים וחשובים. 

קצת עליה • מה הסיפור שלה: 

ילי נולדה בשנת 1985 בקיבוץ לוחמי הגטאות. שני הוריה ילידי הקיבוץ, כך שגם סבה וסבתה משני הצדדים התגוררו כולם בקיבוץ. לילי שני אחים צעירים ממנה. 

ילי מעידה שהייתה ילדה רגישה מהרגיל, ושעולם הדמיון והיצירה היו תמיד דומיננטיים בחייה. היא זוכרת את עצמה ממציאה וכותבת סיפורים ושירים מאז ומתמיד. גם אל המוסיקה נמשכה מגיל צעיר, למדה נגינת פסנתר בקיבוץ והייתה נוסעת במיוחד לנהריה הסמוכה לחוג נגינה בחליל צד גם כשהילדים האחרים קצת צחקו עליה. 

היא מתארת את חווית החיים בקיבוץ כאינטנסיבית וקשוחה ברמה החברתית, ולדבריה – ״זו לא הייתה סביבה תומכת עדינות״. לעומת זאת, במרחב האישי – מרחב הכתיבה, ילי תמיד הרגישה בנוח. היא הרבתה ועוד מרבה לחשוב שלו יכלה ״לחיות בכתיבה״ הכל היה קל הרבה יותר. 

*

רוּחַ עֵץ חַמָּה מֵהַחַלּוֹן

מְנַדֶּפֶת אֶת רֵיחַ הַהַסָּעָה הַדָּבֵק בָּעוֹר (גּוּפִים דְּחוּסִים

בִּטְרֵנִינְג כָּחֹל אָפֹר, שְׂרוֹכִים שֶׁנִּפְרְמוּ, לֶחֶם חֻמְצִי). 

אַחַר הַצָּהֳרַיִם נְקִישָׁה עַל הַדֶּלֶת, 

אֲנִי פּוֹתַחַת. הַיַּלְדָּה הָאֲדֻמָּה מֵהַכִּתָּה שֶׁמֵּעָלַי

מַזְמִינָה אוֹתִי לְשַׂחֵק, נְחִיל יְלָדִים מְנַעַנְעֵי גַּפַּיִם מֵאֲחוֹרֶיהָ,

מַרְבֵּה רַגְלַיִם אֵימְתָנִי עִם רֹאשׁ אֶחָד. "רַק קֹדֶם תִּסְתַּכְּלִי",

הִיא דּוֹחֶפֶת לְחֵיקִי דְּלִי לָבָן. עָמֹק בִּפְנִים צָנוּף דָּבָר זָעִיר, 

מָעוּךְ, אוּלַי עַכְבָּר. הָרֵיחַ הוֹדֵף אוֹתִי לַקִּיר. הַדֶּלֶת נִסְגֶּרֶת וּצְחוֹק 

מִתְגַּלְגֵּל מַטָּה בַּמַּדְרֵגוֹת. אִמָּא וְאַבָּא רוֹאִים טֵלֵוִיזְיָה בַּסָּלוֹן, 

אֲנִי רוֹצָה לְסַפֵּר לָהֶם שֶׁגַּם הַיּוֹם נִצַּלְתִּי בָּרֶגַע הָאַחֲרוֹן 

רַק שֶׁאֲנִי לֹא יוֹדַעַת מִמָּה.

עד סוף כיתה ד׳ היא למדה עם בני כיתתה בבית ספר בקיבוץ. ילדי הקיבוץ היו כל עולמה. בכיתה ה׳  איחדו את בתי הספר בקיבוצים הסמוכים וילי עברה ללמוד בבית הספר ״חופי הגליל״, ובחטיבה בבית הספר ״סולם צור״. בתיכון ניתנה לה האפשרות ללמוד במגמת מוסיקה, כך שיומיים בשבוע נסעה ללמוד מוסיקה מן הבוקר עד הערב בבית הספר ״מנור כברי", שהיה מעין תיכון אמנויות. שם ילי פגשה לראשונה טיפוסים קצת אחרים, צבעוניים ושונים שלא אכפת להם שהם כאלה ואפילו טוב להם בשונותם. אלה היו הימים שילי הכי אהבה והיא ציפתה להם כל השבוע. 

אחרי שסיימה את התיכון, ילי הצטרפה למכינת רבין בטבעון. היא בחרה במכינה בגלל הדגש על עולם הרוח, וזו היתה לה שנה נפלאה  – חברתית ורוחנית. לראשונה היא הרגישה שהיא במקום המתאים לה. באותה שנה ילי הוציאה את הכתיבה שלה החוצה בפעם הראשונה, ושיריה התפרסמו בכתב העת של המכינה. 

בצבא ילי שירתה כמש״קית הוראה במחו"ה אלון, ולימדה עולות חדשות עברית וציונות. אחרי השירות היא חזרה לגור בקיבוץ ועבדה כמדריכה בבית יגאל אלון שבגינוסר. פעמיים בשבוע הייתה נוסעת ללמוד בישיבה החילונית של בינ״ה בתל אביב. 

ילי התקבלה לתוכנית רביבים באוניברסיטה העברית, אבל בתום שנה א׳ היא הבינה שהיא לא רוצה להיות מורה לתנ"ך, ועברה ללמוד מחשבת ישראל וספרות. במהלך שנות הלימודים ילי גרה ברחביה, ועד היום יש לה פינה חמה בלב לרחוב מטודלה בו התגוררה ארבע שנים. חוויית הלימוד באוניברסיטה הייתה מאד מאכזבת, מנוכרת ולא מעוררת השראה מבחינתה ולכן היא החליטה ללמוד במקביל בקורס הנחיית קבוצות וביבליותרפיה בהיברו יוניון קולג' בתכנית בהובלת רוחמה וייס.

בתום הלימודים ילי עברה עם בן זוגה, שגיא, לבית זית. אחרי שנה וחצי הם עברו למוצא לשנתיים נוספות. באותה תקופה ילי עבדה בבית אבי חי, לימדה כתיבה במסגרות שונות ושילבה בין עריכה ספרותית להוראה. 

לפני שנתיים ילי ושגיא החליטו לעזוב את מוצא אל הגליל, וכיום ילי גרה עם בן זוגה ושתי בנותיהן ביישוב כמון שבמשגב. היא אומרת שהלב שלה חצוי בין משגב לירושלים, והיא משתדלת להגיע לעיר כמה שיותר, בעיקר כי יש בירושלים הרבה אנשים שאליהם היא מתגעגעת.

אז איך היא משמחת:

במהלך שנות התואר ילי אספה את שיריה, ופנתה למורה שהייתה משמעותית מאד בחייה, פרופ' רוחמה וייס, שהיא משוררת, סופרת וחוקרת. רוחמה נענתה לבקשתה ללוות את העבודה על הספר מתחילתה ועד סופה, תפקדה כמעין ״אם רוחנית״ של הספר וילי אומרת שבלעדיה זה לא היה קורה. וייס ערכה את הספר יחד עם המשוררת אורית גידלי, והספר ״כותנה״ יצא בראשית 2016, כשילי היתה בהריון עם בתה הבכורה. 

ממש לפני חודש יצא ״גֶּלֶם״ – ספרה החדש של ילי. לפני שנתיים פנתה אל ילי לי ממן, עורכת סדרת השירה "טקסטורה" של הוצאת פרדס, והציעה לה להתחיל לעבוד על ספר חדש. השירים הבודדים שהיו לילי באותה הנקודה החלו מצטברים לכתב יד, ולי ממן ליוותה את התהליך וערכה את הקובץ כולו.  

מתוך הכריכה האחורית של הספר: 

״שירי הספר גֶּלֶם עוסקים בשינוי צורה. זהו ספר שלבו הוא המפגש עם 'הפתאומי' על כל מופעיו, והיציאה ההכרחית מתוך הפְּנים המוגן, הרחמי, אל ג'ונגל החוץ הפלואורוסנטי. המשוררת מתעדת את האופן שבו מפגישה אותה לידת בנותיה עם ילדותה שלה, ובעיקר עוסקת בשאלה המטרידה: כיצד שולחים את העטופים ברוך, קטנים כגדולים, אל העולם שמחוץ לבית, כך שייטיבו זה עם זה.״

חוויית החיים הבסיסית של ילי, שהתעצבה בה עוד מילדות, היא התחושה שהחוץ הוא ג׳ונגל מאיים , ולכן תפקידו של הבית להגן מפניו. כאמא, ילי פוגשת את חוויית הג׳ונגל בפעם השנייה, גם דרך בנותיה. אלא שלדבריה הפעם היא מנסה, על אף ההכרה שהעולם הוא מקום מפתיע ולא צפוי, להאמין שאפשר לייצר חוויית אמון גדולה יותר גם במה שמחוץ לבית, ולגדל את בנותיה במקום שמתאים יותר למי שהיא וגם למי שהן. 

אנחנו נוסעות להחליף מתנה בטויס אר אס

הַבְטָחָה חֲגִיגִית אָפְפָה בַּנְּסִיעָה אֶת הַדֶּרֶךְ,

לֹא צָפִיתִי מִכָּל זֶה דָּבָר

כְּשֶׁנִּכְנַסְנוּ בַּדֶּלֶת

הַתְקָפַת הַוָּרֹד עַל כָּחֹל בְּעֵינַיִךְ

הַרְרֵי הַבֻּבּוֹת, כַּף יָדֵךְ 

שֶׁעָזְבָה אֶת יָדִי לְמַגַּע הַשְּׂמָלוֹת,

גּוּפֵךְ שֶׁרָאִיתִי פִּתְאוֹם מִמֶּרְחָק אֶת גָּדְלוֹ

כְּשֶׁעָבַרְתְּ וּמִלְמַלְתְּ לְעַצְמֵךְ לֹא אֶת זֹאת,

לֹא אֶת זֹאת, קוֹלֵךְ שָׁט וְנִגְרַע, הִתְכַּוַּצְתְּ 

הִתְכַּוַּצְתְּ, מִדּוֹתַיִךְ קָטְנוּ, הַמּוֹכֶרֶת עָבְרָה

הִיא לָקְחָה הִיא הוֹשִׁיבָה אוֹתָךְ בְּשׁוּרָה 

עִם בַּרְבִּי בַּת-יָם וּבַּרְבִּי כַּלָּה וּבַּרְבִּי

מוֹרָה – – 

בְּעָמְקֵי הַחֲנוּת עָבַר זְמַן לֹא סָפוּר, 

אוּלַי עֶשֶׂר שָׁנִים 

כְּשֶׁמָּצָאתִי אוֹתָךְ בֵּין הַלָּק לְאִפּוּר 

הַפָּנִים, הַצְּלָלִית הִתְאָרְכָה וְגוּפֵךְ הִתְמַתֵּחַ

גָּבַהְתְּ וְגָבַהְתְּ לֹא יָדַעְתְּ לְהַחְלִיט

וְנִבְהַלְתִּי כָּל כָּךְ, אֵיךְ אָשִׁיב אֶת בִּתִּי לְגָדְלָהּ 

אֵיךְ אֶמְחַק אֶת אֵינְסוֹף הָעוֹלָם 

מִפָּנֶיהָ, אַרְחִיק אֶת הַשֶּׁפַע הַזֶּה הַמֵּמִית,

הָרִבּוּי הַזֵּהֶה הַנִּרְדָּף

וּפִתְאוֹם הִתְכּוֹפַפְתְּ

וּמִגֹּבַהּ צָנְחוּ לְחֵיקֵךְ כָּל חַיּוֹת הַפַּרְוָה 

הַסִּינְתֵּטִית, חֲתוּלֵי בָּטֵרִיּוֹת הֵפִיקוּ 

צְלִילֵי יְבָבוֹת

וּסְבִיבֵנוּ נִכְרַךְ מִין נָחָשׁ שֶׁאָחַז בְּשִׁנָּיו אֶת זְנָבוֹ,

וְעֵינַיִם מִפְּלַסְטִיק בָּהוּ פְּעוּרוֹת בְּלִי מַבָּט

וְיָדַיִךְ חָזְרוּ לְגָדְלָן בְּיָדִי וּפָנַיִךְ 

קָטְנוּ בְּאַחַת

מָשַׁכְתִּי אוֹתָךְ אֶל סָמוּךְ לַקֻּפָּה וּבְיַחַד בָּחַרְנוּ 

אַחַת לְכָל אֶצְבַּע

טַבָּעוֹת מַחְלִיפוֹת צְבָעִים

וּבֶגֶד יָם אֶלְזָה. מִדָּה שֵׁשׁ עַד שְׁמוֹנֶה.

הַמּוֹכֶרֶת אָמְרָה יוֹם נָעִים.

בספרה החדש, ברבים משיריה – עולה תיעוד של חוויית האימהות המופלאה והמורכבת גם יחד. ילי מיטיבה לתאר את האינטנסיביות של היומיום. לדבריה, ישנו פער עצום בין השוטף העמוס והמתיש, לבין הידיעה העמוקה שלה שיש המון טוב וברכה בתוך חייה. בזמן שהראש מחזיק את ההודיה על הטוב והשפע שהיא מרגישה שזכתה לו, השגרה עצמה דחוסה ומלאת אתגרים, ולא תמיד ידיעת הטוב מספיקה כשלעצמה בתוך הסיזיפיות היומיומית. 

*

קַו הָרֶכֶס שֶׁל הַשָּׁעָה חָמֵשׁ אַחַר הַצָּהֳרַיִם 

אֲנַחְנוּ חוֹצוֹת אוֹתוֹ כִּי אֵין לָנוּ בְּרֵרָה. מִישֶׁהִי שֶׁסָּמַכְנוּ עָלֶיהָ 

צִיְּרָה מַעְגָּל סְבִיב הַמִּשְׁפָּחָה הַזּוֹ וַאֲנַחְנוּ לֹא יְכוֹלוֹת לָצֵאת. 

הַשָּׁעָה חָמֵשׁ וַאֲנַחְנוּ מְרַחֲמוֹת עַל עַצְמֵנוּ רַחֲמִים מְגֻשָּׁמִים וְאִטִּיִּים,

רַחֲמִים בְּמִשְׁקַל הַשַּׂקִּיּוֹת, הַמְּחִיּוֹת. אֵין לָנוּ מִלִּים לַשָּׁעוֹת הָאֵלֶּה, 

לַבְּדִידוּת הַמְּפֹאֶרֶת הָרַכָּה, אֲנַחְנוּ וִילָדֵינוּ, חֲלָלִיּוֹת מְרַחֲפוֹת

בֵּין הַחֲדָרִים וְהַמִּקְלָחוֹת. כְּשֶׁאֲנַחְנוּ רוֹצוֹת לִבְכּוֹת אֲנַחְנוּ מְטַגְּנוֹת 

בֵּיצַת עַיִן עֲגֻלָּה, חוֹתְכוֹת סָלָט, שָׁרוֹת, אוֹמְרוֹת לַיְלָה טוֹב 

וְעוֹזְבוֹת אֶת הַחֶדֶר. אֲנַחְנוּ לֹא יוֹדְעוֹת 

אֵיךְ יָצָאנוּ בַּחַיִּים מֵאַחַר הַצָּהֳרַיִם הַזֶּה, אֵיךְ הַיְּלָדִים שׁוּב נִצְּלוּ

מֵהַצְּעָקָה שֶׁנִּשְׁאֲרָה בַּבֶּטֶן, וּכְשֶׁאֲנַחְנוּ חוֹלְפוֹת עַל פְּנֵי הַדֶּלֶת הַפְּתוּחָה 

לְהַבִּיט בִּפְנֵיהֶם הַיְּשֵׁנוֹת, אֲנַחְנוּ רְגוּעוֹת כָּל כָּךְ 

וּמְבֹעָתוֹת, מֻכְפָּלוֹת פְּנִימָה וְהַחוּצָה 

וּפְנִימָה, לֹא יוֹדְעוֹת מָה נַעֲשֶׂה עַכְשָׁו 

בְּכָל הַשָּׁעוֹת, חַיִּים שֶׁל מִי 

נַצִּיל עַד הַבֹּקֶר.

לא קל להיות אדם כותב בתוך דחיסות החיים והאימהות, ילי אומרת שהתנועה הנפשית שלה פונה באופן טבעי החוצה, להיות קשובה לצרכים של האחר, ובשביל לכתוב צריך קצת "להפנות עורף לעולם לזמן מה" ולא קל לה להיאבק על המקום הזה. לכן, את רוב הספר החדש כתבה ילי בלילה, כשהבית שקט וכפי שהיא מנסחת – "כל הזיקות ישנות".

עפיפון

כָּל הַפְּעֻלּוֹת גְּבוֹהוֹת וּדְחוּפוֹת:

יֵשׁ לְנַעֵר אָבָק מִגּוּף הַשֶּׁמֶשׁ

וּלְקַפֵּל בַּעֲדִינוּת אֶת הַתְּנוּפָה 

אֲנִי צְרִיכָה לָשֶׁבֶת לַעֲבֹד, לִכְתֹּב,

לְהַאֲזִין לַיְּסוֹדוֹת שֶׁל הַשָּׂפָה, אֲבָל הַגֹּבַהּ 

בְּתַחְתִּית הָאֲרוֹנוֹת, בִּגְדֵי הַחֹרֶף, 

עֹמֶק הַסִּירִים, אֲנִי חַיֶּבֶת 

לְהֵיטִיב אֶת הַכָּרִים 

אֶת הָרִצְפָּה לְהַעֲבִיר לַמְּיַבֵּשׁ לְהִשָּׁעֵן 

עַל מַעְגַּל הַמַּגְיָה הַטּוֹבָה 

לִקְשֹׁר חָזָק אֶת הַחוּטִים בִּפְנִים

הַבַּיִת עֲפִיפוֹן וְהוּא

מַמְרִיא וְהוּא גָּמִישׁ לְהִקָּרַע

ילי עורכת כעת מפגשים סביב הספר גֶּלֶם – לתיאום, ניתן ליצור איתה קשר כאן. 

מה משמח אותה: 

• מצד אחד – המרפסת, החצר והגינה בבית בכמון, זמן משפחתי וזמן עם חברים בתוך היופי החד-משמעי של הטבע שמקיף אותה.

• מצד שני – לבלות שעות ארוכות בקפה ״בצלאל״ בירושלים – מבחינתה חוויית האורבניות המקסימלית. 

ילי מספרת שהיא נעה בין שני הצירים האלה, הטבע והעיר, כל הזמן.

לסיום, נקודה מאירה שלקחתי מהשיחה איתה:

כתיבת שירה היא לא פחות מנשגבת מבינתי: אני תופסת אותה כמכילה בתוכה איזו חוכמה עתיקה, איזו תבונה נדירה. כשאני קוראת בשיריה של ילי אני מוצאת את עצמי שוב ושוב נפעמת מהאמת העמוקה שמילותיה מכילות בתוכן, ומהרלוונטיות שלהן לחיי שלי. 

עוד יותר מזה, כתיבת שירת אימהות – כמו זו שילי כותבת – היא בעיניי מעשה חשוב ממש: לפני שאנחנו יולדות, לא מספרים לנו על המורכבות של החוויה העומדת בפנינו, על הטוטאליות שלה, על הקושי שוודאי נפגוש. השירה העדינה והחדה של ילי מנרמלת חוויה שלא פעם מושתקת בחברה שלנו – חוויה שאני מאמינה שמשותפת באיזשהו אופן לאימהות כולן.      

זהו הפוסט ה-13 בפינת ״ירושלמיות משמחות״. אתן מוזמנות מאוד לקרוא כאן על כל הירושלמיות הנהדרות שהתארחו אצלי בבלוג עד היום. 

 כל כך אשמח אם תכתבו לי מה דעתכן – על הפוסט, על הפינה, ובכלל. הנה, ממש כאן ↓