תכתבי את זה

מקלדת על מפת שולחן

עד לפני שנה וקצת, לא הבנתי כמה שבועיים הם פרק זמן שחולף מהר. מאז שהשקתי את הבלוג שלי לפני קצת יותר משנה – אני ממצמצת, ושבועיים חלפו להם.

מדי שבועיים, ביום ראשון בבוקר, אני מעלה לבלוג פוסט חדש. בימים מייד אחרי שעלה הפוסט, אני במצב של נשימה לרווחה: זה מאחוריי. גם לקראת סוף השבוע, אני רגועה ויודעת שיש לי מוצ״ש ללא עבודה מיוחדת. ביום ראשון אני כבר נושאת את המבט לקראת הפוסט הבא – מנסה להבין איפה השבוע אני מוצאת זמן לכתוב.

במקרה הטוב, אני משלבת מדי יום או מדי יומיים חלון לכתיבה ואני לאט לאט מתמקדת וכותבת. במקרה הפחות טוב, אני מוצאת את עצמי במוצאי שבת, לילה לפני שעולה הפוסט החדש – עם רעיון, כמה תמונות שנראות לי מתאימות וכמה שורות כתובות.

ואז – אז אני עובדת אל תוך הלילה. 

צלליות על מדרגות

בקריקטורה נהדרת של ״הניו יורקר״ יושב גבר בביתו לצד שולחן הכתיבה, מחשבו פתוח לפניו, והוא אומר לאשתו: ״אני לא מבין את זה – לא משנה כמה קפה אני שותה, כמה אני משחק בטלפון, עושה ריפרש לאי מייל שלי, בודק דברים באינטרנט, הולך למטבח להביא נשנושים, כותב הודעות לחברים שלי, גולל בטוויטר, ומשחק עם החתולים, אני עדיין לא מצליח לכתוב.״ 

צחקתי מאוד כשנתקלתי בקריקטורה הזו, אבל כמובן שיש בה אמת כואבת. גם כשאני מתיישבת במטרה לכתוב, זה לא אומר שאני באמת אכתוב. ישנו סיכוי סביר שאני אימשך לפעולות אחרות תוך כדי הכתיבה. נקודת התורפה האישית שלי היא סביב עבודות הבית. כשאני מתיישבת לכתוב, חשוב שבסביבה שלי לא יהיו כיור מלא בכלים, כביסה שמחכה לקיפול או סתם אי סדר. לא פעם אני דוחה את פעולת הכתיבה לרגע שבו הכל מסודר. מיותר לציין שהרגע הזה לא תמיד מגיע (ועוד פחות סביר לחכות שהרגע הזה יגיע עם שלושה ילדים שנמצאים בבית כל היום). בימים כתיקונם נהגתי לא פעם לצאת לעבוד ולכתוב בבית קפה, שם יש לי הרבה פחות הסחות, רק שמאז תחילת הסגר השני זו אופציה שכבר לא קיימת. 

סל כביסה סגול

וכל זה עוד לפני שהתייחסתי אל הסחות הדעת הנמצאות ממש על המחשב עליו אני כותבת. כל הטאבים הפתוחים בדפדפן כמו מזמינים אותי אליהם, והנה התראה קופצת בפייסבוק או בג׳ימייל ואני מרגישה שאני לא יכולה שלא לבדוק מה התחדש אצלי במרחבים הללו. כמובן שב-99% מהמקרים לא התחדש כלום.

לא מזמן יצא לי לשמוע שיחה עם ג׳רי סיינפלד בפודקאסט – The Tim Ferriss Show. בין היתר דובר בהרגלי הכתיבה ובטיפים של סיינפלד למי שרוצה לכתוב. הטכניקה של סיינפלד היא פשוטה (גם אם לא קלה): אסור לך לעשות שום דבר אחר. את לא חייבת לכתוב, אבל אסור לך לעשות שום דבר אחר. ראשית, הוא מסביר, תגדירי לעצמך את פרק הזמן המדוייק שבו תשבי לכתוב. שנית, תתיישבי ותכתבי – או לכל הפחות: אל תעשי שום דבר אחר. כשהזמן שהגדרת לעצמך מגיע לקיצו – קומי. 

אם הצלחנו לעשות את זה, סיינפלד מוסיף, מגיע לנו פרס (או לפחות מגיע לנו שנעוף על עצמנו קצת).  

טיימר על המקרר

זמן קצר אחרי ששמעתי את אותה השיחה עם סיינפלד, קראתי את הספר ״ממה עשוי התפוח״, המורכב משש שיחות של עמוס עוז עם העורכת והכותבת שירה חדד. והנה, בשיחה ״חדר משלך״ עוז מתייחס ממש לאותו העניין. הדגשתי לעצמי קטע מתוך דבריו של עוז שמצא חן בעיניי במיוחד:

״…יש המון ימים, גם פה ליד השולחן הזה, יש המון ימים שאני לפני חמש בבוקר כבר ליד השולחן ואני יושב ויושב, ולא קורה כלום… היום אני כבר יודע שזה חלק מהעניין, אבל המון שנים היו לי רגשי אשם. כשהקיבוץ נתן לי יומיים ואחר כך שלושה ימים לכתיבה, הייתי קם לפני חמש בבוקר, הולך לחדר שנתנו לי, יושב עד הצהריים, כותב ארבעה משפטים, חמישה, מוחק שניים. היו ימים שכתבתי ארבעה משפטים ומחקתי שישה, שניים מאתמול. ואז בשעה שתים-עשרה הייתי בא לחדר אוכל לאכול צהריים, והייתי מלא בושה וחרפה, כי משמאלי היה יושב בן אדם בבגדי עבודה שכבר חרש הבוקר בטרקטור עשרים דונם, ולימיני היה יושב אדם בבגדי עבודה שכבר חלב הבוקר שלושים פרות, ואני יושב לי באמצע בין שניהם ומודה לאלוהים שאף אחד לא יודע שאני כתבתי במשך כל הבוקר שש שורות ושלוש מהן מחקתי. באיזו זכות אני בכלל אוכל כאן ארוחת צהרים? היו לי רגשי אשמה איומים. ואז לאט לאט פיתחתי לעצמי מנטרה כזאת: אמרתי לעצמי, עמוס, מה שאתה עושה, זה דומה בעצם לעבודה של חנווני. אתה בא בבוקר, פותח את המכולת, יושב ומחכה ללקוחות. יש לקוחות, זה יום טוב. אין לקוחות, אתה בכל זאת עושה את העבודה שלך בזה שאתה יושב ומחכה… אני לא יושב וקורא עיתון באותו זמן, אני לא משחק עם עצמי קלפים, או מה. לא צ׳טים, לא ציוצים בטוויטר, לא מיילים, לא סרטים כחולים, רק יושב ומחכה. שומע מוזיקה לפעמים. המנטרה הזאת הרגיעה אותי.״

הספר ממה עשוי התפוח

אני מוצאת שהרעיון הכל כך פשוט הזה – לא לעשות שום דבר אחר – הוא בעצם מאוד קשה ליישום. אנחנו אכן נוטות לברוח אל איזורים ״קלים״ יותר: לבדוק את הווטסאפ, לקום רגע למקרר, להיכנס לאתר חדשות ולהתעדכן, לסגור את ההזמנה מהסופר וכו׳. ונדמה שאנחנו חיות היום, יותר מתמיד, בעידן של הסחות דעת. 

ואולי מדובר בתרגיל נהדר: הכתיבה, שהיא אמנם המטרה, יכולה להפוך גם כלי לעבודה הקשה הזו: להצליח להתמקד בפעולה אחת ולהפגין איפוק אל מול כל ההפרעות וההסחות שנפגוש. אני ממשיכה לנסות. 

לוח קליעה למטרה

יש לכן טיפ מנצח לכתיבה? ומה דעתכן על הרעיון שהצגתי? כל כך אשמח אם תכתבו לי בתגובות. 
הנה, ממש כאן ↓

24 Comments

  • ברור שיש לי טיפ 😉
    למזער הסחות דעת ולהתמסר לכתיבה ממקום רגוע, לא לחוץ ולא שיפוטי.
    לכתוב לכתוב לכתוב
    להכנס לזרימה
    ואז להתרחק ממה שכתבנו ולחזור אחרי שעה לפחות ולהתבונן בתותטה בעיניים ניטרליות.

    • העניין של הזרימה הוא כל כך מעניין – ואיך נכנסים אליו?
      שמעתי סופרת צעירה מספרת שהיא נכנסת לזרימה רק כשהיא כותבת בעט נובע שמכריח אותה להמשיך לזוז עם היד הקדימה,
      אחרת הדף מתחיל להתלכלך. היא לעולם לא כותבת על המחשב, בדיוק בגלל כל הטאבים שפתוחים לה שם ומסיחים את דעתה.

  • לפני כמה שנים עשיתי לעצמי מין ריטריט כתיבה. נסעתי לסופ”ש אצל ההורים שלי (כשהם לא היו בארץ), בלי ילדים, בלי מיילים, והחלטתי לכתוב כמה שיותר פוסטים לבלוג. מה שעזר לי היה שידעתי איזה פוסטים אני מתכננת לכתוב, החלטתי עליהם מראש עם כמה רזרבות למקרה שיהיה יותר זמן, ולכל פוסט הכנתי מראש כותרת (זמנית, ידעתי שאוכל לשנות אותה בסוף), ואת כל הנקודות שרציתי להכניס. מין ראשי פרקים אבל לא ממש מסודרים אלא פשוט שפכתי על הקובץ את כל מה שעלה לי באותו רגע.
    המטרה שלי באותו סופ”ש היתה, פשוט לכתוב. בלי למחוק, בלי לערוך כמעט. בלי לדייק עד הסוף. רק לעסוק במלאכת הכתיבה. זה מאוד עזר והיה ממש מוצלח. זה הוריד את הלחץ גם משלב הרעינוות לפוסט (כי בו הייתי צריכה פשוט לשפוך הכל על הקובץ בלי סינון), ועל שלב הכתיבה – כי אמרתי לעצמי שלא משנה מה אני פשוט כותבת את זה, ורק מאוחר יותר חושבת אם זה טוב או לא. וכידוע כשאין לחץ כותבים יותר טוב.
    עוד דבר שעזר לי זה שהקצבתי לכל פוסט שעתיים. שמתי בחדר אחר שעון בטלפון (השארתי את הטחפון על שקט בחדר רחוק מה שמאוד עזר) והרגשתי שאני בתחרות מול השעון. מי יסיים ראשון, אני או הוא?

    • וואו זה ממש נשמע מדהים.
      קראתי את הפוסט שלך בעניין בזמנו, אבל לא זכרתי את כל הפרטים.
      אז כמה פוסטים כתבת בסה״כ בסוף השבוע הזה?

      העניין של הכתיבה החיובית – שזורמת הלאה – ללא הצד העריכתי-ביקור-שלילי – הוא ממש חשוב.
      ובאמת לא קל להיכנס למיינדפריים הזה.

  • פוסט נהדר, נהניתי מאד מאד.
    עד שלא נחשפתי לכתיבה ולעשייה שלך, בכלל לא קלטתי שצבעים יכולים להיות עולם בפני עצמו של כתיבה וצילום:)

    • הי עירית,
      כמה משמח שנכנסת לקרוא וגם להגיב.
      ועוד יותר משמח שנהנית 🙂
      מעניין מה שאת כותבת על צבעים כעולם בפני עצמו, לא יצא לי לחשוב על זה ככה –
      ומאוד מוצא חן בעיניי איך שניסחת את זה.
      תודה רבה!!
      דניאלה

  • בגדול מסכימה איתך אלא אם אלה שבועיים של בידוד….

  • לגמרי מזדהה עם מה שכתבת ???? אני באמת משתדלת להקצות לעצמי זמן מוגדר כמו שעה לעבודה ואז להתפנות לעוד דברים. מצאתי שככה אני יותר פרודוקטיבית ????

    • זה מאוד נכון. שמעתי פעם שיחה עם הסופר ניר אייל בה הוא אומר שאם לא הגדרנו במדוייק מה אנחנו מתכוונות לעשות בזמן מסויים,
      אז אין דבר כזה לבזבז את הזמן…

  • גם אני מתעסקת בדיוק בזה, איך להתרכז כדי להצליח להכנס לפלואו של הכתיבה. יש ספר (גם באודיו בספוטיפיי) של קייל ניופורט בשם Deep work שמדבר על זה בדיוק.

  • בכל פעם מחדש נהנית בטירוף מהכתיבה שלך! מדויקת. הולכת לנסות את השיטה בעצמי.

    • אלכסנדרה יקרה,
      תודה רבה!! איזה כיף לקרוא את המילים הטובות שלך.
      המון בהצלחה, לך ולי ולכולנו 🙂

  • נושא מעניין לפוסט בחרת לך. מאוד מזדהה עם עניין הסחות הדעת. והפרפקציוניזם לא עוזר.
    הציטוט של עמוס עוז שבחרת – נפלא. תודה עליו ואולי זו הזדמנות לחפש את הספר…תודה 🙂

    נטלי,
    http://www.pnimablog.com

    • תודה רבה, נטלי. אני ממש ממליצה על הספר. שירה חדד ועמוס עוז משוחחים בו על נושאים שונים ומרתקים. יש בו המון פנינות.

  • הי דניאלה
    רק עכשיו הגעתי לקרוא את הפוסט הזה. בהנאה גדולה ומתוך הזדהות מלאה. מכירה כל כך טוב את מסלולי הסחת הדעת של הדרך למטבח או היד המושטת לפלפון…כי זה אכן קשה להתרכז זמן רב בכתיבה.
    לפעמים מרגיש לי שהראש שלי רץ קדימה עם הרעיונות…אבל האני השלם שלי נגרר מאחורה…על יד כל הפיתויים.
    אוהבת מאוד את הדרך הנפלאה שאת משלבת כאם בבלוג שלך, כל פעם מחדש, ממקורות כל כך שונים: ספרים ציטוטים, סיפורים אישיים מחיי היום יום שלך הפרטי- ויוצרת אמירה מעניינת ומעוררת מחשבה.
    שמחה להיות כאן.
    תודה
    עדנה

    • תודה רבה, עדנה יקרה.
      הנה ממש עכשיו אני אמורה לכתוב – ואני עושה דברים אחרים 🙂
      ואני שמחה שאת כאן!!
      שבוע טוב!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.