העיר בטורקיז

בפינתנו הפעם:

נעה אביב היא מייסדת ומנהלת מקהלת הרמוניקה. 

זהו פוסט במסגרת פינה קבועה בבלוג בשם ״ירושלמיות משמחות״. ירושלמית משמחת היא מי שחיה בירושלים – בעבר או בהווה – ושיש בעשייתה דבר מה משמח. כשאני כותבת משמח אני מכוונת למקום של עשיית טוב, חיוביות וצבעוניות. היות והפוסטים שלי מעוטרים בתמונות, לאותה ירושלמית צריך שיהיה אספקט חומרי לעשייתה, או במילים אחרות – כדאי שיהיה פוטנציאל לכך שזה יצטלם טוב. הפוסטים האלה, מבחינתי, הם מעין כתבי אהבה לעיר שלי בהם אני מאירה נשים וצדדים בירושלים שאולי פחות הכרתן. 

שנתחיל?

איך אנחנו מכירות:

את נעה אני מכירה כבר קרוב לעשור – מהתקופה בה שתינו עבדנו בבית אבי חי. כך נעשיתי חברה שלה בפייסבוק. בחורף 2019 נעה העלתה סרטון קצר שעתיד היה לשנות את חיי. בסרטון הופיעה מקהלה בשיר שאני מאוד אוהבת. לא ידעתי דבר על המקהלה, אבל מרוב שהתרגשתי וגם הבנתי שאני רוצה לשיר עם החבורה הזו – מייד כתבתי לנעה לברר פרטים.

התכתבנו. נשמע נהדר – חשבתי לעצמי. חייבת להצטרף – חשבתי לעצמי. ואז – החיים. עברה שנה וחצי ושוב כתבתי לנעה בעניין. היא שאלה אותי אם ארצה להצטרף באותו ערב – הצטרפתי.

אני כותבת פה הרבה על שמחות קטנות-גדולות. השמחה הזו, לשיר במקהלה שנעה הקימה, פשוט ענקית. 

קצת עליה • מה הסיפור שלה:

נעה נולדה בבאר שבע וגדלה בעיר בשכונה ה׳. משפחתה של נעה השתייכה לקהילה שהלכה והתאגדה בזמנו בשכונה סביב בית הכנסת, וחיה שם חיי ״קיבוץ בתוך עיר״. שני הוריה של נעה היו מורים, והמשפחה (לנעה שני אחים ואחות) היתה מעבירה את החופשות והקייצים בטיולים. כילדה נעה היתה בטוחה שלכל ההורים יש חופש גדול.

מגיל צעיר נעה אהבה מאוד ספרים, וכשהיתה מבקרת אצל חברות עם אחיות גדולות היא היתה יושבת וקוראת בשקיקה מתוך ספריותיהן. היא החזיקה לא פחות מארבעה מנויים לספריה העירונית.

בבית של נעה למוזיקה היה מקום מרכזי. היא מספרת שמוזיקה אצלה בבית היתה שמחה, מפגש ודרך לתקשורת. בשבת אחר הצהרים אביה היה עובר לקרוא ספרי תווים במקום עיתונים, מרוב שחיכה שהשבת תצא והוא יוכל לשוב ולנגן.

נעה החלה לומדת אורגנית בגיל 4 ועברה לפסנתר בכיתה ג׳. היא ניגנה קלאסי ואהבה במיוחד את באך, שופן ורחמנינוב. היה לנעה מורה ״קשוח״ שלא אהב את האלתורים שלה והכריח אותה לנגן ״כמו שצריך״.

אחרי לימודים בבית הספר היסודי נתיבי עם (דתי – מעורב בנים בנות), נעה עברה לחטיבה באולפנת עמי״ת באר שבע. המעבר לא היה קל, ונעה הרגישה שאין לה שפה משותפת עם הבנות שלמדו איתה – בכלל, ובכל הקשור למוסיקה בפרט (היא הכי אהבה לשמוע ביטלס, הן לא ממש ידעו במי מדובר).

במהלך שנותיה בחטיבה נעה לימדה את עצמה לנגן בגיטרה – שיהיה לה גם כלי ״קולי״. מתוך הנגינה בגיטרה היא גילתה את ההנאה בניגון אקורדים ושירים קלילים יותר גם בפסנתר.

בכיתה ט׳ נעה הצטרפה למועצה הציונית לנוער. היא השתייכה לסניף בבאר שבע, אבל היתה נוסעת ומבקרת בסניפים בכל הארץ. בין היתר היא היתה מגיעה לא מעט לירושלים. בחורף של שנת 2003 כשנשמעה תחזית לשלג כבד – היא זרקה הכל, הגיעה בזמן לעיר ונשארה בה שלושה ימים ״בסגר״.

בקיץ שבין כיתה י׳ לכיתה יא׳ נעה החליטה שהיא לא מקיימת יותר מצוות. בערב שבת, ממש אחרי הדלקת נרות, היא כתבה לעצמה פתק – מעין מכתב פרידה מאלוהים. כמעט מייד אחר כך היא נפלה בבית ושברה את הרגל. היא נבהלה, אבל לא נסוגה מההחלטה. השנתיים האחרונות של התיכון היו לא פשוטות מבחינת הדואליות ששררה אצל נעה בין הפנים שלה, לחוץ – הבית ובית הספר.

אחרי התיכון, נעה עשתה שנה במכינה קדם צבאית במושב ארגמן שבבקעת הירדן. בצבא היא היתה מש״קית הוראה ולימדה עברית וגם מתמטיקה.

כשנעה השתחררה היא הגשימה חלום ארוך שנים לעבוד בגלידה באר שבע, אבל אחרי משמרת אחת (הפרטים שמורים במערכת) היא מצאה את עצמה מחפשת עבודה חדשה. היא התחילה לעבוד בצומת ספרים ותוך כדי עשתה קורס פסיכומטרי. לפני הטיול הגדול באירופה ותחילת התואר, נעה עברה לגור בירושלים לתקופה של חודש: היא שכרה דירה ברחוב שמאי, והיתה יוצאת לטיולים יומיים לפי ספר של יד בן צבי שרכשה.

אחרי שנת לימודים בבן גוריון ותחושת אכזבה קשה מהחוויה האוניברסיטאית, נעה החליטה לעשות הפסקה. היא השתתפה בתוכנית אלול בעין פרת, וגם התנדבה בקיבוץ נאות סמדר כמה חודשים.

היא שבה לירושלים ונרשמה לתוכנית רביבים באוניברסיטה העברית. בתואר השני (הכלול בתוכנית) היא התמקדה בספרות עברית וכתבה תיזה על ט. כרמי ועל דימוי האשה בחלון המופיע בשיריו.

כשנעה סיימה את התואר היא התחילה לעבוד בתור מורה לתנ״ך בגימנסיה העברית ברחביה. היא לימדה מאז גם באוניברסיטה העברית ובמכללת הדסה. נעה עבדה תקופה ארוכה גם בבית אבי חי, בהפקות אירועים ובכתיבת ועריכת תוכן.

אז איך היא משמחת:

בקיץ 2015 נעה שהתה בוינה לצרכי לימודים ומחקר לתיזה. הוריה באו לבקר אותה ובתום השבוע בו טיילו שם יחד, נעה נפרדה מהוריה בתחנת הרכבת והם שבו לארץ. יום אחר כך היא קיבלה טלפון מאחיה שבארץ שבישר לה שאביהם במצב בריאותי לא טוב. בטלפון הבא נעה כבר התבשרה שאביה נפטר. הסתבר לה אחר כך שאביהם נפטר באופן פתאומי – ממש על המקום, ושבשיחה הראשונה – בשל המרחק – אחיה ניסה לבשר לה על כך בצורה עדינה.

נעה הגיעה ארצה להלוויה ולשבעה, ואז חזרה לוינה כדי לסיים שם את ענייניה, אך גם כדי להסיח את דעתה מהטרגדיה האישית והמשפחתית.

היא חזרה לארץ, לירושלים, כעבור חודשיים. באותה תקופה נעה היתה חולמת על אביה כל לילה. היא החלה מחפשת דרכים למלא את החלל הענק שנוצר אצלה. היות ומבחינתה ״אבא זה מוזיקה״ היא הבינה שאולי שם טמון המפתח. היא יצאה למסע לחיפוש הפסנתר הנכון עבורה, ולבסוף מצאה. נעה מכנה את הפסנתר שלה ״פסנתרה״, והיא אף כיסתה אותה במדבקות נוצצות-זוהרות: היא הרגישה שהפסנתרה שלה זוהרת והיא רצתה שכולם יוכלו לראות זאת.

נעה שאלה את עצמה מה הלאה: החזרה אל הנגינה היתה פיתרון חלקי בלבד: הנגינה היא פעולה שעושים לבד, והיה לנעה צורך ביחד. בשלב הזה עלה אצל נעה הרעיון להצטרף למקהלה, אבל במהרה היא למדה שכל המקהלות בעיר הן יקרות, דורשות אודיציה (אודישן מוזיקלי), או ששרים בהן ״שירים מבאסים״.

נעה החליטה להקים מקהלה משלה, ובסוף שנת 2017 זה קרה. בתחילת הדרך – נעה, מתוך רצון שהכל יהיה בחינם ובהתנדבות, חשבה שהיא תעשה הכל במקהלה: תבחר שירים, תכתוב עיבודים, תנצח, ובפועל תנהל את המקהלה. מהר מאוד היא הבינה שזה לא ריאלי. אחרי חודש וחצי הצטרפה מעיין בר סבר (המדהימה שאין דברים כאלה) בתור המעבדת והמנצחת של המקהלה.

לנעה היה חשוב שהמקהלה תהיה פתוחה לכולם ללא הבדל דת, גיל, מין או נסיון מוזיקלי. נעה מאמינה בכל לבה שמוזיקה היא של כולם – שלכל אחת צריכה שתהיה הזדמנות לגעת במוזיקה. ואכן במקהלה, ממש כמו בבית שבו גדלה, מוזיקה היא הזדמנות למפגש ולשמחה משותפת.

המקהלה נפגשת לחזרות פעם בשבוע. מאז פרוץ הקורונה המפגשים מתקיימים בחוץ – בגינה הקהילתית של מוזיאון הטבע. המקהלה מתפקדת כקהילה קטנה: מדי שבוע כולם נהנים מעוגות ועוגיות שנאפו בבית, ולאחרונה חברי וחברות המקהלה רכשו יחד פסנתר המשמש לחזרות. נעה, שכבר שנים ארוכות לא משתייכת לקהילה דתית, מספרת שהמקהלה היא שעונה אצלה היום על הצורך הזה. 

למקהלה קוראים ״מקהלת הרמוניקה״ על שם אביה של נעה – מוני.

מה משמח אותה:

או יותר נכון – מי משמחים אותה.

את בן זוגה, עמיחי, נעה הכירה כמה חודשים לפני שהקימה את המקהלה. היא מספרת ש״זה בזכותו״ ושהוא נתן לה השראה וכוח. כעבור שנתיים הם התחתנו. עלמה, בתם של נעה ועמיחי נולדה בחודש יולי, וזה עתה מלאו לה שישה חודשים. בקונצרט החורף של המקהלה שהתקיים באקדמיה למוזיקה לפני שנה בדיוק – נעה הרגישה את עלמה בתוכה בועטת לראשונה.

צבעים! טורקיז, נוצץ, ג׳ינג׳י (עמיחי, לדוגמא) ומנומר. כולם משמחים את נעה מאוד.

מקורות שמחה נוספים: ריח של גשם, לטייל בחוץ כשגשום, ולרקוד.

לסיום, נקודה מאירה שלקחתי מהשיחה איתה:

רגע לפני שיצאתי את ביתה של נעה, היא שלפה ״קלפי מלאכים״ וביקשה ממני לבחור קלף. יצא לי ״דמיון״.

חשבתי על זה שנעה דמיינה דבר – דבר שעוד לא התקיים בעולם – ואז היא הפכה אותו למציאות. המקהלה, שהתחילה אצל נעה ממקום מאוד אישי, הפכה למשהו שמצליח לגעת ולעשות טוב לאנשים רבים אחרים. אני ביניהם. 

כמה חשוב להמשיך לדמיין ולחלום. זו אולי קלישאה, אבל היא מכילה בתוכה אמת עמוקה: חשוב שנזכור שיש חלומות שיכולים להתגשם, ושבידינו לעשות זאת.

זהו הפוסט השישי בפינת ״ירושלמיות משמחות״. אתן מוזמנות מאוד לקרוא כאן על כל הירושלמיות הנהדרות שהתארחו אצלי בבלוג עד היום.  

כל כך אשמח אם תכתבו לי מה דעתכן – על הפוסט, על הפינה, ובכלל. 

הנה, ממש כאן ↓