להתכוון באמת

אחד הפודקאסטים האהובים עלי נקרא The Good Life Project. מדובר בתוכנית המורכבת משיחות עומק שמנהל המנחה, ג׳ונת׳ן פילדס, עם אנשים שונים מעוררי מחשבה והשראה – על חייהם ועל החיים עצמם. והנה בעודי משוטטת באתר של הפרוייקט, נתקלתי בטקסט הבא (התרגום שלי): 

״חיים טובים הם חיים של כוונה. אני לא אגדיר את עצמי פשוט כתגובה למי שאחרים רוצים שאהיה. לא אתן לעצמי להישלט על ידי הסחת דעת חסרת משמעות או על ידי היותי עסוקה באופן מטורף ללא מטרה. אני כאן לחיות, לא להיכנע… וכן, אני עכשיו ותמיד אהיה יצירה שלא הושלמה. קוראים לזה להיות אנושית. חיים טובים אינם יעד אליו מגיעים, הם עדשה שדרכה אני רואה ויוצרת את עולמי. חיים אותם ברגע הזה. ובזה שאחריו. ובזה שאחריו…״ 

הטקסט המקורי המלא נמצא כאן – לקראת סוף העמוד. 

ובאמת, בתקופה האחרונה אני מוצאת את עצמי חושבת הרבה על החיים ועל איך נכון לחיות אותם – פחות מבחינה פרקטית (איפה לגור, במה לעבוד, לאיזה בית ספר לשלוח את הילדים..), ויותר מבחינה מהותית – האופן שבו אני מגדירה את עצמי, הדרך שבה אני מתבוננת וחווה את אירועי היומיום והצורה שבה אני מחלקת את הזמן ואת תשומת הלב שלי למה שחשוב. אני מנסה להבין מה זה אומר לחיות את החיים בכוונה אמיתית.

אני מאמינה שיש משהו ברגע הזה שבו כולנו נמצאות עכשיו, שמזמין אותנו להרכיב את העדשה הזו ולהתבונן בחיים שלנו מחדש. החיים הקודמים שלנו, אלו שהסתיימו להם פחות או יותר בפורים, היו לכאורה מלאים בוודאות ובמובן מאליו.

החיים שאנחנו חיות כעת, וכתבתי על זה ממש כאן, מלאים בעיקר בתחושה של הליכה אל הלא הנודע, ובהתמודדויות יומיומיות שאיננו רגילות להן. אם תרצו (בכל זאת – אביב הגיע פסח בא): יצאנו ממצרים ואנחנו הולכות כעת במדבר. אנחנו לא יודעות כמה זמן תימשך ההליכה הזו, אבל אנחנו נושאות פנינו קדימה אל היעד הנכסף. 

יש איזו נטייה כזו, להביט אחורה אל התקופה הקודמת, ולעשות לה מעין גלוריפיקציה – וגם לרצות שהכל יחזור להיות בדיוק כמו שהיה.

אבל אולי, רק אולי, יכול להיות שגם היינו קצת כלואות בתוך החיים הקודמים שלנו? אולי עכשיו ממרחק, אם נעיף מבט לאחור, נראה שהיה שם משהו שאנחנו לא רוצות לחזור אליו? אולי, כשנתבונן, נבין מה הדבר שהיה לנו חסר, הדבר אותו אנחנו רוצות להעניק לחיינו מעתה ואילך?

בשירו היפה ״כָּל אָדָם צָרִיך מִצְרַיִם״, אמנון ריבק כותב, להבנתי, ממש על העניין הזה. השיר מסתיים במילים אלו: 

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ

אֵיזוֹ מִצְרַיִם.

וִירוּשָׁלַיִם,

וּמַסָּע אָרוֹך אֱחָד,

לִזְכֹּר אוֹתוֹ לָעַד

בְּכַפּוֹת הָרַגְלַיִם.

אנחנו עכשיו במסע ושרויות בתוך לא מעט ערפל מסלול, אבל אנחנו חייבות להמשיך הלאה – כך או אחרת. ואני חושבת שדווקא הערפל הזה בכל מה שקשור לתכנונים פרקטיים, מאפשר איזו בהירות במוקדים המהותיים יותר של החיים: הזמן שאנחנו מבלות עם עצמנו ועם אחרים, מערכות היחסים שאנחנו מנהלות, הדברים הפשוטים שמסבים לנו אושר, הרצון שלנו ליצור, להתפתח ולשנות, ועוד…

גם דויד גרוסמן, במאמר במוסף הארץ בשבוע שעבר, העלה אפשרויות שכאלו: 

״… אפשר לקוות שאולי, כשתסתיים המגפה והאוויר יתמלא תחושות של החלמה והתאוששות ובריאות, תעבור את האנשים רוח אחרת; רוח של קלות ואיזו רעננות חדשה.״

 בסוף מאמרו הוא ביטל מעט את הדברים, כשכתב: 

״האם משהו מכל מה שתואר כאן יתרחש? מי יודע. וגם אם יתרחש, אני חושש שהוא יתפוגג כנראה במהירות והדברים יחזרו להיות כפי שהיו, לפני שניגפנו, לפני המבול.״

אבל האם הדברים באמת יחזרו להיות כפי שהיו? אני משוכנעת שזו השאלה שרבות מאיתנו שואלות את עצמנו בימים אלו. ואם תשאלו אותי לדעתי האישית, התשובה מורכבת: חלק מהדברים יחזרו להיות כמעט בדיוק כפי שהיו, וחלק ישתנו משמעותית. 

ובמה שקשור לחיים שלנו, לבית שלנו ולסביבה הקרובה שלנו – אם נקדיש את עצמנו לעניין – תהיה לנו אפשרות להשפיע על מה יחזור להיות כפי שהיה ומה ישתנה. 

פתחתי בפודקאסט אהוב אחד, ואסיים בפודקאסט אהוב אחר (שהוא גם אחד הראשונים להם התחלתי להאזין): שיר אחד – בכל פרק מביאים יוצרי התוכנית את הסיפור שמאחורי שיר נבחר. הפרק האחרון, שעלה לפני פחות משבועיים, הוקדש לשיר ״זה כל מה שיש״ של יוני רכטר, המופיע באלבום הבכורה שלו ״התכוונות״ שיצא בסוף 1979.  

רכטר היה כבר אחרי שני אלבומים עם אריק איינשטיין, שלושה עם להקת כוורת, אחד נוסף עם יהודית רביץ וגידי גוב, וכן – היה גם עוד איזה אחד, אולי אתן מכירות – קראו לו ״הכבש ה-16״. אבל כל אלו עוד לא היו מבחינתו היצירה שלו ממש, מההתחלה ועד הסוף. ולכן הוא קרא לאלבום ״התכוונות״.

בפרק של שיר אחד הוא מסביר: ״תתכוון למה שאתה עושה. אל תעשה סתם. אל תחיה סתם. אתה מנגן צליל? הוא צריך לבוא מאיזה מקום עמוק. אל תעשה דברים זולים. אל תעשה דברים בשביל למצוא חן. אל תעשה דברים בשביל למכור. תעשה באמת את מה שחי בך.״

אז אל תעשו סתם. אל תחיו סתם. אני לא יכולה להגיד את זה יותר טוב. 

ואני חושבת שיש לנו עכשיו הזדמנות. אנחנו בתווך – כן, ככה זה נראה. ואנחנו יכולות להביט עכשיו לאחור, ולחשוב קדימה. 

ולהתכוון לזה באמת. 

מה זה אומר מבחינתכן לחיות את החיים בכוונה אמיתית? יצא לכן לחשוב על זה פעם?

כל כך אשמח אם תכתבו לי בתגובות. 

הנה, ממש כאן ↓