אין דברים קטנים

ביום שישי לפני שבוע חגגתי יום הולדת. אבל לא ממש. אולי אני צריכה לכתוב שציינתי יום הולדת. אני לא מרגישה שיש באמת אפשרות לחגוג עכשיו. איך קוראים לחגיגה מעורבבת באווירת נכאים?

האהובים שלי השקיעו והתכוונו וגם הצליחו לשמח אותי. אבל הכל עכשיו מתובל בעצבות ובכבדות. גם השמחה מתובלת. פיוז׳ן של רגשות.

כבר שישה שבועות, ועדיין קשה לי לכתוב.

פעולת הכתיבה עצמה קשה לי, וגם התכנון – במה יעסוק הפוסט הקרוב בבלוג. האם אני יכולה לכתוב ככה סתם? האם אני מסוגלת בכלל להעלות פוסט ללא קשר למלחמה ולקושי ולעצב המאיימים לכלות אותנו?

אבל עיקר הקושי הוא במחשבה שלא מרפה ממני שהכתיבה שלי כאן חסרת תכלית, שהיא לא מעניינת אף אחת ולא רלוונטית לשום דבר. וכל שבועיים מחדש אני מכריחה את עצמי לכתוב. כי לא יודעת למה. כי זה מה שאני עושה כבר ארבע שנים (בדיוק. ביום שהבלוג ציין 4 שנים, אני ציינתי 43).

אז היום בפוסט: ארבעה דברים קטנים שאיכשהו עוד מצליחים לשמח אותי.

1. כמו בכל שנה / נוריות

לא התכוונתי, אבל ביום שישי קניתי פרחים לשבת. מאז שסיימתי את הסדרה שיצרתי אני כבר כמעט ולא קונה, אבל בין זרי הפרחים שעמדו למכירה במרכז הקניות הקטנטן על רחוב שי עגנון – זיהיתי נוריות. אני לא יכולה לעמוד בפני נוריות.

היה משהו מנחם בזה שגם עכשיו הנוריות חזרו לפרוח, כמו בכל שנה בתחילת החורף. הן אצלי בבית כבר כמה ימים ואני לא חדלה להתפעם מהיופי הלא מושלם שלהן. זה היופי שאני הכי הכי אוהבת.

2. תחושת מסוגלות / פלאות

אחרי מעבר דירה אני לא נוהגת לתלות תמונות על הקירות לפני שהבית כולו מאורגן. אני צריכה לפרוק את הקרטון האחרון לפני שאני תולה את התמונה הראשונה. קיוויתי שאספיק לפרוק את כל הקרטונים עד ה-1 בספטמבר, ואז כשלא הצלחתי קיוויתי שאספיק עד סוף החגים. וגם זה לא הצלחתי.

ואז מלחמה. כמה ימים אחרי ה-7 באוקטובר הרמתי את הראש לראשונה מתוך זרם המידע והיגון והתדהמה, והחלטתי שזה בדיוק הזמן לפרוק את שארית הקרטונים ולהחזיר לעצמי משהו מתחושת המסוגלות שלי. דוקא אז הצלחתי. אחרי כן גם תליתי תמונות, ולפני כמה שבועות הצטרפו גם הפלאות שלי בנקודות שונות בבית.

זה עושה לי טוב.

3. שכבות של צבע / שכבות של עצמנו

תוך כדי פרוייקט פריקת הקרטונים גם צבעתי מחדש את ״שידת היצירה״ הגדולה שלנו. זו הפעם השלישית שאני צובעת אותה מאז שהיא ברשותי. היא עמדה שנים ארוכות בחדר השינה של סבתא שלי, ואז אצל ההורים שלי במחסן. כבר קרוב לשני עשורים שהיא אצלנו.

אני צובעת רהיטים באופן טוב דיו, ושכבת הצבע התכלכלה החדשה מסבה לי אושר. אבל חלק מהאושר טמון בעובדה ששכבות הצבע הקודמות עוד ניכרות לעין. הן מנכיחות את מה שהיה ואת מי שהייתי והיינו פעם. החיים רוויי שכבות שאני לא רוצה למחוק או לשכוח.

4. כשהשמש שוב / השיר החדש-ישן של נונו

לפני כעשור כשאביה של נעמי אהרוני גל (נונו) היה חולה, היא כתבה לו שיר. אחרי שהוא נפטר השיר הפך מקור נחמה עבור המשפחה. לפני כמה ימים היא הוציאה את השיר כסינגל – שיר של תקווה לימי המלחמה. הפרחים המופיעים בקליפ צויירו על ידי עוקביה – תושבי הדרום, הצפון, המרכז וגם על ידי המשפחה שלה.

כשהשמש שוב
מילים ולחן: נעמי אהרוני גל

בוא נספור את הורדים אחד אחד
אין סוף ורדים בדרך צומחים בחשיכה

עוד תראה שזה יהיה יפה כל כך
כשהשמש שוב תזרח

רק תן לי יד כשתצליח
רק תן לי יד כשתוכל
רק תן לי יד ונגיע
כשהשמש שוב תזרח

The little things? The little moments? They aren't little.

Jon Kabat-Zinn

(מסיימת בציטוט האהוב עליי)

***

עד כאן.

יש משהו שעוד איכשהו מצליח לשמח אתכן בימים אלה? אולי תכתבו לי בתגובות ותשמחו אותי?

הנה, ממש כאן ↓