בשדה התעופה ביום שני בערב העליתי פוסט ״אחרון״ לפייסבוק ולאינסטגרם. בטקסט שליווה את התמונה כתבתי רק את המילה ״נשימה״. העברתי בטלפון את שתי האפליקציות לתיקייה נידחת, ואז שמתי על כל אחת מהן הגבלת זמן של דקה ביום.
שלום, אני נוסעת.
את הגיחה הקצרה והמרגשת הזו אל העיר הסגרירית-צבעונית שעם השנים אני הולכת ומתאהבת בה יותר ויותר, החלטתי לנצל לטובת משהו שאני רוצה לעשות כבר הרבה זמן. המחשבה על כך התיישבה אצלי בראש לפני כמה שבועות, ומאז היא לא קמה.
ועכשיו, כמה ימים אחרי שנחתנו חזרה – הניסוי ממשיך ואני הולכת ומתרגלת למציאות חדשה – שבה אני לא שולחת את היד כל כמה דקות אל הטלפון להתעדכן בסטוריז או לראות מי עשה לי לייק לתמונה. התחושה קצת משונה לי – שקטה יותר, מנותקת כמעט.
כבר שנים שאני לא בטוב עם ההרגלים הדיגיטליים-רשתיים שלי, ובתקופה האחרונה נדמה לי שחלה החמרה במצב: אני מרגישה שאני חיה כמעט במקביל – את החיים שלי, וחיים של אחרות. וזה לא נעים לי.
אני משווה את עצמי ומכאיבה לעצמי.
הנסיעה הקצרצרה ללונדון עם אהד הלכה והתבססה אצלי כזמן מושלם לשינוי. הרי אני רוצה להיות שם באמת – אני רוצה להיות פנויה לספוג את כל מה שמקיף אותי, ולשחרר את עצמי מהמטרד הזה שהתרגלתי כבר לכפות על עצמי.
כשהסתובבנו ברחובותיה וגניה של לונדון – הטלפון שימש אותי כמצלמה בלבד. אהד ואני הסתפקנו שנינו בחבילת הגלישה שלו כדי לתקשר עם הבית, לנווט, לבדוק יעדים ולטפל בשאר בירוקרטיות דחופות. וכשהיה וויי פיי זמין – התחברתי בעיקר לווטסאפ ושלחתי קצת תמונות לילדים ולמשפחה.
זו היתה חוויה שונה בתכלית מזו שהתרגלתי אליה בשנים האחרונות – זו שאני כמעט כל הזמן ״עובדת״ ברשתות החברתיות: מעדכנת, מתעדכנת, מתייגת, מהשטגת, גוללת למטה, גוללת הצידה, ושוב.
די.
ואם, כשאנחנו צועדים באיזור כיכר פיקדילי ואני נכנסת לחנות שהיא כל כולה מלכודת תיירים אכזרית ואני מוצאת את עצמי עומדת מול קיר שלם המכוסה בשוקולד ריסז (כן כן, גם בלונדון השוקולד שהכי מרגש אותי הוא אמריקאי) – ולא העליתי תמונה לסטוריז, האם באמת עמדתי שם?
ואם, כשאנחנו נכנסים לסופר השכונתי שליד בית המלון שלנו ובמשך שעה אנחנו עוסקים בבחירת שוקולד בריטי (והנה כאן מחוזות הריגוש של אהד) להביא הביתה לילדים, והעגלה הולכת ומתמלאת – ולא העליתי תמונה לסטוריז, האם באמת היתה עגלה כזו?
אני רוצה לחשוב על הימים האלו שלי בלונדון כעל סדנת ניקוי רעלים (בלי השייקים הירוקים האלה, זה פחות הקטע שלי), ועכשיו אני חוזרת לשגרה בשינוי מסויים ועם מודעות מחודשת. בשבועות הקרובים אני מקווה לגשש את דרכי חזרה אל הרשתות החברתיות – אבל לאט לאט ובזהירות. אני רוצה לתרגל שימוש אחר בכלים האלה, שיש בהם גם טוב ושמחה כשהם במינון הנכון.
ועל לונדון עצמה כמעט ולא סיפרתי לכן דבר, והעיר הזו היא הרי סיפור שלם ועולם ומלואו בחיים שלי. כך שפוסט המשך על המקום המיוחד הזה יצטרך להיכתב כאן בבלוג במוקדם או במאוחר.
אבל בינתיים סיפור קטן על קשתות בענן: לפני חודש-חודשיים ככה, חברת רשתות חברתיות שלי (כי כן! יש כאלה, וזה דבר נחמד ביותר) שהיתה בלונדון העלתה תמונה של קשתות בענן מנצנצות תלויות להן בין בתי העיר. כמובן שמייד כתבתי לה לשאול היכן צולמה התמונה, ונעניתי שבקובנט גארדן.
כשהגענו בבוקר הראשון שלנו בלונדון לקובנט גארדן, מייד התחלתי לחפש וגם שאלתי – היכן אותן קשתות בענן נהדרות? כלום ושום דבר. כאילו לא היו. התאכזבתי מעט אבל במהרה גם שכחתי מכל העניין. למחרת, אחרי ארוחת צהרים, חצינו את איזור סוהו בדרכנו חזרה אל המלון.
ואז פתאום –
דניאלה!
מעניין לקרוא את התחושות שלך. מזדהה (כמו כולנו אני מניחה) עם הרצון לנשום רגע ולא להיות כל הזמן בתוך הפייסבוק-אינסטגרם. אם כי מרגישה שאני מצליחה להיות די מנותקת מהצורך המתמיד לעדכן ולהראות ולשתף (ומרגישה לא פעם שאני משלמת על זה מחיר בעסק שלי ומצטערת על זה לפעמים….)
בקיצור מניחה שכמו אצל כולם וכולן, זה מורכב 🤷♀️
לונדון היא חלום. והיא עוד יותר יפה דרך עדשת המצלמה שלך.
איזה כיף שנסעתם!
רעות יקרה,
תודה רבה שנכנסת לקרוא ולהגיב ולשתף כאן. אני ממש מעריכה את זה.
הצורך הזה לעדכן ולהראות ולשתף הוא ממכר ממש, במקרה שלי זה אפילו לא קשור לעסק (כי שם אני ממש לא משקיעה מספיק בשיווק), אלא פשוט ביומיום שלי. ואחרונה אני ממש הרגשתי שאני כמעט ולא מסוגלת יותר. נעשה לי די ברור שאני צריכה לעשות שינוי. את כל כך צודקת שזה מורכב – זה לא שחור או לבן ויש פה גם טוב, כמו שאני כותבת.
ואיזה כיף שאהבת את התמונות!
אני בעיקר חיפשתי את השוקולדים הבריטים שאני הייתי בוחרת לשים בעגלה 😆. בלי שוקולד תפוז של טרי'ס?! איזה כיף שהצלחתם להגיח לעולם אחר לקצת. ואיזה כיף שהצלחת להשתחרר מעט מהרשתות החברתיות. ❤❤
האם מדובר בשוקולד תפוז שהוא בצורה של פלחי תפוז?? נדמה לי שראיתי כזה, אבל מרוב שוקולדים כבר לא היתה לי יכולת הכלה למשהו חדש…
ובאמת הגיחה הזו היתה נהדרת. אני לא זוכרת עוד חופשה שחזרתי ממנה ככה בכוחות מחודשים. בדרך כלל ההסתגלות חזרה קשה לי יותר. ומעניין אותי אם זה קשור להתנתקות הזו שעשיתי.
תמונות מקסימות! נהנתי לקרוא על סדנת ניקוי הרעלים מינוס השייקים שעברת 🙂 צריכה גם כזאת בדחיפות.
איזה כיף שהתמונות מצאו חן בעינייך, לילך. איזה שפע של צבעוניות ופלאות היו שם בכל מקום. התמוגגתי ממש.
ממליצה מאוד על סדנת הרעלים הזו – זה עובד גם עם פיצה 🙂
וואי, Cadbury cream eggs! איזה זיכרונות ילדות!
יאללה, כרגיל את השראה עבורי. אני מצטרפת לדיטוקס.
ואיזה כיף שנהנתם לכם קצת בלונדון! גם את זה אולי נעתיק מכם בקרוב 🙂
מיכלי, את יודעת שהילדים לא מסוגלים לאכול אותם? זה מתוק להם מדי (וגם לאהד…).
את מוזמנת אלינו לחסל את היתר לפני פסח אם תהיי מסוגלת לעמוד במתיקות!!
והלוואי ותעתיקו את לונדון.
אני בדרך כלל גרועה בלתעד חופשות, במיוחד בחו״ל. אני תמיד נעה ונדה בין הרצון להפוך את החופשה לתוכן לבין הרצון לנוח ולרוב הלנוח מנצח. אולי זה קשור גם לזה שאני אוהבת לספר סיפור בתוכן שלי ולא סתם להעלות תמונה מפה ותמונה מפה – וזה דורש הרבה מאמץ ומחשבה שטיול לא מאפשר. אז באותו רגע אני לא מעלה, וחושבת שאעלה בערב, ואז מגיעה לערב ועייפה מדי או עסוקה מכדי להעלות. ואני דווקא כן אוהבת לעקוב אחרי מסעות בחו״ל של נשים שאני עוקבת אחריהן, בעיקר כשהן הולכות למקומות שגם אני הייתי הולכת אליהם, וזה נעים לחוות קצת חו״ל דרך עיניים של מישהי אחרת. ועם זאת אני פחות מצליחה לעשות את זה בעצמי, ונשמע שאצלך זו היתה בחירה כל כך נכונה ומתאימה. יכול להיות שאת צריכה לחשוב מחדש על המינון שלך גם כשאת בארץ. זה ממש קשה!
האמת שבשבוע האחרון יצא לי לחשוב על הרגלי סטוריז של כל מיני נשים שאני עוקבת אחריהן, וחשבתי עליך – על זה שהסטוריז שלך הם תמיד מאוד מתוכננים, ולא ספוראדיים כאלה ומלווים את כל היום שלך. אני חושבת שנכון לי אולי לעבור למתכונת שהיא יותר בסגנון הזה, אבל האמת שאני לא באמת יודעת. אני לגמרי חושבת על המינון שלי פה בארץ – ועל איך אני מדייקת את זה. כבר העובדה שהאפליקציות הן לא על ההום סקרין שלי, מאוד עוזרת ומתזכרת אותי שאני לא רוצה ״סתם כך״ להיכנס אליהן. וכן – גם אני אוהבת לעקוב אחרי טיולים בחו״ל של אחרות, אבל באותו הזמן – אני לא ב א מ ת אוהבת את זה. זה מורכב.
פחות לונדון משחשבתי, אבל כרגיל – מאוד נהנתי! כמו שכתבתי לך באינסטגרם, אני טסה בעוד חודשיים וגם אני תוהה עד כמה לשתף מהחוויה בסטורי. החלטתי להניח למחשבות כרגע, ולהחליט כשאהיה שם. לעשות מה שירגיש נכון. יש משהו נחמד בלשמור לעצמך את החוויות.
מזדהה עם מה שכתבת על הרשתות החברתיות. לפני כמה חודשים מחקתי את האינסטגרם לחודש וחצי, וזה אמנם היה קשה ומוזר בהתחלה, אבל מפתיע כמה מהר מתרגלים לזה. קצת יותר קשה להשאיר את החשבון פעיל, ולהילחם בדחף לרענן את העמוד בכל רגע פנוי.
לא קאדברי ולא ריסז – מאלטיזרס לנצח! תמיד כשאני שם, אני מעמיסה מהשוקולד הזה ומחסלת בכל יום חבילה.
כנ״ל לגבי אוכמניות. חולה על זה.
יש לציין שמיד כשראיתי את התמונה של הקשת – זיהיתי שזה סוהו. קלאסי שיתלו שם דברים כאלו, זה כל הזמן משתנה.
אוף, אני כל כך מתגעגעת לעיר הזו.
בלי לחץ, אבל ממש מחכה לראות ולקרוא חוויות:)
יואו, שלי, אני מצטערת שהפוסט הזה לא היה ממש על לונדון. לונדון היתה בעצם סוג של כלי שעזר לי לספר את הסיפור שרציתי לספר.
אז אני אספר לך כאן: טיילנו המון ברגל, אפילו לא ירדנו לטיוב וגם לא נסענו באוטובוס – נשארנו באיזור המאוד מרכזי של לונדון. השוטטות העירונית הזו היא בסוף הדבר שאני הכי הכי אוהבת בלהיות בחו״ל.
אכלנו בשתי מסעדות נפלאות – ואם תרצי המלצה תכתבי לי בפרטי. בערב הראשון הלכנו לראות את עלובי החיים: ראיתי את המחזמר הזה לפני 24 שנה (כמה מטורף לכתוב את זה) ושמעתי מאז לא מעט את הפסקול, אז החוויה של לראות את הכל שוב על הבמה – היתה באמת מרגשת ברמה שלא הפסקתי לבכות במשך רוב שלוש השעות. בערב השני בלכנו לראות את בוק אופ מורמון – גם בפעם השנייה בשבילי, והיה פשוט מופלא ומצחיק וכיף ענק. שוב, בגלל שאני מכירה כבר את הפסקול היטב, זה מאוד העצים את החוויה.
ובעניין הרשתות החברתיות – אני אופטימית ומרגישה שאני לא אחזור להרגליי הקלוקלים, אבל ימים יגידו. בינתיים אני מאוד נהנית מהניתוק הזה.
מתה על הטיוב, אבל מסכימה לגמרי עם החלק של לשוטט ברגל. זו חוויה אחרת לגמרי, ותמיד יוצא שנתקלים בדברים שכנראה היינו מפספסים.
שמחה לשמוע שנהנית והתרגשת מהמחזה (אני פחות טיפוס של מחזות, מחילה), ולגבי המסעדות – אני בד״כ נוסעת לשם לבד, וקצת מוזר לי לשבת עם עצמי במסעדה. מה גם שאני לא ממש מתלהבת מאוכל (איך זה נשמע מוזר, נכון?), וממש אוהבת לטייל בסופרמרקטים (זה נשמע אפילו עוד יותר מוזר), ולקנות כל מיני דברים שאין בארץ. אני מתייחסת אליהם קצת כמו מוזיאון:))
תודה על הפירוט!
ולא סתם מחזות – מחזות זמר!! שזה אכן הארד קור ולא מתאים לכולם, ואהד אפילו התגמש לכבודי. סיכמנו שפעם הבאה נשלב מחזה ומחזמר 🙂
אני גם אוהבת לשוטט בסופרמרקטים במקומות אחרים שהם לא הבית. בכלל – פעולות יומיומיות במקומות אחרים זה מרגש. כתבתי על זה כאן תחת תת הכותרת ״זה נראה לכן זהה, אבל זה לא״.
הי דניאלה ❤️
באוגוסט האחרון (כן דווקא אז) עשיתי לעצמי דיטוקס מסכים. זה התחיל משבוע שהתארך לחודש של מינימום מסכים למיניהם. זו הייתה חוויה חיובית וכשחזרתי זה לא היה באותה אינטנסיביות והיו כמה הרגלים שלא אהבתי שקשורים למסכים שנעלמו או הושעו לכמה זמן. מתישהו אעשה את זה שוב.
וואו זה מאוד מעניין אותי – מה נעלם ומה הושעה ומה חזר וכמה?
הרגלים בריאים הם כל כך קשים לתחזוקה. הרגלים רעים באים כל כך בקלות. הלוואי שזה היה להיפך.
מאוד מעניין אותי לדלג כמה חודשים קדימה ולראות איפה אני בהקשר הזה.
הי חברה לרשת , כיף שמצאת אותה והיא אותך. ומאוד מתחברת למציאת המינונים וסלילת הדרך המטיבה בין כל הלייקים, שרים, האשטגים. זו משימה גדולה. אני מרגישה שהמשימה העיקרית שלנו אונליין וגם אופליין היא לסנן, לנקות, למיין. אילו פעולות למיטיבות לכת. בהצלחה לנו ואביב שמח.
היייי – כן! איזה כיף שמצאנו אחת את השנייה – זו ממש היתה התחושה 🙂
ואולי כמו שאת כותבת – זו השאיפה שלי: להפוך מיטיבת לכת במשעולים הדיגיטליים.
וכמה נחמד שנכנסת לקרוא ולהגיב. תודה, מורן!
היי דניאלה!
חולמת גמני לעשות דיטוקס רשתות בעצמי..
כן זה אכזרי מה שאנחנו עושות לעצמינו לפעמים וזה מביא השואה וכאב..
כיף לקרוא אותך וטוב שיש תזכורת שאפשר גם להנות בלי יד על הסטורי כל הזמן ושאיבת דעת למקומות שהם לא כאן ועכשיו!
אני אשתה לחיי הכאן ועכשיו❤️..
תודה על התמונות היפות
איילת יקרה,
תודה רבה שנכנסת לקרוא ולהגיב כאן, ותודה גדולה על מילותייך הטובות.
בדיוק בדיוק כך: לחיי הכאן ועכשיו!!
את מלכה שעשית את זה! אין לי מילים להסביר עד כמה אני מכורה ועד כמה אני מרגישה שזה מזיק, ובגלל שזו העבודה שלי לא מצליחה להביא את עצמי להתנתק. מה שאני כן עושה זה שפעמיים בשנה אני נוסעת לחופשה של ארבעה ימים עם המשפחה ובימים האלה, אני אמנם לא מתנתקת במאה אחוז, אבל משמעותית פחות בנייד. יש ימים שאני מתפללת שהרשתות החברתיות ייסגרו והניידים יחזרו להיות טיפשים. מעניין אם אני אצליח לייצר עבור עצמי התנהלות יותר בריאה בנושא. ואין על קשתות! 🙂
תודה רבה, עמית. זה קשוחחחחח כל כך – כל הסצנה הזו וההתמודדות הזו, וכן – על אחת כמה וכמה כשזה קשור ככה לעולמות המקצועיים שלנו. ואיזה קטע – את יודעת שבדיוק אתמול חברה בפייסבוק כתבה לי שהיא ״לפעמים מתפללת שתיפול פצצה על הרשתות החברתיות״ – תראי איך זה משהו משותף, ואיך אנחנו בכל זאת מצליחות למצוא את האיזון (היחסי) והשלווה (היחסית) בתוך המצב הזה.
איזה כייף שהקשת האירה לך בסוף!
כתבת נהדר 🙂
תודה רבה יפעת יקרה!!!
כן, זה היה רגע קסום ממש.
אובר-דוס של צריכת התבוננות בחיים של אחרים, דרך הפילטר של מה שהם בוחרים לפרסם, והשוואה לחיים שלך (בלי הפילטר כמובן), זה באמת רעיל. וגם אני עושה את זה, ולא רק ברשתות החברתיות.
בעניין אחר: cadbury cream eggs!!! זה ממש אירוע חגיגי.
הו, מיטלי. נדמה לי שאני רוצה לדבר איתך על זה עוד.
ואת יודעת שאת ביצי השוקולד האלה אף אחד אצלנו בבית לא מצליח לאכול מרוב מתיקות?
תודה כתמיד, אהובה – על הקריאה והתגובה.
כמי שמצליחה מפעם לפעם להכנס ולקרוא מעט ממה שאת כותבת, אני שמחה על כך שאת כאן. הכתיבה שלך נהדרת והנושאים שאת מעלה קרובים אליי מאוד.
אז הנה שוב כאן וכל השיח הזה על השיטוט האינסופי והשואב כל כך במרחבים הדיגיטליים כמובן מדבר אליי מאוד. גם לונדון 🙂
אני חושבת שאני לומדת להוקיר את הערות לכך. את השיח הפנימי שמתעורר ובעיקר את החיפוש אחרי האיזונים הנכונים. זה כנראה מסע בלתי נגמר של "דיוקים ותיקונים" כל פעם כשזזות מדי….
וגם ההבנה שאולי הכי חשוב, שנשמור תמיד שהתנועה תבוא מתוך הקשבה לעצמנו ולמה שמניע אותנו, שתהיה מהפנים החוצה ולא הפוך…. כמוך, גם אני עומלת על זה מידי יום… ואולי זה העיקר.
תודה דניאלה יקרה, שעוררת בי שוב את המחשבות האלה…
הי אורלי,
כל פעם שאת נכנסת ומגיבה כאן – את מאוד מאוד משמחת אותי. שתדעי.
הנקודה שלך לגבי ה״ערות״ שלנו לתסבוכת הדיגיטלית, מאוד יפה. אני מסכימה איתך שעצם המודעות והקשב שלנו לעניין הזה – הוא דבר גדול. בשבועות האחרונים, מאז שחזרנו, אני בהחלט הרבה יותר ערה לעניין – וגם מנסה לנהוג בהתאם. אני מרגישה את עצמי נסחפת מדי פעם, ואז מנסה לחלץ את עצמי לאחור.
תודה רבה לך על הקריאה והתגובה כאן.
היי דניאלה
איזה פוסט קליל ומקסים!
אני בהחלט מזדהה איתך עם הרצון ל"ניקוי רעלים" מהרשתות וכך גם הסביבה שלי.
בביקור של חברה אצלי בהולנד היא הייתה עסוקה כל כך בתיוג ובהעלאת תמונות לאינסטוש שהרגשתי שמשהו מהותי פה מתפספס…אנחנו נשאבות ונשאבים ועם כמה שזה כיף וממלא, החוויה עצמה מתפספסת בחלקה.
עשית לי חשק ללונדון! תודה 🙂
מה שאת מתארת לגבי הביקור של החברה שלך – הוא כל כך מוכר לי. לא פעם הייתי מוצאת את עצמי ממש ״עובדת״ בסטורי. לא עוד. כלומר, אולי עוד אחזור לזה – כמובן שאני לא באמת יודעת, אבל נכון לעכשיו (כבר חמישה שבועות!) אני מחוץ למשחק. הספיק לי.
תודה רבה, אפרת! על הקריאה ועל התגובה כאן.