גלוית דעת ולב

בפינתנו הפעם: 

הרבנית שרה סגל-כץ היא מורת הלכה, מדריכת כלות וזוגות, ואקטיביסטית בתחום דת ומדינה. 

זהו פוסט במסגרת פינה קבועה בבלוג בשם ״ירושלמיות משמחות״. ירושלמית משמחת היא מי שחיה בירושלים – בעבר או בהווה – ושיש בעשייתה דבר מה משמח. כשאני כותבת משמח אני מכוונת למקום של עשיית טוב, חיוביות וצבעוניות. היות והפוסטים שלי מעוטרים בתמונות, לאותה ירושלמית צריך שיהיה אספקט חומרי לעשייתה, או במילים אחרות – כדאי שיהיה פוטנציאל לכך שזה יצטלם טוב. הפוסטים האלה, מבחינתי, הם מעין כתבי אהבה לעיר שלי בהם אני מאירה נשים וצדדים בירושלים שאולי פחות הכרתן. 

שנתחיל?

איך אנחנו מכירות: 

הקשר בין שרה לביני נולד במרחב הדיגיטלי. כשהצעתי לשרה חברות בפייסבוק לפני כמה חודשים, היא כתבה לי וגילתה שהיא קוראת את הבלוג שלי. 

על אף ששתינו ירושלמיות מלידה וכבר כמה עשורים טובים מסתובבות כאן, גדלנו בתוך מעגלים שונים. הפגישות הראשונות (והמשמחות) שלנו היו לקראת עליית הפוסט הזה.  

קצת עליה • מה הסיפור שלה:

שרה נולדה בשכונת עזרת תורה בירושלים, ובגיל ארבע עברה עם משפחתה (כמו משפחות ״סרוגות״ רבות בתקופה זו) לרמות א׳ – שכונה צפונית שהיתה אז צעירה והוקמה פחות מעשור קודם לכן. שרה היא השלישית מבין שלושה אחים. 

רגע לפני שהתחילה גן חובה, אמה של שרה נפטרה מסרטן. שרה מספרת שליתמות שהיא חווה מגיל כה צעיר יש השפעה עמוקה עליה. היא מודה בכל יום על הקרובים אליה שביקשו לנחם במשהו על החסר – אבל הוא תמיד ישנו. עוד נשוב לעניין הזה בהמשך.

שרה למדה בבית הספר הממלכתי הדתי שבשכונה. שכונת רמות עברה אז גלים מתמשכים של בניה, ושרה זוכרת את קולות הפיצוצים (״הבארודים״) של חציבת ההר, ומשחקים במלט חול וחצץ. היא היתה ילדה הרפתקנית וסקרנית והיתה יוצאת לטייל עם חברותיה בשכונה המתרחבת, ואף מרחיקה כמו שילדים בשנות השמונים עוד הורשו לעשות.  

שרה גם אהבה מאוד לנהל שיחות עם המבוגרים שסביבה – במשפחה הרחבה ועם חברי המשפחה. היא זוכרת שהדעתנות שלה זכתה תמיד להערכה, ואת המשפט שחזר על עצמו: ״אם היית בן – כבר מזמן היית תלמיד חכם״. 

החוגים שבהם השתתפה היו כאלו האופייניים לבנות באותה התקופה – בלט, פסנתר וציור, והיא גם אהבה לשחק כדורגל בדשא עם הבנים. 

כששרה וחבריה לשכונה עלו לכיתה ז׳, חלקם עברו ללמוד בבית הספר ״חורב״ במסגרות נפרדות לבנים ולבנות. אותם חברים מהגן ומהיסודי הפסיקו לשחק ולדבר עם חברותיהן הבנות, בעקבות הוראה שקיבלו מראש הישיבה התיכונית. בתחילת כיתה ז׳ יצאה שרה עם קבוצה של חברים – בנים ובנות – למופע בבריכת הסולטן. כתגובה, את הבנים העיפו מבית הספר ולבנות לא נעשה דבר. 

השנים האלו בחטיבת הביניים מוגדרות על ידי שרה כ״קץ הילדות״. היא לא שוכחת את המנהל וסגן המנהל שעמדו בשער בית הספר בבוקר והיוו בפועל משמרת צניעות, את ההבנה שכשהיא חולפת על פניהם הם בוחנים את לבושה ומסובבים את מבטם אחורה כדי לבחון לה את שסע החצאית. כבר אז היתה בה ידיעה ברורה שזה לא בסדר ולא הגיוני. 

בכיתה ט׳ שרה עברה ללמוד בנווה חנה בכפר עציון – תיכון  שהיה אז בשלב ה״ניסויי״ שלו והיה פתוח יותר. שנות התיכון היו עבור שרה שנים של חממת גדילה מחשבתית. היא הבינה למה היא מתחברת ולמה לא, מה היא עצמה כן ומה לא. עד היום יש מורות ומורים שהיא מזכירה כמשפיעים על חייה, ואף נמצאת בקשר עימם. באותן שנים היא הבינה שהיא רוצה להיות מורה – בדומה למורים שהעריכה ובשונה ממורים אחרים. 

באותן שנים שרה עשתה מנוי לסינמטק ירושלים, והיתה יוצאת למופעים בכלבא שבוע. פעם בשבועיים היא לא הלכה לבית הספר ונסעה לתל אביב: היא היתה משוטטת בין מוזיאונים, לגלריות, לשוק הפשפשים, ולומדת את העיר ברגליה.

בכיתה י״א שרה למדה פעם בשבוע לימודי חסידות בחברותא קטנה. הלימודים חיברו אותה חזרה לילדות ואל דברי התורה והניגונים משולחן השבת. כשסיימה תיכון ולפני הצבא, שרה למדה שנה במדרשת שובה (בה לומדות חסידות) שבעפרה.

שרה התגייסה לחיל האויר. היא גילתה באותה תקופה את המדיטציה היהודית, וזוכרת לטובה גם את התפילות שלה בשטחי הבסיסים השונים, בשקט המדברי או בראשי הרים. שרה עברה קורס בבית ספר למקצועות התעופה בעובדה ומיד בתום הקורס יצאה לסבב הסמכה ביחידות בקרה שונות וחזרה לעובדה לפקד על הקורס. 

שרה זוכרת את השירות כתקופה מצויינת של פריחה בה היא היתה חלק מסגל נהדר, וזאת לצד ההתמודדות שלה כדתיה יחידה בין המוני חיילות וחיילים. החירות שתמיד חיפשה היתה שם.

אחרי הצבא שרה נרשמה לתוכנית רביבים באוניברסיטה העברית. היא התגוררה בדירות שונות בנחלאות וברחביה. באמצע שנות העשרים שלה שרה סיימה את הלימודים – תואר שני במחשבת ישראל ותעודת הוראה – והחלה מלמדת בתיכונים בית חינוך, רנה קסין והרטמן.

בחצי השני של שנות העשרים שרה מצאה את עצמה בחיפוש של מקומה בעולם. סביבה חברותיה התחתנו וילדו, שרה חוותה קשרים משמעותיים אבל הם לא היו הדבר שהיא חיפשה. לא פעם שרה הרגישה שבחברת דתיים היא נאלצת להקטין את עצמה; הפמיניזם והאסרטיביות של שרה היוו בעיני רבים שפגשו אותה ״בעיה״. שרה חיפשה בן זוג שכל העולמות שלה יוכלו להתקיים עימו. 

בשנה האחרונה – המדהימה והקשה – של הרווקות שלה, שרה עבדה ללא הפסקה בתור מורה, עוזרת מחקר והוראה וגם כתבה רומן (שעדיין ממתין בתיקיות). באותה שנה היא התגוררה חצי מהשבוע בתל אביב, ומצאה את הדרך לנשום ולהיות עצמה. 

בגיל 29 שרה הכירה את בן זוגה, אדם – חוזר בתשובה (״בעל רוח חופשית״). כעבור חודשיים הם התחתנו. בשנותיהם הראשונות יחד הם עברו בין ירושלים למושב שואבה וכמעט עשור שהם בירושלים. לאדם ושרה שלושה ילדים. 

אז איך היא משמחת:

אחרי ששרה סיימה את שנות עבודתה כמורה, היא נרשמה ללימודים בבית המדרש לנשים של בית מורשה. בהמשך היא נרשמה ללימודים בתוכנית ההלכה של בית המדרש, בה נשים לומדות תחומים הלכתיים שונים (לא רק תחומים הקשורים לנשיות) ונבחנות במבחנים המקבילים למבחני הרבנות. 

שרה מספרת שבאותה תקופה היא ובן זוגה, אדם, ביקשו לייצר לעצמם כלים להתמודדות עם החיים והדילמות שהם זימנו, במקום לרוץ להתייעץ הלכתית ומחשבתית בכל סוגייה שהתעוררה. אחרי שנות לימודי ההלכה שלה, שרה הרגישה שהיא קיבלה תיבת כלים משמעותית והבנה עמוקה שחסרה לרוב הנשים (ולא רק) בתוך המערך הגדול הזה. 

הפעילות של שרה בתחום ההלכה נתונה עדיין במרחב עצמאי מכיוון שאין הכרה רשמית בלימודיה והבחינות שעברה הן פרטיות. בישראל, אפשר להיבחן באופן רשמי על ידע הלכתי רק ברבנות הראשית שהיא מוסד של המדינה. העניין הוא שבתוך המוסד הזה מתקיימת (והתקיימה תמיד) אפליה  – הבחינות פתוחות רק לגברים.

לפני כשנתיים שרה, יחד עם הרבנית אביטל אנגלברג, שלחו לרבנות בקשה להירשם לבחינות בהלכות נידה עם כל התעודות וההמלצות הנדרשות מאת רבנים ורבניות ומוסדות בהם למדו. הרבנות (שלא במפתיע) ענתה לבקשתן בשלילה. במילים אחרות: במבחן שנוגע לחיי ההלכה שלהן – נידה – נשים לא יכולות להיבחן. 

ארגון ״עתים״ וארגוני נשים נוספים עתרו לבג״ץ יחד עם קבוצת רבניות (ביניהן שרה), בדרישה שהבחינות ההלכתיות ברבנות תהיינה פתוחות גם לנשים. הסוגייה עדיין נמצאת בדיונים בבתי המשפט.

שרה מדריכה כלות וזוגות לקראת חיי נישואין מעל לעשור. הכלות שעוברות הדרכה אצל שרה מגיעות אליה לשישה מפגשים העוסקים במיניות בריאה, אנטומיה (רוב הנשים הדתיות מגיעות לרופאת נשים לראשונה רק אחרי החתונה), מבוא להלכות נידה, הנחייה מעשית ועוד. המפגשים מורכבים משיחה, לימוד, תרגילי כתיבה, וגם מפגש משותף עם בן הזוג בו מועלים קשיים פוטנציאליים שונים העשויים לעלות בקשר. 

רוב מוחלט של הכלות והחתנים ששרה מדריכה מתארים, לא אחת בדמע, את העובדה שישנה שתיקה בבית ביחס לגוף ומיניות והם כמהים לשיחת הכנה לחיי הזוגיות ולחיים עצמם. כמו כן, עד התקופה האחרונה, מי שגדלה בחברה הדתית לא עברה שיעורי חינוך מיני במוסד החינוכי בה למדה.

שרה מרגישה שמעבר לכלים שרכשה ולמוטיבציה המקצועית שלה, גם ליתמות שלה יש משמעות. לשרה – כנערה, כאישה רווקה וכן כאישה נשואה בתחילת הדרך, לא היה את מי לשאול מבית ודמויות שונות היו לה למורות ולמורים. שרה מוסיפה שבאיזשהו מובן בפמיניזם הדתי יש מרכיב מושרש של יתמות: הסבתות לא השאירו אחריהן חומרים כתובים, ולכן אין מספיק שורשים להישען עליהם וניתן רק לנסות לנופף לשלום מבעד לטקסטים הקיימים אל האימהות והסבתות של כולנו. 

בתקופת המגורים במושב שואבה הפכה שרה לבלנית במקווה המקומי. בעקבות כך החלו מגיעות אליה חברות שעמדו להינשא לטבילה במקווה, נשים בטיפולי פוריות שביקשו טבילה שקטה ופרטית וכן, נשים שביקשו חוויה חיובית בעת הטבילה. כששרה חזרה לגור בירושלים היא החלה להתנדב כבלנית במקוואות שונים בשכונה.

בעקבות הניסיון שלה כבלנית והתובנות שעלו לה בשעות ההתנדבות, שרה הצטרפה לקבוצת אדוות שפתחה את העיסוק הציבורי בסוגיית הטבילה – גם ביחס לזכויות הטובלות וגם ביחס לזכויות הבלניות. שרה שותפה בייסוד ובניהול קבוצת ״טובלות בנחת״ בפייסבוק. 

לפני כשנה עם התחלת ההתמודדות עם נגיף הקורונה, פרסמה שרה, יחד עם חברתה הרבנית ורופאת הנשים ד"ר חנה אדלר לזרוביץ‘, גילוי דעת בדבר בטיחות הטבילה במקוואות מבחינה תברואתית בצל התפרצות מגפת הקורונה. השתיים קראו לנשים להישמר לנפשותיהן ולא לטבול אם ישנו החשש שהטבילה אינה בטוחה מבחינה בריאותית. 

בדצמבר שנת 2019 העלתה שרה לרשת את מגזין גלויה – העוסק בשלבי הרווקות, האירוסין ובתקופות שונות של חיי הנישואין והמשפחה ובמעגל החיים האישי והמשפחתי. שרה הקדישה את האתר לאִמָּהּ ז״ל, ומבחינתה הוא מבטא הזנה, אנושיות וקשר. באתר יש מאות מאמרים, שירים ותפילות של שרה, צוות המגזין, וכותבות וכותבים נוספים.

לשרה היה חשוב ליצור נתיב של ידע מרובה בשפה פשוטה. כשמו כן הוא, המגזין מבקש להתייחס בצורה גלויה לנושאים מורכבים ומושתקים. שרה מאמינה שההנכחה של הנושאים האלו היא חשובה ומתקנת. 

מה משמח אותה:

• שיחה טובה שיש בה קרבת לב אל לב. 

• צבעים ובעיקר פרינטים: טקסטיל ועיצובים גרפיים. שרה הבטיחה לעצמה שתלך ללמוד את הנושא, וזה עדיין לא קרה. מה שכן – המוטיבציה שלה בהחלט תורגמה אל האתר שבנתה. 

• תובנות מחשבתיות שבשבילה הן ״קתרזיס של ממש״. 

• נופים חדשים ומוזיאונים שלא הכירה קודם. 

• לשחות לעומק הים ולשבת על החוף. 

• במפנה גיל הארבעים, ובמקביל לשנת הקורונה שחלפה, היא התחילה לגנן. פתאום היא רואה ונהנית מצמחים כפי שמעולם לא נהנתה קודם לכן. 

לסיום, נקודה מאירה שלקחתי מהשיחה איתה:

ביתה של שרה שופע אור וצבעוניות, ולאן שלא הסתכלתי פגש אותי יופי מיוחד במינו. כך גם העשייה של שרה טומנת בתוכה אור וצבע בוהקים. יש הרבה מאוד אומץ בצעידה נגד הזרם ונגד המוסכמות, ונראה ששרה מוּנַעַת ממקום פנימי שרוצה לעשות את הדבר הנכון, ולהאיר את הדרך עבור המבקשות כלים לכך.

האקטיביזם המאיר והצבעוני של שרה הוא גם קריאת החירות שלה. חירות היא מילה שעלתה בשיחה ביננו כמה וכמה פעמים, והיא כמובן רלוונטית מאוד לפוסט שעולה במוצאי חג ראשון של פסח. 

זהו הפוסט השביעי בפינת ״ירושלמיות משמחות״. אתן מוזמנות מאוד לקרוא כאן על כל הירושלמיות הנהדרות שהתארחו אצלי בבלוג עד היום.  

כל כך אשמח אם תכתבו לי מה דעתכן – על הפוסט, על הפינה, ובכלל. 

הנה, ממש כאן ↓