גן, גינה וגננת

בפינתנו הפעם:

נטשה (נטליה) רודנקו היא גננת בשיטת וולדורף ואישה סקרנית ויצירתית. 

זהו פוסט במסגרת פינה קבועה בבלוג בשם ״ירושלמיות משמחות״. ירושלמית משמחת היא מי שחיה בירושלים – בעבר או בהווה – ושיש בעשייתה דבר מה משמח. כשאני כותבת משמח אני מכוונת למקום של עשיית טוב, חיוביות וצבעוניות. היות והפוסטים שלי מעוטרים בתמונות, לאותה ירושלמית צריך שיהיה אספקט חומרי לעשייתה, או במילים אחרות – כדאי שיהיה פוטנציאל לכך שזה יצטלם טוב. הפוסטים האלה, מבחינתי, הם מעין כתבי אהבה לעיר שלי בהם אני מאירה נשים וצדדים בירושלים שאולי פחות הכרתן. 

שנתחיל?

איך אנחנו מכירות:

כשנעמי שלנו היתה בת שנתיים וחצי, חברים טובים הכניסו אותנו אל משפחת פעוטון שקד הנמצא בשכונת הקטמונים בירושלים. נעמי בילתה שם שנתיים מופלאות, וכמה שנים אחריה, גם אביגיל. 

פעוטון שקד היה במשך שנים הגן של ניצן ונטשה. יחד עם הצוות הקטן והנהדר שהן גייסו, זכינו במסגרת שהייתי רוצה לאחל כמוה לכל ילד. היום נטשה מובילה את הגן, ואנחנו חוזרות לבקר מדי פעם – מתקשות ומסרבות להיפרד סופית. 

השם נטשה הוא כינוי החיבה לשמה המלא – נטליה. רק בני משפחתה וחבריה הקרובים קוראים לה בכינוי זה – הם, וכל הורי וילדי הפעוטון. כך אתייחס אליה גם לכל אורך הטקסט הזה, אני לא יכולה אחרת. 

קצת עליה • מה הסיפור שלה:

נטשה נולדה בשנת 1973 בעיר ברדיאנסק שבאוקראינה, על חוף ים אזוב. היא מתארת את עיר ילדותה כ״מקום נפלא״ ומוסיפה שמחלון ביתה יכולה היתה לראות את הים. לנטשה אח גדול ממנה ב-12 שנים, כך שמגיל צעיר היא גדלה בבית לבד עם הוריה, כמעט כבת יחידה. 

ברדיאנסק, ביחס לאוקראינה, אינה קרה במיוחד ומהווה מוקד נופש איזורי. הים שיחק חלק מרכזי בילדותה, והיא זוכרת את ההליכות לאורך הנמל ואת האוניות. 

אביה של נטשה היה במקצועו המהנדס הראשי בעיריית ברדיאנסק, אבל פרט לכך היה איש רב פעלים – בין היתר דייג ומגדל ענבים (נטשה זוכרת מגוון עצום של סוגי דגים וזני ענבים). נטשה אהבה מאוד לבלות זמן עם אביה: הם היו נוסעים לחוף ים באיזור בו היה מותר לה לטייל ללא הגבלה, בזמן שאביה היה דג דגים.

סבה וסבתה (הוריו של אביה) של נטשה גרו בכפר באיזור שמחוץ לברדיאנסק. בחופשים היא היתה נוסעת אליהם עם הוריה ועובדת קשה בגינה. לדבריה – הם ״גידלו שם הכל״.  

אמה של נטשה ניהלה מרכז חינוך סובייטי ובו שמונה כיתות גן שחולקו על פי גיל – החל מכיתת תינוקות בני חצי שנה ומעלה, ועד לילדים בני שבע. כדי להתמנות לתפקיד הזה, אמה של נטשה היתה צריכה להשתייך למפלגה הקומוניסטית. 

המרכז שכן במבנה גדול שהורכב מכיתות וחצרות צמודות, כמו גם מטבח עם מבשלות, חדר כביסה, וחדרים עם מיטות. הילדים העבירו שם את כל שעות היום, משבע בבוקר ועד שבע בערב. 

נטשה היתה מגיעה לגן כל בוקר יחד עם אמה, בשעה מאוחרת יחסית לשאר הילדים. היא היתה נוהגת לשאול את חבריה לכיתה מה הם אכלו לארוחת בוקר, כדי להבין מה הם צפויים לקבל באותו יום לארוחת הערב. היא לא אהבה במיוחד לאכול, וזוכרת את עצמה לא פעם יושבת אחרונה ומנסה בכל כוחה לסיים את הדייסה שבצלחת. בסוף היום, כשכבר היה חושך בחוץ, היתה חוזרת הביתה יחד עם אמה. 

תחת המשטר הקומוניסטי בוטלו כל החגים והטקסים הדתיים במדינות ברית המועצות, אבל בשנות השלושים המאוחרות מסורת חג הנובי גוד (השנה החדשה) הוחזרה. נטשה מספרת שעל עץ האשוח היו תלויים קישוטים של טרקטורים ואנשי חלל.

נטשה אהבה מאוד לסדר לאמא שלה את הקופסא עם החוטים והמחטים. בגיל צעיר היא תפרה שמלה לדובי שלה, ובגדים לבובות הקטנות איתן היתה משחקת.

נטשה היתה משחקת במשחקי בובות ודמיון, עד גיל מבוגר יחסית. היא מספרת שהיתה עוברת בין שני העולמות: משחק, ויציאה אל העיר להסתובב עם בנות גילה. 

נטשה התחילה ללמוד בבית הספר בגיל 6 (שנה מוקדם מהרגיל). היא היתה מסיימת ללמוד לקראת השעה שתיים, ואז עוברת בבית או בעבודה של אמא שלה לאכול צהרים. כבר בסביבות השעה ארבע היא התחילה את לימודיה הנוספים, בבית הספר למוסיקה. היו שם לימודי מקהלה, פסנתר, סולפז׳, וגם תיאוריה והיסטוריה מוסיקלית. 

נטשה לא מאוד אהבה את לימודי המוסיקה, והרגישה שזה עונש. ממש ליד הבית ספר למוסיקה היה בית ספר לאמנות – שם היא דוקא מאוד רצתה ללמוד.

לאורך כל ילדותה ונעוריה נטשה התעניינה בילדים ובטיפול בילדים. היא היתה יושבת על הספסל בגינה – ומסתכלת על האמהות מטפלות בתינוקות שלהן. היא מאוד אהבה לשמור על קטנים ולעזור איתם, ונהגה לצייר ציורים לילדים שבאו להתארח אצלם בבית. 

אהבה נוספת של נטשה מילדות היתה ועודנה ספרים וקריאה. אביה אסף ספרים וביתם היה מלא בהם. בגיל 16, כשנטשה סיימה את הכיתה העשירית והאחרונה בבית הספר, היא התחילה ללמוד באוניברסיטת חרקוב – שפה וספרות רוסית ופילולוגיה. 

העיר חרקוב, השנייה בגודלה באוקראינה, היתה במרחק 11 שעות נסיעה באוטובוס מברדיאנסק. ההסתגלות לחיים הסטודנטיאליים לא היתה פשוטה. נטשה גרה במעונות, ולמדה במבנה האוניברסיטה שהיא מתארת כ״עצום וסובייטי״. 

נטשה זוכרת את הספרייה באוניברסיטה כמקום קסום. בנוסף ללימודיה האקדמאים, נטשה גם למדה את מקצוע ההוראה, וסיימה תואר ראשון ושני בחמש שנים. את התיזה שלה נטשה כתבה על יצירותיו של מיכאיל בולגקוב – הרומן ״הגווארדיה הלבנה״, והמחזה המבוסס עליו ״ימי הטורבינים״.

במהלך לימודיה באוניברסיטה התפרקה ברית המועצות. בחודש אוגוסט 1991, אחרי הודעת ההתפטרות של מיכאיל גורבצ׳וב מתפקיד המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית, הכריזה אוקראינה על עצמאותה. באותה תקופה היה מחסור קשה באוכל, ונטשה מספרת שהיא וחברותיה במעונות אכלו כמעט רק תפוחי אדמה ובצלים. 

לעומת הכפר והערים הקטנות – שם היו שטחים חקלאיים וייצור עצמי – בעיר הגדולה היתה תלות בחנויות ובאספקה. הוריה של נטשה שלחו לה חבילות מזון במשך תקופה.

באוניברסיטה נטשה פגשה את מי שהיה אז בן זוגה, שהחליט לעלות לארץ בשנת 1994 – והיא בעקבותיו שנה מאוחר יותר. העליה לארץ היתה מורכבת, כמו גם הנתק מהמשפחה והחברים שנותרו מאחור.

נטשה נחתה הישר אל החוג לשפה וספרות רוסית באוניברסיטה העברית, והזוג הצעיר התגורר במעונות בעין כרם. הפסטורליה של השכונה והטבע המקיף אותה קסמו לנטשה, אך במקביל תקופת הפיגועים והאוטובוסים המתפוצצים של שנות התשעים, היתה לה מבהילה וקשה. 

היא עבדה בספרייה של האוניברסיטה, ואז למדה עיצוב גרפי ועברה לעבודה בתחום. בינתיים נטשה הפכה לאמא והמשפחה הלכה וגדלה, ועברה לשכונת קרית יובל ואז לשכונת רמת שרת. 

אז איך היא משמחת:

יום אחד נטשה החליטה לעלות ולדפוק על דלת הדירה בקומה מעליה בבניין. הסיבה: מים שטפטפו על חלונה בשל השקיית העציצים שעל אדן החלון של הדירה מעל. 

כך נטשה הכירה את ניצן – לשתיהן היו תינוקות קטנים. ניצן היתה כבר אז גננת, ושלחה את בנה הבכור למשפחתון בשיטת וולדורף. בהמשך נטשה שלחה גם היא את בתה, עדי, לאותו משפחתון והלכה והתוודעה אל השיטה והתורה החינוכית שבבסיסה. 

ניצן ונטשה החליטו להקים מסגרת משלהן בשיטת וולדורף, ולאחר כמה גלגולים ראשונים, פתחו את פעוטון שקד שנמצא בבית בסמטה קטנה בשכונת הקטמונים. לפעוטון מלאו זה עתה עשר שנים. 

נטשה מרגישה שהיא קיבלה מאמה את הבסיס לעבודתה בגן. היא מאמינה שיש להתייחס אל הילדים כאילו הם ילדים שלה, ותוך כדי לא לשכוח לרגע שהם בעצם לא שלה.  

הילדים בפעוטון שקד מתחילים את השנה בגילאי שנתיים-שלוש. נטשה מציינת שבגילאים האלו, הכי חשוב שלילדים יהיה טוב ונעים, שיהיו עם תחושת ביטחון. בלי הבסיס הזה, אי אפשר לבנות שום דבר. 

היא מדגישה שאין דרך אחת נכונה לשחק במשחק מסויים. נטשה אוהבת לעבוד, להכין וליצור לצד הילדים. כך, לדעתה, הילדים לומדים ורוצים לעבוד, להכין וליצור בעצמם.

בשנתיים האחרונות ניצן, שהובילה את הפעוטון במשך שנים, עברה בהדרגה לעבוד במסגרת אחרת. נטשה קיבלה לידיה את המושכות, וכיום מובילה את הפעוטון יחד עם צוות קטן ונהדר.   

מה משמח אותה:

• התשובה הראשונית של נטשה לשאלה זו היא ״המון דברים משמחים״ וגם ״אוהבת הכל״. 

• נטשה אוהבת צמחים, ולטייל להנאתה בגן הבוטני בירושלים.

• היא נהנית לעבוד בגינון (לפעוטון יש גינה קטנה ונהדרת), ומציינת שזה ממש מרפא לגוף ולנפש. 

• ספרים, מעשיות ואגדות. משחקים וצעצועים. 

• עוד ציטוט: ״מחט ביד זה מרגיע״ – נטשה היא אשפית עבודות רקמה.

• חגים! כפיצוי על שנות ילדותה ומיעוט החגים תחת המשטר הסובייטי – נטשה החליטה שהיא חוגגת את כולם. 

לסיום, נקודה מאירה שלקחתי מהשיחה איתה:

כשנכנסתי אל ביתה של נטשה, נעתקה לרגע נשמתי. זה לא שהייתי מופתעת, תיארתי לעצמי שאפגוש משהו בסגנון – אבל המציאות עלתה על כל דמיון. פשוט כך. מכל קיר ופינה קפצו אלי צבעים, צמחיה, קרני אור בצבעי הקשת, וחפצים קטנים ומדוייקים. והכל משולב יחד בכזה יופי וקסם. הכרתי את אותם היופי והקסם מהפעוטון, אבל החיבור האישי אל נטשה בביתה, ריגש אותי. הגעתי לממלכה הקסומה של נטשה.

זה מתבטא אצלה בבית, אבל באופן עמוק נטשה עצמה היא אוצר של שמחות קטנות. זה ניכר בהתייחסות לפרטים, ובטיפוח ובאהבה שהיא מרעיפה על סביבתה. יש לנטשה כוח חיים שמדהים אותי – עוצמה של עשייה יומיומית והתמדה וראייה של היופי והטוב שסובבים אותה.

ויש להתפלא.

זהו הפוסט התשיעי בפינת ״ירושלמיות משמחות״. אתן מוזמנות מאוד לקרוא כאן על כל הירושלמיות הנהדרות שהתארחו אצלי בבלוג עד היום.

כל כך אשמח אם תכתבו לי מה דעתכן – על הפוסט, על הפינה, ובכלל.

הנה, ממש כאן ↓