דואט של פליאה ויגון

היום אני פותחת בשיר שתרגמתי, כאן המקור.

(ותודה לענבל ששלחה לי אותו)

***

נסחף / מארק נפו

הכל יפהפה ואני כה עצוב.

כך הלב עושה דואט של

פליאה ויגון. האור המתיז

דרך תחרת השרך הוא עדין

כמו סיבי הזיכרון האורגים את קוריהם

סביב הגוש בגרוני. הבריזה

מביאה את הציפורים לזוז מענף לענף

כפי שהכאב מביא אותי לחפש את אלו שאבדו לי

בחדר הסמוך, בשיר העוקב, בצחוק

של האדם הזר הבא. בדיוק במרכז, מתחת

להכל, מה שיש לנו שאף אחד לא יכול לקחת

מאיתנו וכל מה שאיבדנו ניצבים פנים אל פנים.

בדיוק שם אני נסחף, חש מנוקב

בקדושה המתקיימת בתוך כל דבר.

אני כה עצוב והכל יפהפה.

ככה זה השנה. ככה זה.

כבר עשרה פוסטים עלו לבלוג מאז שהתחילה המלחמה (זה הפוסט ה-11), ונדמה שהתקופה הזו היא כולה דואט אחד גדול בין יגון לפליאה, בין כאב ליופי. ואם אני עושה קצת זום אאוט, אולי אלה החיים.

אולי זה מה שיש לנו כאן תמיד. הדואט הזה.

לתלות, לזכור ולהתפלא

כבר מזמן הייתי צריכה לשתף פה את הפרוייקט הזה – זכרון עוטף. מדובר במיזם של המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל המבקש להנציח את היופי של חבל עוטף עזה דרך אוסף מגוון של איורים נהדרים ומרגשים.

מדי פעם אני נכנסת מחדש אל אתר הפרוייקט, ועוברת על האיורים השונים. רבים מהם יפים בעיניי – יפים ברמה של לתלות על הקיר אצלנו בבית. כמובן שהם גם מלאים בכאב וגעגוע. ואני עוד מתלבטת – איזה והאם ומתי וכמה ואיפה בבית נכון יהיה לתלות אותם.

כנסו גם את אתן ותראו כמה עצב ואיזה יופי.

מרירות מתוקה

בפודקאסט The Next Big Idea שהמלצתי עליו פעם כאן, זכורה לי שיחה יפה ומעניינת עם הסופרת סוזן קיין שכתבה את הספר Bittersweet. לאחרונה הספר תורגם לעברית תחת השם ״מתיקות מרירה״. לשיטתה של קיין ״מתיקות מרירה היא נטייה למצבי רוח של געגוע וצער, מודעות חריפה לזמן החולף ושמחה נוקבת באופן מוזר לנוכח יופיו של העולם״.

בראיון שנתנה לעיתון הארץ קיין אמרה: ״מתיקות מרירה ודיכאון הם שני מצבים שונים. להיות מדוכא זה להיות קהה חושים, מלא בייאוש, בלי יכולת להגיב. מתיקות מרירה היא הרגשה אינטנסיבית של 'הכל יחד', גם צער וגם שמחה. זה בדיוק ההיפך מחוסר תחושה. למעשה, יש בזה מגע של אקסטזה".

באתר של קיין יש אפילו שאלון שבו אפשר לגלות כמה כל אחת מאיתנו ״מתוקה-מרירה״. הנה כאן.

ברוח התקופה

לפני שבועיים הופעתי בקונצרט בכנסיה הסקוטית יחד עם מקהלת הרמוניקה האהובה שלי. על ההזמנה כתבנו: ״קונצרט חורף – ברוח התקופה״. בתחילת הערב דיברתי וסיפרתי לקהל שלנו על חוויותיי-חוויותינו במקהלה מאז ראשית המלחמה.

אחרי ה-7 באוקטובר לקח לנו קצת זמן לחזור לחזרות. בימים ובשבועות הראשונים שאחרי, המחשבה על פגישה ועל שירה הרגישה לרבות מאיתנו זרה, וכמעט בלתי אפשרית. כשחזרנו להיפגש כעבור כמה שבועות, התחושה עדיין היתה מורכבת. העצב בתוכנו וסביבנו היה עצום, אבל לצד הדבר הזה יכולנו לשים את לבנו ואת תודעתנו אל היופי – אל השירה יחד.

לאט לאט גיששנו את דרכנו חזרה אל שגרה של חזרות. מעיין שלנו, שכותבת לנו את כל העיבודים, הצליחה במחשבה וברגישות לבחור לנו שירים שהרגישו נכונים לתקופה הכל כך מורכבת הזו: שירים מרירים-מתוקים, ומאוד יפים.

שקיעה – זריחה

אולי זה לא יפתיע אתכן, אבל בשאלון של סוזן קיין יצאתי מרירה-מתוקה. לא הכי, אבל בהחלט כזו.

מקום בו אני מרגישה את זה מאוד? שקיעות וזריחות. יש בדירה שלנו שני כיווני אויר – מזרח ומערב, כך שיש לנו כאן נוף לזריחות ושקיעות מרהיבות. זה רק נדמה לי, או שמאז המלחמה הן נעשו אפילו מרהיבות יותר? אני מוצאת את עצמי מביטה בהן רגעים ארוכים. נרגשת ונעצבת. מתפלאת וכואבת.

השמים מבצעים את הדואט הזה, והלב פועם ונקרע במקביל.

עד כאן להיום. וכתמיד – כל כך אשמח לשמוע מכן. 

הנה, ממש כאן למטה ↓

(ואם תמלאו את שאלון המתיקות-מרירות – תספרו לי מה יצא לכן?)