דירה, בובה וגעגוע

כבר שנים שאני רוצה בובת געגוע משלי. מאז שהכרתי את ננה ואת הסטודיו הקסום שלה, אני חולמת על בובה כזו, מעשה ידיה.

אבל בובת געגוע למי? על הפרט הזה לא הייתי סגורה עד לאחרונה.

באתר של הסטודיו כתוב כך:

לאיזה געגועים מתאימות הבובות?

כל געגוע שיש בגד או פיסת טקסטיל שנושאת אותו.

נשים ואנשים אהובים שאינם והשאירו אחריהם בגדים משמעותיים שמזכירים אותם, נוסטלגיה לילדות עם וילון או מגבת מבית סבא סבתא, או מצעים ישנים שנמצאו שכוחים במחסן.

געגוע לימים ראשונים של תינוק ששמורים בבגדיו הראשונים או מאירוע מיוחד כמו חתונה או בת מצווה שבשמלה או ההינומה כבר אין מה לעשות.

אבל מה עם געגוע למקום?

מה עם געגוע לדירה שהיתה לנו בית במשך חמש וחצי שנים?

בקיץ האחרון עברנו דירה, ועזבנו את זו שברחוב התקופה.

בדירה שברחוב התקופה הלכתי לאיבוד והמצאתי את עצמי מחדש. הגענו אליה רגע אחרי שעזבתי את עבודתי בבית אבי חי. בה שקעתי אל תהומות הבלבול והייאוש, בה טיפסתי מאותם התהומות, יצרתי את הבלוג הזה והקמתי עסק קטנטן.

בדירה שברחוב התקופה טבעתי את המושג פלאות היומיום. אל מול חלון המטבח בראשית מגיפת הקורונה התחלתי לצלם את סדרת פרחים לשבת שהושלמה כשצילמתי את התמונה ה-100.

בשנתיים האחרונות מערכת היחסים שלי עם הדירה הפכה מורכבת. חשתי אליה אהבה ושנאה, משיכה ורתיעה. היה לי בה טוב והיה לי בה רע. הגיע הזמן לעזוב אותה. בסוף חודש יולי עשינו זאת.

בשלהי אוקטובר, הלומה והמומה כמו כולן, מנסה להחזיק לפחות מראית של תיפקוד סביר, הגעתי לבקר את ננה. הבאתי איתי כמה שקיות מלאות בבדים שצברתי במהלך 15 השנים האחרונות – מתנה לסטודיו. היתה גם שקית קטנה ובה מבחר בדים מהדירה ברחוב התקופה (וילונות, גב מיטה ועוד), חומרי גלם לבובת הגעגוע שלי.

החלטתי שזו תהיה מתנת יום ההולדת שלי לעצמי.

תהליך חלימת הבובה שלי, שהורכב מסדרה של החלטות (פשוטות-מורכבות) שהיה עליי לקבל, היה עדין ומדוייק. ננה הובילה אותי אט אט, בתבונה ובלב רגיש.

כעבור מספר שבועות הבובה שלי היתה מוכנה ובאתי לאסוף אותה. היא היתה ארוזה, ולקח לי עוד שבועיים עד שפתחתי אותה. חיכיתי לרגע הנכון.

בראשית דצמבר כתבתי לננה:

ביום שישי פגשתי אותה. היא כה נהדרת ויפיפייה. כל פרט: האוזניים עם האננס, הרקמה המושלמת, כרית המושב שלה. הכל כל כך משמח. כמובן שכל המשפחה התאהבה בה.

״איך קוראים לה?״ שאלה אותי אביגיל שלי כשפגשה אותה.

אני עוד לא יודעת. אני עוד לומדת להכיר אותה בעצמי.

אני מעבירה אותה מנקודה לנקודה בדירה החדשה, נותנת לה להתאקלם.

בלוח השנה מחר כבר חודש ינואר, אבל בלב אנחנו כלואות בהווה מתמשך של חודש אוקטובר. זה הווה שבו געגועים לבית (וגעגועים בכלל) מקבלים מובנים חדשים שלא הכרנו קודם לכן.

את הגעגוע המתוק והמורכב שלי אצרתי בתוך הבובה שננה הכינה לי. קפסולת זיכרון רכה ונעימה שאני יכולה לאחוז ולחבק. מתוך פקעות הטקסטיל שטמנתי אצל ננה, היא הפריחה בובה יפה וטובה. בובה שדרכה הצלחתי להיפרד מהדירה ברחוב התקופה באופן סופי ושלם בהחלט.

כאן תוכלו למצוא מידע על הסטודיו של ננה ועל בובות הגעגוע שלה.

כתמיד, כל כך אשמח אם תכתבו לי בתגובות. 
הנה, ממש כאן ↓