הבית כסטודיו

כשאני כותבת כאן על ספרים ועל סופרות, אני נוהגת לכנות את הסופרת לאורך הטקסט בשם משפחתה, אבל הפעם מדובר במקרה מיוחד. נונה אורבך מוכרת לי כבר שנים כ״נונה״. בראשית שנות השישים ברחוב מטודלה שבשכונת רחביה בירושלים, אמא שלי ונונה הפכו לחברות קרובות. נונה היתה מגיעה לבלות חופשים אצל דודתה, שדירתה שכנה בבית הצמוד לזה שבו אמא שלי גדלה. 

נונה היא אמנית, מטפלת באמנות, מדריכה ומנחת סדנאות למטפלים. בפייסבוק היא מנהלת קבוצה בשם ״ביקורי סטודיו״ שחברותיה הן מורות לאמנות, מטפלות וגננות, אבל לא רק – כמוני, לדוגמא. כבר שנה שאני חברה בקבוצה וצורכת בעניין רב את התכנים המועלים בה הנוגעים בעיקר למושגים – סטודיו פתוח, והגשת חומרים. 

לאחרונה סיימתי לקרוא את ספרה העדין והיפה של נונה – ״סטודיו טוב דיו״, ומאז הוא הולך איתי. הפוסט שלי הפעם יוקדש לספר ולמחשבות שלי בעקבותיו. במהלך הקריאה מצאתי את עצמי יוצאת למסעות שונים: מסע אל הילדה שהייתי, מסע אל האמא שאני, ומסע אל היוצרת שבי.   

כתמים וסימנים

כבר בעמודים ראשונים של הספר, כשנונה מתארת את הסטודיו, סימנתי לי משפט ששבה את לבי: ״ייתכן שתשימי לב שחומרים וכתמים אינם נתפסים כלכלוך. כאן ׳השגיאות׳ הופכות להזדמנות ואמצעי להתעמקות, להתבוננות ולטרנספורמציה. מלאכות ונסיונות משמחים נוצרים באווירה שאינה שיפוטית״. 

המחשבה הראשונה שעלתה אצלי נקשרה לספרי הבישול שלנו בבית. בעוד שעל ספרי הקריאה, שלנו ושל הילדים, אני שומרת ומשתדלת שלא יתלכלכו – את ספרי הבישול אני כמעט ומלכלכת בכוונה: בסויה, בסילאן או בשוקולד. אני נוגעת בהם תוך כדי הבישול בידיים שומניות או מלאות קמח. אני נהנית לדפדף למתכון אהוב שכבר יש לו וותק אצלנו במטבח – ולראות את אותם כתמים וסימנים של הרפתקאות בישול קודמות. 

המחשבה השנייה שלי היתה כבר רחבה יותר ופתחה עבורי מהלך שליווה אותי לכל אורך הקריאה בספר. את הסטודיו שנונה מתארת, בו המטפלת והמטופל נפגשים לתהליך של יצירה, הקבלתי בראשי לבית – בו האם פוגשת את ילדיה מדי יום לתהליך של ליווי, הכלה וצמיחה משותפת.  

נונה כותבת ״… מנהלת הסטודיו יוצרת מכל שמאפשר לשוהים בו לחפש ולמצוא ביטוי אותנטי ולהיות במקום שבו תחושת הזמן שונה, זמן המאופיין באווירה של אמפתיה, מתן רשות ושקט להרהור ולקבלה״.

אני לא משלה את עצמי. הילדים שלי רואים אותי ברגעים טובים יותר, וברגעים טובים פחות. אני לא תמיד מצליחה להיות האמא שאני רוצה להיות. יש זמנים בהם אני פחות אמפטית, פחות מכילה ופחות נותנת רשות לילדים שלי פשוט ״להיות מה שהם״. לפעמים אני מתקנת אותם ומנסה ״לשנות אותם״. 

אז נכון, זה לא אותו הדבר. התהליך בבית הוא החיים עצמם, בניגוד לסטודיו שבו המטפלת והמטופל נעים בתוך מעין מובלעת או על אי בלב ים בו פועלים חוקים אחרים: כמו שנונה כותבת – ״תחושת הזמן שונה״. 

האימהות שלי, מעצם היותה – ממש כמו המעשה האמנותי או כמו הבישול במטבח – תשאיר אחריה סימנים וכתמים. יחד עם זאת, יש פה איזה ״אני מאמינה״ – של הכלה, קבלה והכוונה עדינה – שהייתי רוצה לפעול לאורה, גם אם יהיו ימים בהם לא אצליח. 

הגרעין הרוחני

הפרק השני בספר מוקדש ל״גרעין הרוחני של היוצר״. נונה טוענת שלכל אדם טביעת אצבע ייחודית לו הבאה לידי ביטוי בעשייה בחומר. הגרעין הרוחני ניכר כבר בשנות החיים הראשונות שלנו. הקומפוזיציות, בחירות הצבעים, איכות הקו בציור – כולן מרכיבות מעין מפה המעידה על אותו הגרעין. 

בהשפעת הקריאה בפרק הזה, בו נונה מביאה סיפורי מקרה של ילדים וכן של אמנים ומתארת את התפתחות הגרעין הרוחני שלהם, יצאתי לחפש את הגרעין הרוחני שלי. יש בידיי שתי מעטפות נייר חומות ובהם ציורים שהוריי שמרו, ושציירתי בגילאי 4-6. כמובן שאין לי הכלים לערוך ניתוח מלומד ומבוסס מהסוג שנונה עושה בספר,  אבל לא הבטתי בציורים שנים ארוכות וסקרנות טהורה הובילה אותי לבדוק מה אפגוש בהם. 

אז כן, ציפיתי למצוא בציורים שלי צבעוניות וריבוי קשתות בענן. מה שלא הייתי מוכנה לו היה כמות החדרים והבתים שציירתי, עד לפרטיהם הקטנים ביותר. ממש לא זכרתי את זה. לשם השוואה, חשבתי לעצמי – הבנות שלי, שהן עכשיו בנות ארבע וחצי ושמונה וחצי, כלל לא מציירות (או ציירו) חדרים. 

אני חושבת על כך שבלב התקופה הזו, כשהייתי בגן חובה, נסענו לשנה וחיינו בפרינסטון, ניו ג׳רזי. בשונה משנות חיי הראשונות בהן הכרתי צורת מגורים, שלנו ושל אחרים, כמעט אך רק בדירות בירושלים – בפרינסטון גרנו בבית פרטי קטן. חווית המעבר ו״הקמת הבית״, ואז הפירוק והאריזה בחזרה ארצה – וודאי הותירו עלי גם הם חותם משמעותי.  

אני נזכרת בעצמי בגילאים האלה ובהרגלי הסדר שלי. הייתי מבלה שעות ארוכות בארגון ובסידור הפינה שלי בחדר המשותף לי ולאחי הקטן. בגיל שמונה כשעברנו דירה וקיבלתי חדר משלי, הרגשתי כמי שקיבלה ממלכה של ממש לרשותה. באותו חדר היה לי אפילו בית ברביות מכובד בן שלוש קומות שבו הייתי עסוקה פחות במשחק תפקידים, והרבה יותר בסידור הריהוט והחפצים בחללים השונים.

ארגון במרחב 

גם לארגון מרחב הסטודיו ולאופן הגשת חומרי היצירה, מקום חשוב בספר. נונה כותבת: ״הסטודיו הוא מרחב המתקשר באמצעות ארגון החומרים וכלי העבודה. אלו נוצרים במחשבה, בתכנון ובמודעות. אופני המיון מתווכים ללא מילים – ההגשה היא ההנחייה״. 

מעצם היותי עסוקה מאוד בנושא ארגון מרחבים, הספר העמיד אותי בפני שאלות שאני לא פעם שואלת את עצמי בהקשרים האלה – בכלל, ובפרט כאמא לילדים. אם אני מסתכלת על הבית כסטודיו, ועל הילדים כפועלים בתוך הסטודיו הזה – מה הדרך הנכונה ״להגיש״ להם את חומרי העשייה: ספרים, צעצועים, משחקים וציוד יצירה ולימודים. מה אני מתקשרת להם באופן ההגשה שלי? 

בבית שלנו חשוב לי מאוד ליצור סביבה שמזמינה את הילדים שלנו ואת החברים שלהם שמתארחים אצלנו לשחק ולפעול. חשוב לי מאוד שהבית שלנו יהיה ״בית פתוח״ בו אפשר לעשות בלאגן, להזיז דברים בין חדרים – בידיעה משותפת שבסוף זמן המשחק הכל חוזר למקום. 

סוגיית הפליימוביל 

פליימוביל, בהיותו משחק בעל אינספור חתיכות קטנות, העמיד אותי באיזו התמודדות בהקשר של משחק וסדר. 

לפני שמונה שנים, נחתנו לשנה במנהטן. שם הכרתי את חברתי ורד ואת משפחתה – הבת הקטנה של ורד ואוריאל שלי היו יחד בגן, וכך התחברנו ובילינו שעות של משחק בפליימוביל אצלם בסלון. אצל ורד היתה נהוגה שיטת סדר פשוטה וברורה. הפליימוביל היה מסודר בשתי קופסאות: אחת לאנשי פליימוביל, ואחת לכל מה שהוא לא אנשים.  

באותה שנה מלאו לאוריאל שלוש ובעקבות המשחק אצל ורד בבית וחוויית העיר הגדולה, הוא הביע עניין בפליימוביל והתחלנו צוברים סטים שונים: בנאים, שוטרים, כבאים ועוד. די מהר הבנתי שאצלנו בבית אני מתכוונת להנהיג למשחק הזה שיטת סדר משלי . 

לא רחוק מאיפה שגרנו היה סניף של The Container Store: חנות שניתן למצוא בה כל סוג של קופסא, מיכל, או אריזה שתעלו בדמיונכן. רכשתי בה קופסא שניתן לחלק לתאים, והתחלתי מחלקת את החפצים הקטנטנים של אנשי הפליימוביל בין התאים השונים: קסדות, אקדחים, ציוד רפואי, אוכל, כלי בית וכולי. 

היום כבר יש לנו שתי קופסאות כאלה, ויש לשיטה הזו פלוס ומינוס ברורים: הפלוס – קל מאוד למצוא את מה שמחפשים, ולהתארגן למשחק ספציפי. המינוס – לוקח הרבה יותר זמן לסדר, ואני חוששת שהילדים שלי לא פעם ויתרו על המשחק מראש כי הם ידעו שזה ״סיפור״ להחזיר את הכל חזרה. אז המינוס פה הוא גדול. 

כמו כן, אילנה, חברתי ומי שהיתה שכנה שלנו במשך כמה שנים אחרי שחזרנו לארץ – הדביקה לי את התואר ״ממיינת חרבות פליימוביל״ כל פעם שרצתה להדגיש כמה אני מסודרת. אגב, זה לא מדוייק: כל החרבות נכנסים לאותו תא. בגרזנים, לעומת זאת, חשוב להבחין בין גרזן של כבאי לגרזן של אביר. אלו שני דברים שונים לגמרי. 

הסטודיו כמצב תודעתי 

הפרק האחרון בספר מתייחס ליצירה שלא בתוך סטודיו פיזי. נונה מעלה את הסוגייה – איך יוצרים כשאין לנו חלל ייעודי ליצירה. היא מביאה סיפור של מטופלת יצירתית שחולמת על האנגר ענק בו תיצור ציורי צבע גדולים, אבל בפועל לא יוצרת ביומיום. נונה נותנת לאותה מטופלת פנקס קטן ומבקשת ממנה להתחייב לשרבט על כמה ניירות מדי יום. 

לפני קצת פחות משנה השקתי את הבלוג בו אתן קוראות עתה, והתחלתי מצלמת וכותבת דרך קבע. מהר מאוד הבנתי שהחיים שלי הם הם החלל הייעודי שלי ליצירה. מתוכם אני כותבת ומצלמת. לפעמים אני בבית עם הילדים, ולפעמים אני לבדי בהליכת בוקר. בשיעור יוגה אני יושבת ונושמת ופתאום מגיע אלי רעיון חדש, ובאוטו אני שומעת פודקאסט ומתחבר לי משהו בקליק לקראת הפוסט הבא שאני כותבת. 

עוד בתחילת הדרך: 

• התחייבתי לעצמי להעלות פוסט חדש לבלוג כל שבועיים, ביום ראשון בבוקר. במוצ״ש אחד לפני כמה חודשים הייתי מעט לחוצה והסברתי לאוריאל (שהוא כבר בן 10), שאני חייבת לשבת ולסיים את הפוסט לקראת הבוקר למחרת. הוא שאל אותי מה יקרה אם לא אעלה את הפוסט, חשבתי רגע ועניתי לו שמצד אחד – כלום, ומצד שני – אני אאכזב את עצמי מאוד.  
• התחייבתי לעצמי להעלות לרשתות החברתיות כשישה פוסטים בשבוע. לפעמים זה קשה. יש ימים שאני לא יודעת מה אני רוצה לכתוב, או שקשה לי למצוא תמונה שנראית לי טובה מספיק להעלות. לפעמים אני מתפשרת ומעלה משהו בינוני מבחינתי – העיקר ״לשרבט משהו בפנקס״. בדיוק ביום שישי האחרון חגגתי עם עצמי את הפוסט ה-300 באינסטגרם שלי.

אני נותנת לעצמי רשות

בפרק הראשון בספר נונה מביאה דברים מדוייקים של אחת ממודרכותיה: ״… היא גם ציינה שהמשפט ׳את כאן ללכלך ניירות׳ הוא זה שנתן לה מרחב ורשות בלי להשתוקק לתוצר או ליופי, אלא פשוט מקום וזמן לשחק ולהיות״.  

אז אני נותנת לעצמי רשות לשרבט, ללכלך ניירות ולשחק בצבע. 

החיים כמשחק, ולא כמבחן.

החיים כסטודיו. 

כל כך אשמח לשמוע מה פגש אתכן בפוסט (הפעם המאוד ארוך) הזה שלי. תכתבו לי בתגובות? 

הנה, ממש כאן ↓