היום יום הולדת

חודשי החורף מתפארים אצלנו במשפחה (הקטנה וגם זו המורחבת) בימי הולדת רבים. כך שבתקופה האחרונה אני מוצאת את עצמי חושבת הרבה על הנושא. 

היחס של כל אחת מאיתנו ליום ההולדת שלה ולאלו של הסובבים אותה, נגזר כמובן לא מעט מהאופן שבו ציינו את היום בבית שבו גדלנו. אצלי בבית היה תמיד שולחן יום הולדת עם עוגה ומתנות – מסורת פשוטה ונעימה שתמיד שימחה אותי ושציפיתי לה מדי שנה. כך שהיה לי די ברור שמדובר במנהג שאני רוצה להמשיך ולהעביר אל הדור הבא. 

אותה מסורת הלכה והתפתחה אצלי בשנים האחרונות: אני מכינה לכל אחד מהילדים שולחן יום הולדת שנכנסת אליו לא מעט השקעה מבחינת ה״ארט״ – הצבעוניות, העיצוב והפרטים כולם. בערב שלפני היום המיוחל, אני נכנסת לקדחת של אפייה, אריזה והעמדת השולחן. 

אני בדרך כלל מוצאת את עצמי ערה עד השעות הקטנות של הלילה – ולעיתים אני מאבדת את עצמי אל תוך פעולות שיש בהן אפילו אספקט קל(?) של טירוף: היתה שנה שבה ישבתי, אחרי חצות, למיין סוכריות קטנטנות לקישוט עוגות. מסיבות ברורות של התאמה לעיצוב השולחן כולו, היה לי מאוד חשוב שעל העוגה יהיו רק הסוכריות הלבנות, הירוקות, הורודות והאדומות – כך שהייתי צריכה להיפטר מהכחולות, הצהובות והכתומות. 

מיותר לציין שנעמי, שחגגה בבוקר למחרת את יום הולדתה השלישי, לא ידעה להעריך את הזמן והאנרגיה שהשקעתי בסיפור הזה. אבל האמת שזה לא היה העניין: במבט לאחור אני מבינה שעיצוב שולחנות ימי ההולדת הפך באיזשהו שלב לאפיק אליו תיעלתי יצירתיות שלא מצאתי לה מקום אחר. 

חוץ מזה, וכמו שכתבתי כאן, אני פריקית של קונפטי, קאפקייקס, וואשי טייפ ועוד דברים משמחים שכאלו – שבימי הולדת יש תירוץ להתפרע איתם קצת או המון. 

הרעיון שעומד בבסיסו של ציון וחגיגת יום הולדת הוא חשוב לדעתי, בעיקר מכיוון שאפשר להשליך אותו גם על ימים אחרים בחיים, ואולי על איך שאנחנו רואות את החיים בכלל: מדובר ביום שהוא, בפועל, ככל הימים (כן, הוא חל בתאריך שבו נולדנו), אלא שאנו מפיחות בו משמעות ושמחה. כך אנו הופכות אותו ליום שהוא חגיגי, ורחוק מיומיומי. 

הפעולה הזו – שכבר הפכה מובנת מאליה בהקשר של ימי הולדת – היא פעולה שאנחנו יכולות לעשות גם בימים אחרים: כשאנחנו קמות בבוקר אנחנו תמיד יכולות להחליט מה אנחנו רוצות להפיח ביום שיהיה. אני מאמינה שיש לנו יד ביצירת המציאות שבה אנחנו רוצות לפגוש.  

“The more you praise and celebrate your life, the more there is in life to celebrate”

 Oprah Winfrey

אם בשנים עברו יום ההולדת שלי עשוי היה להיות יום בו הייתי עסוקה בעיקר במה יגידו לי, יעשו לי ויתנו לי, עם חלוף הזמן היום הפך לכזה בו אני מוצאת את עצמי שולחת מבט סביבי ומתמלאת בתחושת הודיה עמוקה על כל מה שכבר יש לי. 

השינוי הזה בדפוס החשיבה שלי הוא בחלקו טבעי, ובחלקו נלמד: בשנה האחרונה אני מתרגלת הודיה באופן יומיומי. יש לי מחברת קטנטנה ליד המיטה ובה, כל לילה לפני השינה, אני כותבת חמש שורות שהן חמישה דברים שקרו/היו היום ועליהם אני רוצה להודות. 

היתה לי מחברת הודיה גם בעבר, אבל לא הקפדתי על כתיבה יומיומית ובמהרה זנחתי אותה לחלוטין. החזרה המחודשת אל מחברת ההודיה וההתמדה בכתיבה היו הרבה בזכות הפודקאסט הנהדר של יהודית כץ – ״חושבים טוב״ שעוסק בפסיכולוגיה חיובית. אם לא יצא לכן להאזין, אני מאוד ממליצה.

אני מרגישה שהריטואל היומי הקטנטן הזה החליף לי פילטר על העדשה שדרכה אני רואה את העולם. פשוט כך.

אז למה חג לנו שמח וזר לנו פורח? כי אנחנו כאן, וזה לא מובן מאליו. אין דבר ממה שיש לנו וממה שמקיף אותנו שהוא מובן מאליו. בכל רגע נתון, וודאי ביום הולדת, יש על מה להתפלא ועל מה להודות. 

אני מסיימת הפעם בשיר שלטעמי אומר את הכל. 

ויש להתפלא \ יחזקאל רחמים

וְיֵשׁ לְהִתְפַּלֵּא אֲפִלּוּ עַל עָלֶה

שֶׁנִּתַּק מֵעָנָף וְנִמְסַר אֶל הָרוּחַ.

כְּשֶׁעֲרָפֶל עוֹלֶה כֹּה קַל לְהִתְעַלֵּם

מֵעוֹלָם וְעַלְעַלָּיו, מֵהַפֶּלֶא הַשָּׁלוּחַ.

וְיֵשׁ לְהִתְפַּלֵּא כְּשֶׁחֶסֶד מִתְגַּלֶּה

בְּסִמְטָה אֲפֵלָה וּבְכָל קְצֵה נְשִׁימָה,

כְּשֶׁקֶּסֶם הַבְּרִיאָה מִתְכַּרְבֵּל בְּתוֹךְ עָלֶה,

בְּעוֹד יוֹם אֶחָד רָגִיל עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה.

(מתוך הספר "דיו מרחקים", הוצאת פרדס, 2018)

אז תגידו, יש מקום מובנה להודיה בחיים שלכן? גם אתן מרגישות את הקשר שבין יום הולדת להודיה? כל כך אשמח אם תכתבו לי בתגובות. 

הנה, ממש כאן ↓