לא כולן נהנות לדפדף באלבומי תמונות. יש כאלה שזה מאוד משעמם אותן. מאוד. אבל אני אוהבת. תנו לי אלבום אפילו של משפחה שאני לא מכירה, ואדפדף בו בשמחה.
כילדה הייתי יושבת שעות ומדפדפת באלבומי התמונות המשפחתיים שלנו. הוריי הקפידו לצלם ולסדר את התמונות באלבומים במשך שנים ארוכות, ואני דפדפתי והבטתי שוב ושוב באותן התמונות שחלקן הלכו והפכו ״איקוניות״ ממש מבחינתי.
זכרונות הילדות שלי מעוצבים לא מעט דרך אותן תמונות ודרך אותם אלבומים. אני לא חושבת שאני יכולה להפריד את הזכרונות שלי מהתמונות. אני משוכנעת שאצל הילדים שלי המצב הוא אחר מאוד.
בעידן בו אנחנו חיות ובתוכו הילדים שלנו גדלים – אנחנו מצלמות הרבה יותר, אך מביטות על אותן התמונות שצילמנו הרבה פחות. נדמה שכל תמונה הפכה למוצר פחות ערך – יש כמוה, פוטנציאלית לפחות, אינסוף.
לפני מספר שנים העברנו שבת ביישוב בגולן עם חברים. לעת ערב יצאתי לטייל עם בנותיי, ועם בנות חברינו. זו היתה שעת הקסם והכל מסביב נצבע באור יפיפה. נפעמתי מכל המקיף אותי, והצטערתי שאין לי אפשרות לצלם (כמו שקורה לי לא פעם בשבתות). ביקשתי מהבנות לעמוד יחד, ודימיתי בידיי פעולה של צילום תמונה. הבת הגדולה של חברינו מיד המשיכה את משחק ״הצילום בכאילו״ שהתחלתי, ואמרה לי – ״תשלחי את התמונה לאמא״.
יכול להיות שהיום אנחנו שולחות תמונות, יותר מאשר נוצרות אותן? יכול להיות שאנחנו מעבירות את התמונות הלאה, למשפחה וחברים, בקלות רבה, והרבה פחות טבעי לנו לחזור ולהביט באותן תמונות בעצמנו?
כשנעמי היתה קטנה, בכל פעם שהייתי אומרת שאני מתכוונת לשלוח בווטסאפ תמונה מסויימת שזה עתה צילמנו – היא היתה מוודאת איתי שהתמונה תישאר גם אצלנו.
אם בשנה ממוצעת משנות ילדותי צילמו הוריי כמה מאות תמונות שרובן ככולן הודפסו והוכנסו אל כיסי האלבום, בשנה הנוכחית, לדוגמא, אני משערת שצילמתי כבר יותר מ-2500 תמונות סביב הבית והמשפחה.
קשה לחזור ולהביט באלפי תמונות. ואילו מאותן תמונות, אם בכלל, יהפכו ל״איקוניות״? אולי הבודדות שיודפסו ויוצמדו למקרר, או ייתלו על הקיר או על לוח השעם. אצלנו בבית, רק בהן מביטים הילדים שוב ושוב. יש לנו רק כמה אלבומים משפחתיים בודדים.
אני אחזור קצת אחורה. בכיתה ב׳ התחלתי לצלם ולסדר את התמונות באלבומים. ככה המשכתי כ-25 שנים, ואז משהו התחיל להתפקשש לי: עדיין צילמתי, אבל הפסקתי לסדר את התמונות באלבומים.
אני מנסה לחשוב למה. מה קרה שם בסביבות שנת 2011 שהביא אותי לשמוט הרגל שהיה חלק יסודי מהזהות שלי ממש? התשובה היא שכמה דברים קרו שם:
- עברתי לצלם במצלמה דיגיטלית
- מעט אחר כך התחלתי לצלם גם בטלפון
- התחברתי לפייסבוק ולאינסטגרם שהפכו, בין היתר, למעין אלבומים אונליין.
- שנתיים קודם לכן הפכתי לאמא.
כך או כך, החל מ-2011 נפתח אצלי פער של כעשר שנים ללא תיעוד מסודר. התמונות שצילמתי עברו מהמצלמה או מהטלפון היישר אל תוך תיקיות שונות במחשב, ואף אחד לא מעיין בהן. תמונות שהדפסתי חיכו בערימות עצובות. לתחושתי – לילדים שלי ״נמחקו״ טיולים ואירועים שלמים מהזיכרון, בגלל שאין להם אלבומים נגישים המתעדים אותם.
אני כותבת את המילים האלה ואני נרעדת כולי. אני לא מגזימה. המחשבה הזו, שלא הקפדתי לסדר לילדים שלי את חוויות ילדותם עד כה בתוך אלבומים, מחרידה אותי.
כשעוד הייתי מכינה אלבומים, הם היו מושקעים ממש: אלבומים גדולים, עם דפים חלקים עליהם הייתי מדביקה תמונות במדבקות מיוחדות, ומוסיפה כיתוב – כותרות, הסברים ותאריכים.
אני מאוד אוהבת לספר על עצמי שאני לא פרפקציוניסטית, שאני מאמינה שדברים שאנחנו עושות צריכים להיות טובים ולא מושלמים. בכל הקשור לאלבומים, אני חוששת שיש בי מן הפרפקציוניזם. והפרפקציוניזם הזה, אין לי ספק – הוא חלק ממה שתוקע אותי.
בשנתיים האחרונות אני עושה צעדים (קטנים ואיטיים מדי) לסגירת הפער. טבלתי את רגליי סוף סוף בתוך בריכת האלבומים הדיגיטליים, אחרי שנים ארוכות שלא הייתי מוכנה להתקרב אליה אפילו.
את הטיול שלנו בצרפת מלפני שנתיים, סידרתי באלבום. זה אלבום נהדר, אני כל כך שמחה בו. כל פעם שהילדים מדפדפים בו, ככה מרצונם, אני מאושרת. וגם הכנתי סופסוף אלבומים נחמדים לנעמי ולאביגיל – של שנת חייהם הראשונה. לאוריאל כבר היה אלבום כזה עם תמונות מודפסות, אולי האחרון שהכנתי לפני שנפלתי אל תהום חסך האלבומים.
בארוחה משפחתית לפני כמה שבועות, עשינו סבב וסיפרנו כל אחד ואחת מה אנחנו מבטיחים לעצמנו בשנה הקרובה. ההבטחה שלי לעצמי היא לסגור את פער האלבומים. אני לא יודעת אם זה אפשרי או אם אני אצליח, אבל אני הולכת לנסות.
ונאמר רגע שאצליח, ובעוד שנה הילדים ידפדפו באלבום תמונות מלפני חמש או שש שנים – מה הם יזכרו באמת מאותם אירועים מצולמים? במה הם ייזכרו פתאום? ואולי אט אט הזכרון יווצר אצלם מחדש, כאילו הוא תמיד היה שם?
אוי, איזו נקודה שכואבת לכל כך הרבה נשים ואנשים העלית כאן. אני מאוד מסכימה איתך שהיום התמונות פחות יקרות ערך כי יש המון מהן. ושאחת הדרכים הנהדרות לזכור (או להתוות את הזיכרון) של החיים שלך זה דרך דפדוף באלבומים. אבל לא בטוחה שיש רע בלגדול בלי זה. אנחנו פשוט כל כך רגילות לזה – שקשה לנו לדמיין אירוע משמעותי שאין לו תיעוד כלשהו. ואולי גם סומכות על התיעוד ובעקבות זה פחות נוכחות ברגע, כי תמיד אפשר יהיה לחזור ולהסתכל בתמונות. אני גם, קצת בדומה לך, תופסת את עצמי כל כמה שנים כשנוצר איזה גאפ באלבומים – ואז אני לא פרפקציוניסטית. אני פשוט משתמשת באותה שיטה ואותה תוכנה כבר שנים, לא מנסה לחדש, לא מנסה שיהיה יותר מעוצב או איכותי או עדכני. פשוט עושה את זה הכי מהר ופשוט שאפשר. אני מעודדת אותך לשים לך זמן אלבומים ביומן השבועי, זאת הדרך היחידה להתחייב לזה בעיני.
זו נקודה נהדרת. אולי זה לא נורא בעצם.
אולי זה פשוט כי אני כל כך רגילה לזה.
ומצד שני, לפחות אצלנו בבית – אני לא מרגישה שיש חלופה טובה.
איך ניזכר בטיול קסום שאין ממנו אלבום?
הילדים בסה״כ היו די קטנים. ואפילו אני כבר פחות זוכרת…
זמן אלבומים שבועי זה הכרחי.
חייבת לומר שאפילו היה לי כזה בשעה האחרונה – אבל עם הסגרים והבידודים והטירוף הכללי,
הזמן הזה נדרס לא פעם.
אני גם לגמרי יכולה להעביר שעות בלעבור על אלבומים, כולל של אנשים שאני בכלל לא מכירה. כל כך אוהבת אלבומים. ומצד שני אין לי ולו אלבום אחד. לא מהילדות המוקדמת של הילדים, לא מטיולי המשפחה הגדולים, אפילו לא מהחתונה שלנו! גם לצלם אנחנו בקושי מצלמים. ואם כן, את יודעת, עקום, חשוך, ועם עניים עצומות 🙂
מיכל, לו רק יכולתי לעבור אליכם הביתה לחודש ולסדר לכם את כל האלבומים!!
וכיף שאנחנו חולקות את האהבה הזו לדפדוף באלבומים 🙂
יואוווו בול בול בול!!
השבת קלטתי שהחיים נעצרו לי באלבומים שהקפדתי להדפיס ולסדר בדיוק לפני שבע שנים כשחזרנו מחול. בכלל אלבומים דיגיטליים זה משבר גדול אשמח שתספרי איפה ואיך מצאת את החדווה הדומה לאלבום אמיתי עם ריח של הדפסת תמונות…
פעם זה היה החלום שלי לעשות אלבומים לאמהות לילד שני ומעלה!!!
אויש אפרת. ״החיים נעצרו לי״ – אני כל כך מתחברת לזה.
ואלבום דיגיטלי זה בהחלט לא אותה החדווה כמו אלבום רגיל. זה משהו אחר לגמרי.
כן, כשהאלבום מגיע ומדפדפות בו – זה מרגש וכיף גדול.
אבל התהליך – זו ישיבה מול מסך – שוב. מה שאנחנו מרבות לעשות גם ככה.
באמת משהו אחר. ולכן המון זמן ממש התנגדתי לאלבומים דיגיטליים, עד שהבנתי שאני נלחמת בתחנות רוח.
הייתי הולכת להדפיס תמונות ומתבאסת על איכות ההדפסה – או על הגזירה של האימג׳ כדי להתאימו לנייר הצילום.
וואו – וזה שם מעולה לעסק: ״ילד שני ומעלה״ 🙂
אמא שלי, שתזכה לחיים ארוכים, מכינה לכל נכד אלבום יומולדת כל שנה (עד גיל 10. יש גבול). הן מתות על הספרים האלה ומסתכלות בהן הרבה, ואני אסירת תודה עליהם כי אם זה היה תלוי בי – כנראה לא היה קורה לעולם. לא מצלמים מספיק, ולא מספיק טוב, ובטח לא יושבים לערוך אלבומי לופה. אבל לפני כמה שנים היתה לי תגלית. פעם בכמה זמן, כשאני מנפה קצת תמונות מהפלאפון העמוס בשטויות ומתפעמת מהתמונות הקסומות שמסתתרות שם, אני שולחת ערימה מהן להדפסה. את הערימה הזאת אני מביאה הביתה, עם שלושה אלבומי כיסים קטנים. כל ילדה מפשפשת בערימה ובוחרת לה את התמונות שהיא אוהבת, ומסדרת לעצמה אלבום קטן. פעילות ילדות הכי מוצלחת EVER. האלבומים האלה, בינתיים, הם שוברי קופות לאין שיעור יותר מהלופות המושקעות של סבתא. הן מתות עליהם ומתעסקות בהם ללא הרף. למעשה מדובר בצעצועים אהובים, יותר מבספר מכובד על מדף. בינתיים למדתי לקנות את האלבומים הקטנים האיכותיים יותר. הפושטים פשוט נקרעים ולא עומדים במידת ההתעסקות…
וואו מיטלי איזה סטארטאפ זה הרעיון הזה שהבאת כאן!!!
זה באמת מופלא – לתת לבנות לבחור ולהתעסק בעצמם.
ואמא שלך – אין דברים כאלה. ולא הזכרת אפילו את האלבום המדהים שהיא מכינה לילדיה שמתחתנים!!!
אני חייבת לדפדף שוב באלבום הקסום הזה שלך. אני זוכרת כמה התפעלתי בזמנו.
מתה על אלבומים
יש פה איזה 20 שלי
ועוד 8 של הילדים
מודה שעדיין מפתחת ומסדרת באלבומי כיסים של פעם, וילדיי בדיוק כמוני מדפדפים שוב ושוב…
והאמת שכבר כמה שנים לא פיתחתי תמונות, מאז שהסתיימה לה חופשת הלידה האחרונה.
אולי אני פשוט צריכה ללדת שוב כדי לפנות זמן לסידור אלבומים ????
האמת שממש חשבתי עליך בזמן הכתיבה.
זכרתי שאת מקפידה להדפיס ולהכניס לאלבומי כיסים!! נהדרת.
אני בטוחה שהאלבומים האלה שאת עושה ממש משמעותיים לילדים.
כיף להם.
כאילו כתבת את מה שמתחולל בתוכי… נשואים 13 שנים, הבכור אוטוטו בן 12 ואין ולו אלבום אחד… וזה יושב עלי!! ממש!! ואני יודעת שכבר לא אזכור לכתוב ליד כל תמונה משהו שקרה ואולי אפילו לא את התאריך… הכל במחשב או בענן בתיקיות שונות ומשונות ורק למיין את עשרות אלפי התמונות מרגיש לי בלתי אפשרי… חלום שלי להצליח לסגור את הפער…
וואיי, זה בדיוק זה.
לפעמים כשאני מחפשת תמונה או וידאו מסויים – אני נתקלת בתמונות שאני כבר לא זוכרת את ההקשר שלהם.
ובדיוק בגלל זה אני רוצה לתת פוש אמיתי עכשיו, כל שנה שעוברת הפרטים הולכים ומתעמעמים להם…
הי דניאלה, ממש קלעת לי בול בנקודה.. זה קורה לי כל שנה כבר מאז שהבכור נולד, 11 שנה שנים שאני רוצה לייצר אלבומים מהמאגר המטורף ולא מצליחה. כיף שהארת וששיתפת ושאני מגלה שאני לא לבד! זו נקודה כואבת עבורי ממש, שאין לנו אלבומי משפחה. וכילדה עסקתי המון באלבומים, כמוך. ואהבתי לצלם מגיל 12 אינסוף, ולסדר ולכתוב ולקשט אותם.. פלונטר כזה שלא ברור לי למה זה נתקע. אולי הפרקציוניזם קשור באמת? כי זה לאגוד למשהו אחד כל כך הרבה רגש וחוויה, כי זה הדבר המדויק שבחרתי לשמור.. הסינון היום הוא אינסופי ומקשה. בכל מקרה הוקל לי לראות שלא רק אני מתמודדת עם זה.. תודה!
יואו, דפי – איזה כיף שהגבת כאן 🙂
אני שומעת מיותר ויותר נשים בעקבות הפוסט הזה שכתבתי –
ואני קולטת שזה ממש סיפור של דור! ורבות נתקעו כמעט באותה נקודה.
ואולי זה שילוב של פרפקציוניזם ושל כמות בלתי סבירה של דימויים שמחכים לנו על המחשב.
ואני חושבת פה בקול רם – יכול להיות שהדרך היא להגדיר כללים מאוד ברורים.
נגיד: x דימויים לכל שנה. לא להשאיר מקום להתלבטות. איזשהו מדגם מייצג וזהו זה.
ושיהיה לנו בהצלחה!!
גם אני מאד אוהבת לעיין באלבומי תמונות ישנים, ושמחה שהיום יש אלטרנטיבות כמו אלבומי תמונות דיגיטליים 🙂
כן! והאמת שהדפדוף באלבומים דיגיטליים הוא נהדר ממש.
שונה מאוד מאותם אלבומים ישנים, אבל מספק ומעולה בפני עצמו.
את כל כך צודקת! יש משהו בלדפדף שהוא הרבה יותר כיף מלהשאיר דיגיטלי (כמו לקרוא ספר באמת). לבת שלי עוד עשיתי אלבום גיל שנה, להן שלי כבר לא… באמת משהו שדורש תיקון! תודה על הסבת תשומת הלב לעניין. האלבומים שלך נראים מהממים.
יאללה, טלי!! נראה לי שהזמן באי הפסטורלי הוא מושלם להשלמת אלבומים!!
המון תודה ואיזה כיף שנכנסת לקרוא ולהגיב 🙂
ואוו, את עושה את כל זה? נראית השקעה מדהימה אבל התוצאה מעלפת. פעם כשהייתי רווקה באמת השקעתי בזה…היום במיוחד כשלא מפתחים – הכל מפוזר במקומות שאני לא תמיד יודעת אפילו איפה. חבל.
תודה רבה, דנה – על הקריאה והתגובה כאן.
אני בינתיים לא עושה מספיק 🙂
מקווה להטות את הכף השנה!!