לפני כמה ימים נחתנו חזרה מטיול משפחתי בן שלושה שבועות לארצות הברית של אמריקה. חציו הראשון של הטיול עבר עלינו בניו יורק, והימים הראשונים היו במנהטן. בני המשפחה השונים ירדו מהטיסה ובאמתחתם ציפיות קולינריות ספציפיות ביותר.
היו שציפו לדאנקין דונאטס (טעים, אני מודה), היתה שציפתה לסטארבקס (אני פחות מתחברת, אבל זרמתי), היה שציפה לעוגיות של מאפיית Levain (מעולות ובאמת הכל שם יפה וטעים ומדוייק),
והיתה אני. אני ציפיתי לקאפקייקס.
קאפקייקס שיחקו תפקיד משמעותי בחיי בתקופה מסויימת, והאמת שכתבתי על זה. העניין הוא שאני לא יכולה להכריח אתכן לעשות רגע פאוזה ולחזור ולקרוא פוסט יחיד ומיוחד שכתבתי פעם. אני מודעת לזה. אני יכולה לעודד אתכן לחזור ולקרוא את הפוסט. אני יכולה אפילו להפציר בכן לעשות זאת.
אז הנה: אני מפצירה בכן לחזור ולקרוא את הפוסט עוגה קטנה בעיר הגדולה. למה לקרוא אותו? כי הפוסט שאתן קוראות עכשיו כולו מבוסס עליו ומרפרר אליו. כי בלי הפוסט הקודם (שעלה לפני שלוש וחצי שנים לבלוג, ממש עם הולדתו) אני חוששת שלא תצליחו להבין עד הסוף מה הולך פה. אז הנה, בפעם האחרונה: זה הפוסט. תקראו ותחזרו לכאן, אוקיי?
זה בלתי נתפס אבל עבר בדיוק עשור מאז אותה שנה בה התגוררנו במנהטן ובה התוודעתי אל העוגות הקטנות והנהדרות הללו. היה במסעות הקאפקייקס שלי אז ברחבי העיר משהו מאוד אישי, מאוד שלי. אוריאל בן השלוש היה בגן, ואפילו שנעמי הקטנטונת כמעט תמיד היתה איתי (במנשא או בעגלה) – כל רצונותיה סופקו בהנקה או בעצם קרבתה אלי. מה שאז נתפס אצלי גם כאתגר, בעצם היה מאוד פשוט.
והיום – המשפחה שלנו מורכבת מחמישה אינדיבידואלים שלכל אחד מהם רצונות ברורים משלו. שעות ספורות לפני שבת וכעבור כמעט יומיים עמוסים באפר ווסט סייד, כשמקום הלינה שלנו הוא ממש מרחק פסיעה ממאפיית Magnolia, קלטתי שאני עומדת לפספס את ההזדמנות שלי לבקר במקום שהיה לי נחמה מתוקה.
בביקור במאפייה בני ובנות המשפחה כמובן שיתפו פעולה ונתנו לקאפקייקס את הכבוד הראוי להם. מובן שאם זה היה תלוי רק בי הייתי אוכלת קאפקייקס לפחות פעם ביום, אבל במציאות המשפחתית האינטנסיבית (בה אף אחד במשפחה לא מתלהב מקאפקייקס כמוני) זכיתי לאכול בניו יורק קאפקייקס שלוש פעמים. והאמת שזה היה ממש מספיק. אין לי תלונות.
חוץ ממגנוליה באפר ווסט סייד, תכננתי לנו חצי יום בלואר איסט סייד שכלל ביקור במאפייה נוספת שזכרתי לטובה בשם Sugar Sweet Sunshine ובעלת אווירה שכונתית חמודה ואחרת לגמרי מאחיותיה האלגנטיות והמוקפדות. ירושלמיות, תחשבו על המרקיה ואז תחליפו את המרקים בקאפקייקס, ואת הגוונים הכהים בצבעי פסטל.
היה גם ביקור לא מתוכנן אחד במאפיית Sprinkles באפר איסט סייד. בעודנו יורדים את שדרת לקסינגטון אחרי ביקור אצל הדודים שלי, קלטתי שאנחנו תיכף חולפים על פניה. היה לנו זמן לעצירה זריזה – וכשנכנסנו לא הייתי בטוחה שהמקום באמת פתוח. זכרתי את המאפייה כמוארת, צבעונית ומזמינה. זכרתי את הויטרינה מלאה בעוגות הקטנות על שלל טעמיהן. נראה שמשהו במקום נתקע על נוהל קורונה – והוא עובד עדיין במתכונת טייקאווי סטרילית ודיגיטלית.
הקאפקייקס עצמם היו טובים ובמקרה שלי הם גם הפכו לארוחת ערב. שני קאפקייקס שונים ברצף זו ארוחה משביעה ומגוונת בהחלט וראו בעניין זה פוסט ותיק מהפייסבוק + התגובות שקיבלתי עליו. אהד והילדים מצאו פתרונות אחרים לארוחה.
מעבר להתפעלות המתמשכת שלי מהיופי והצבעוניות שלה, אני מבינה שיש לי קשר רגשי אל העוגה הקטנה. חוויותיי באותה שנה במנהטן הפכו אותה לאוכל מנחם עבורי. יש בביס הזה משהו שמחזיר אותי אחורה בקטע טוב. אני מודעת למתיקות וחמאתיות היתר של הקאפקייק, ויחד עם זאת – אני נמשכת אליה ואוהבת אותה בכל לבי.
נדמה לי שזו אהבה לתמיד.
אני לגמרי מתחברת לסיורי הקאפקייקס האלה והקודמים (נכנסתי, קראתי, הבנתי ;)).
הקאפקייק שאני הכי אוהבת כרגע הן אלו שאני אופה, אבל אשמח ממש להמלצות למקומות ראויים בירושלים!
איזה כיף שקראת הכל!!
לצערי אין לי המלצות בירושלים, אפילו בתל אביב הייתי פעם באיזה מקום וזה ממש לא השתווה..
וגם אני מכינה בבית! כולל קציפת חמאה 🙂
וזה כיף גדול