הפלאות של ריבנר

פעם שלישית פלא.

זהו הפוסט השלישי בו אני כותבת על המשורר טוביה ריבנר, רק שהפעם אני מביאה אותו גם ובעיקר כטוביה ריבנר הצלם.

אחרי הפוסט הקודם בו סיפרתי קצת על ריבנר והבאתי משיריו – אבא שלי מצא עבורי בספריית האוניברסיטה שני ספרים שיצאו לאור בשנת 2007 ושנותנים מקום מרכזי לצילומיו של ריבנר (״כל מה שאחר כך״ ו״גם זאת ראו עיני״ – שניהם בהוצאת קשב לשירה).

מסתבר שעוד לפני שהוא כתב שירה, ריבנר צילם. כמו בשירתו, גם בצילומים של ריבנר ניכרת הפליאה וכן המבט על היופי.

לצילום המתמקד ביומיומי ובשגרתי, כזה המתעקש למצוא בו את היופי, אני נוהגת לקרוא ״צילום פלאות״. וממש כך אני עצמי מצלמת. כתבתי על זה לראשונה כאן, ואז הרחבתי ופיתחתי כאן. ובכלל, הרעיון של פלאות היומיום מוביל אותי כבר מספר שנים – כך שמאוד התרגשתי לגלות את הצד הזה ביצירתו של ריבנר.

עברתי אט אט על שני הספרים ואיתרתי את צילומי הפלאות של ריבנר: סלסלת הבצלים, מסגרת החלון עם התריס הישן והרעוע, ועוד ועוד – והאהוב עליי מכולם: זה המתמקד בלוח מודעות ״ריק״, כולו רצוף סיכות וקרעי נייר קטנטנים וצבעוניים.

רוב הצילומים של ריבנר הם דוקא צילומי נוף ופורטרטים מהארץ ומטיוליו בעולם, אבל הפלאות מתחבאים להם בין לבין. לריבנר היתה עין טובה, עין מתפלאת.

ערב יום השואה. הבוקר האזנתי לפרק החדש של הפודקאסט עוד יום – פרק שנקרא: שורדים בפעם השניה. הפרק עוסק בסיפוריהם השונים מאוד של שני ניצולי שואה, בראי ה-7 באוקטובר (ואני לא בטוחה שאני באמת יכולה להמליץ עליו כי הוא קשה מאוד להאזנה). הפרק הזה הוא רק דוגמא אחת למה שמאפיין את התכנים של יום השואה השנה – הקבלה והשתקפות לאירועי ה-7 באוקטובר. יום שואה שכזה עוד לא היה לנו.

טוביה ריבנר ניצל מהשואה כשברח מאירופה ועלה לישראל בשנת 1941. כל משפחתו נספתה, והכאב והאימה נוכחים מאוד בשירתו. יחד עם זאת, לצידם מונחים כמעט תמיד – המבט על הטבע, היופי והטוב.

יצירתו של ריבנר מפיחה בי תקווה.

אני אוהב את / טוביה ריבנר

אֲנִי אוֹהֵב אֶת קִיר הַסֶּלַע

לֹא בְּהֶכְרֵחַ אֶת הַצְּלָלִים הָעוֹבְרִים עַל פָּנָיו

אֶת עֵץ הַפִיקוּס שֶׁשָּׁב וְהוֹרִיק אַחֲרֵי קִפְאוֹנוֹ

וּמִתְעַרְסֵל בָּרוּחַ כָּעֵת, אוֹתוֹ, וְלֹא אֶת דִּמּוּיוֹ.

אֶת שִׁרְשׁוּר צִפֳּרֵי הַנְּדוֹד אֲנִי אוֹהֵב וְאֶת שְׁרִיקָתָן

אֶת חַמּוּקֵי הַחֶמְדָּה שֶׁל נוֹף הַגְּבָעוֹת.

אֲנִי רוֹאֶה יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁאֲנִי יוֹדֵעַ, יוֹתֵר

מִמַּה שֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ לְכַנּוֹת בְּשֵׁם. אֲפִלּוּ קָהוּ חוּשַׁי עִם גִּילִי, עוֹדָם מְעַנְּגִים אֶת יוֹמִי

וּכְאֵבִים שֶׁמְּחַבְּבִים אֶת גּוּפִי אוֹמְרִים לִי

כִּי עוֹדִי חַי.

לוּ יָכֹלְתִּי לָתֵת פִּתְחוֹן פֶּה לַנֶּעֱלָמִים וְלוּ בְּצִיּוּץ

שֶׁל גּוֹזָל מְחַפֵּשׂ אֶת אִמּוֹ, לוּ מַרְאֶה לְמִי שֶׁמַּרְאָם אָבַד:

בְּרוּכִים הָאוֹבְדִים הַבָּאִים לִפְקֹד אֶת שְׁעוֹת בְּדִידוּתִי

אָנָּא, שְׁבוּ, נְשׂוֹחֵחַ מְעַט.

(ואני מאוד ממליצה לכן לראות את הסרטון היפה של ״כאן שיר״ המביא בדיוק את השיר הזה)

בתפילה לימים טובים ובשורות טובות.

כתמיד, כל כך אשמח אם תכתבו לי בתגובות. 

הנה, ממש כאן ↓