הקפיצה הגדולה

שבין ה-31 באוגוסט ל-1 בספטמבר.

היתה קפיצה ונותרה קפיצה, אך כזו שהשתנתה עבורי במהלך העשור וחצי של אימהותי.

אם פעם השתוקקתי אל ה-1 בספטמבר, היום אני מעט יראה מהחזרה הקשוחה לשגרת הבוקר של השכמות והתעסקות בסנדוויצ׳ים. הילדים שלי כבר גדולים (יותר או פחות), וזה משנה את הכל. החופש הגדול הפך בשנים האחרונות לסוג של חופש גם עבורי. חופש מיקיצה מוקדמת, חופש מהשכמות לחוצות והתארגנות מוטרפת כדי להספיק לצאת לפני הפקקים.

אז האם אני משתוקקת לחתוך ירקות, לבשל פסטה ולטגן ביצים לפני השעה 7:00 בבוקר?

לא ולא: אם זה היה תלוי בי, הייתי נוגעת רק בקפה עד 10:00-11:00 ככה.

בכל שנה מאז שהילדים קטנטנים אני מצלמת ב-1 בספטמבר את התמונה המסורתית והקלישאתית שלהם עם תיקים על הגב רגע לפני היציאה לבית הספר.

לפני שנה, לראשונה, התמונה לא צולמה. קמנו באותו הבוקר לחדשות כה מזעזעות שהלב לא יכל להכיל את הדיסוננס שבין פתיחת השנה החדשה לבין הקטסטרופה המתמשכת בתוכה אנו חיים.

אני מתפקדת בשני רבדים, בשתי קומות.

בין הקטן לגדול.

בין מה שהוא שלי למה שהוא של כולנו.

סליחה | רוית גרוסמן דוד

תְּחִלָּה לֹא עָשִׂיתִי דָּבָר
אֲפִלּוּ הַנְּשִׁימוֹת הָיוּ קְטַנּוֹת וְשִׁטְחִיּוּת
בְּקֹשִׁי אָכַלְתִּי, רַק מְעַט, כְּדֵי לִשְׂרֹד.
כַּעֲבֹר כַּמָּה יָמִים הִתְחִילוּ הַחֲטָאִים
בָּזֶה אַחַר זֶה:
שָׁתִיתִי קָפֶה, הִזְמַנְתִּי עוּגָה
עָלִיתִי עַל קְצוֹת הָאֶצְבָּעוֹת וּמָשַׁכְתִּי מֵהָאָרוֹן אֶת הַפּוּךְ (הָיָה קָפוּא)
הִתְבַּיַּשְׁתִּי (נוֹרָא)
זֶה מִדְרוֹן חֲלַקְלַק
נִפְגַּשְׁתִּי עִם חֲבֵרָה (הִיא בִּתְקוּפָה קָשָׁה)
מָשַׁכְתִּי מֵהַדֹּאַר חֲבִילָה (שֶׁהִזְמַנְתִּי לִפְנֵי שֶׁפָּרְצָה הַמִּלְחָמָה)
הֶאֱזַנְתִּי לְאֵמִּי וּוַיְנְהָאוּס וּקְצָת הִתְאַפַּרְתִּי (עָדִין)
לְכָל מָקוֹם שֶׁהִגַּעְתִּי הֵם הָיוּ אִתִּי
וְזֶה הָיָה
כָּבֵד
מְאֹד
לִחְיוֹת

אני מאחלת לכולן שנת לימודים מוצלחת וטובה, שנה בה כולם יחזרו והמלחמה תסתיים.

אולי תכתבו לי בתגובות?
הנה, ממש כאן ↓