זה מה שישנו

כשהייתי כמעט בת 8, הוציא הזמר בובי מקפרין את השיר Don’t Worry Be Happy שמיד פרץ לצמרת מצעדי הפזמונים. אני זוכרת את השיר מאז, פחות או יותר, ואליו מתחברות לי בזיכרון – מסוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים – גם חולצות טי שירט ותיקים עליהן פרצוף הסמיילי הצהוב שמסביבו הכיתוב הנ״ל. 

והנה, לפני כמה חודשים נסעתי ברכב, כשברדיו התחיל להתנגן השיר. בפעם הראשונה בשלושים שנה בערך, ואולי אי פעם, באמת האזנתי למילים. והנה ממש בבית הראשון השורה: 

In every life we have some trouble, but when you worry you make it double

וואו, חשבתי לעצמי: משל החץ השני. 

מדובר במשל שסיפר הבודהה: כאשר חץ נורה על אדם, זוהי חוויה כואבת. במידה וחץ שני יפגע באותו אדם, הדבר יכאב עוד יותר ואף יביא אותו לכדי סבל. 

נמשל: כשקורה לנו דבר קשה זהו החץ הראשון – הכאב. לעומת זאת, התגובה שלנו לאותו דבר שקרה לנו – התגובה המאוכזבת, המתוסכלת, המודאגת, המתלוננת, המאשימה את העצמי או את האחר, התגובה מלאת הרחמים העצמיים, המנסה למצוא הגיון וחוקיות בדבר שקרה – היא היא החץ השני – הסבל. 

בעוד אין לנו כל שליטה על החץ הראשון, החץ השני הוא חץ אותו אנו יורות על עצמנו. בעוד כאב החץ הראשון הוא בלתי נמנע, הסבל שנחוש כתוצאה מהחץ השני הוא לחלוטין אופציונאלי. 

במילים אחרות, אין לנו שליטה על האירועים שקורים לנו. יש לנו שליטה על התגובה שלנו לאותם האירועים. 

“Life is about not knowing, having to change, taking the moment and making the best of it, without knowing what’s going to happen next.”

Gilda Radner 

אנחנו נמצאות בימים של אי וודאות. 

אבל שמעו קטע – בעצם, הימים הם תמיד ימים של אי וודאות. אנחנו אף פעם לא באמת יודעות מה יביא איתו החודש, השבוע או היום. אנחנו יכולות לספר לעצמנו שאנחנו יודעות, אבל זה לא יהיה נכון. זה לא יהיה נכון בכלל.  

העניין הוא שעכשיו – בימים האלה, אנחנו לא יכולות אפילו לספר לעצמנו שאנחנו יודעות. 

וכאן טמון חלק משמעותי מאוד בקושי שלנו בחיים: אותו קושי כמעט תמיד נובע מהפער שבין האופן שבו אנו תופסות את העולם, לגילוי שלנו שהעולם הוא אחר מאיך שתפסנו אותו. 

אז בתום חופשת הפורים של הילדים, ״ידענו״ שמחכים לנו שלושה שבועות של שגרה בהם הילדים במסגרות ואנחנו בשלנו. ״ידענו״ שבתקופה הזו נהיה עסוקות בעבודה וגם בהכנות לפסח. ״ידענו״ שבליל הסדר נתכנס עשרים איש סביב השולחן. ואז כל ״הידיעות״ האלה התבררו כלא נכונות. 

It is what it is.

אם נישאר בצומת הזה – שבין הידיעה שהיתה לנו קודם, לבין מה שהתברר לנו עכשיו – נהיה מתוסכלות וממורמרות. לעומת זאת, אם פשוט נהיה במקום שבו אנו נמצאות – אולי נוכל להנות ממה שישנו. 

אולי אם ניכנס ליומנים שלנו – נזיז הצידה את כל מה שחשבנו שנעשה בתקופה הזו שכבר אינו אפשרי, ובמקום נשבץ את מה שכן. אולי יש פעילויות בבית שמזמן רצינו למצוא להם זמן ולא הצלחנו, ועכשיו פתאום זה יכול לקרות. אולי כבר שנתיים אנחנו אומרות שצריך להכניס את הילדים לתוך שגרת מטלות הבית, והנה – איזו הזדמנות. אולי כבר תקופה אנחנו מתכוונות לפתח לעצמנו איזשהו הרגל חדש, והנה יש סיכוי לנצל את השינוי בתנאים לצורך המטרה הזו.

אולי אם מדי יום פשוט נתבונן במקום שבו אנו עומדות, נלמד שיש לנו מה לעשות, על מה להודות ובמה לשמוח. 

איזו תקופה… מה שלומכן? כל כך אשמח לשמוע מכן פה בתגובות. 

הנה, ממש כאן ↓