נולדתי וגדלתי בעיר, אני חיה בעיר ויש לי תחושה חזקה שגם המשך חיי יעברו עלי בעיר. עם זאת, יש זמנים נקודתיים לאורך השנה בהם אני מעיזה ונודדת הרחק מנוחיות הבית אל המרחבים שמעבר.
פעמיים בשנה אנחנו מעמיסים את הצ׳ימיגג במזרנים, שק״שים וכריות, מצטיידים במים, אוכל ובעצים למדורה, ומרחיקים צפונה או דרומה לשני לילות של שטח. ושטח אצלנו זה שטח: חניוני לילה שנמצאים בקצה מסלולים – ללא קליטה, ללא חשמל וללא מים זורמים. הארד קור.
אם אני צריכה לבחור בין נופי הגליל והגולן, לנופי הנגב והרי אילת – אני עם הדרום. הירוק של הצפון תמיד ייתפס אצלי כמשהו לא מכאן – לא באמת משלנו – והמדבר ינצח אצלי כל פעם מחדש: אני אוהבת את הדרמטיות שלו ואני מרגישה כאילו גדלתי בתוך הנוף הזה, הצהוב-חום.
ואם במקרה מתאספים אצלו עוד כמה צבעים, אז בכלל נהדר.
הטבע והחוץ הפראי מזכירים לנו כמה אנחנו קטנים ונותנים לנו פרופורציות שהן, לטעמי, בריאות יותר לחיים. בשנה שעברה, כשעלינו את הר אמיר אל מול רוחות מטורפות, קיבלנו שוב תזכורת חשובה למקום שלנו – העולם לא סובב סביבנו. בבית, כשאנחנו מוקפים במוצרים והמצאות שנועדו רק להקל על חיינו, קל לנו לשכוח את זה.
ילדים ירושלמיים, שבגילאים הצעירים מוצאים את עצמם ביומיום פחות או יותר כלואים בתוך דירה, נפעמים אל מול המרחב האינסופי הזה – ללא קירות, ללא כבישים, ללא גבולות.
בשטח הילדים עצמאיים ומעסיקים את עצמם, חוקרים ולומדים את הסביבה. כמובן שיש פה גם פרמטר של גיל: בטיול שעשינו כשהקטנה היתה בת שבעה חודשים – אני חושבת ששלושה ימים הייתי עסוקה בווידוא שאין לה אבנים בתוך הפה.
יש בשטח אינטימיות משפחתית מיוחדת: הלינה המשותפת באוהל בשורה של מזרנים צמודים תמיד מרגישה לי כמו הדרך הנעימה והטובה לישון כמשפחה. הלילה שקט – ללא קריאות ״אמא״, מעברים בין חדרים וילדים שמזדחלים לנו אל בין הסדינים. הם כבר איתנו. כמה פשוט.
הלכלוך. הלכלוך. הקטנה אמרה לי לפני כמה שבועות: ״מתי ניסע שוב לקמפינג? כי אז אנחנו לא צריכים להתקלח״. בשטח אנחנו משלימים עם העובדה שנקיון הוא דבר יחסי. כלי האוכל מאתמול ישטפו בקצת סבון ומים ויתכן שעל הדרך גם יקורצפו בחול, והם יהיו נקיים מספיק.
כשהייתי בגן היה לי חבר בשם רותם שמאוד אהבתי להתארח אצלו בבית. אצל רותם כיכבו אחר הצהרים שני אבות מזון שבביתי היו מוקצים: מיץ פטל וממרח שוקולד השחר. האחרון מתלווה אלינו בטיולים וממתיק לילדים את הבקרים, בדרך כלל על ביסקויט פתי בר.
בבית אנחנו מתרווחים על הספה בלי להקדיש לדבר מחשבה בכלל, ובשטח נשמח עד מאוד במחצלת – גם היא לא מובנת מאליה. מה שממעמקי השפע של הבית והמזווה לא יקבל אצלנו התייחסות מיוחדת, בשטח יהפוך למעדן שנתענג עליו.
אמרנו מעדן שטח, אמרנו טונה מעושנת.
והרי לכן מתכון זריז (מי אמרה שאין מתכונים אצלי בבלוג?):
טונה מעושנת בבישול שטח
מצרכים:
- שימורי טונה בשמן (מומלץ להצטייד בקופסאות שימורים לפחות לפי מספר הילדים)
- נייר טואלט
- מצית / גפרורים
הכנה:
- פותחים את קופסאות הטונה – לא מרוקנים את השמן, ומניחים אותן במקום בטיחותי / מעט מרוחק.
- לוקחים 2 ריבועי נייר טואלט (לכל קופסא) ומניחים על הטונה.
- מאפשרים לנייר להיספג בשמן, ומדליקים פינה קטנה שעדיין יבשה.
- משאירים את הטונה לבעור עד שהשמן נאכל והלהבה נכבית (עניין של כ-20 דקות).
- מסירים את הנייר שהשחיר מקופסת הטונה ואוכלים בכפית.
- זהירות! הקופסאות לוהטות בסיום הבישול.
"For the person for whom small things do not exist, the great is not great"
José Ortega y Gasset
כשאנחנו נודדות מבין ארבעת קירות ביתנו, הדברים הקטנים נוכחים הרבה יותר. אם נצא מאיזור הנוחות שלנו, יתכן שנצליח לשים לב ולשמוח במה שרק אתמול התעלמנו ממנו. בשטח אין כמעט מובן מאליו, ואנחנו נוכל למצוא את עצמנו באופן טבעי נעות למצב של הכרת הטוב.
***לא מופיעות בתמונות ובטקסט של הפוסט: ערימות הכביסה, הלכלוך והבלגאן כשמגיעים חזרה הביתה (שלא תגידו שלא אמרתי).
ככ יפה דניאלה יקרה.
אין כמוך.
מחכה לפוסט כל פעם מחדש.
❤
שרית אהובה,
זכות גדולה לפוסטים שלי שככה את מחכה להם.
תודה רבה,
דניאלה
גם אני 🙂
מקסים וכל כך נכון. תזכורת חשובה, תודה
תודה מיכלי אהובה.
חיבוקים גדולים.
גברת דניאלצ'יקית.
על אף האינטימיות המשפחתית שאת מתארת יפה יפה, נשמח להידחף לטיול שלכם. מרגיש לי שזה יהיה לא פחות ממושלם.
ולגבי הטונה- כן? באמת? נשמע לא פחות מדוחה???? אבל ננסה, ברור. כל מה שמשלב אש, תופס אצלנו טוב בטיולים.
נשיקות וד"ש לשאר היקרים
יא אהובה אחת,
חשבתי עליכם בזמן כתיבת הפוסט 🙂 ושלא תחשבי – אנחנו לא כאלה סוליסטים.
מטיילים עם חברים לגמרי. זה אפילו חיוני בהרבה מובנים.
ובאמת אנחנו מאוד מתגעגעים.
תנסו את הטונה!!!!
נשיקות ואהבה לרוב.
ותודה שכתבת פה יא משמחת אחת.
כל כך מזדהה!
הכי זיהיתי גם את עצמי ואת המשפחה שלי בזמן המדבר הזה!
אלה החוויות שאחר כך נשארות לתמיד
הי דנה,
אין לי כמעט חוויות קמפינג מילדות,
כך שכל העניין יחסית חדש לי.
אבל אני ממש מקווה שלילדים ולנו יחד יישארו זכרונות וחוויות לרוב.
וואו מקסים!! בתור אחת שדווקא גדלה במושב, עם הילדים זה נראה לי תמיד מסורבל ומודה שגם מלחיץ אותי מה לוקחים עם ילדים וכו', אבל זה פשוט נראה מהמם! ועושה חשק! אני חייבת לנסות…
תודה עדי יקרה. אכן, התארגנות לוגיסטית לא פשוטה – אבל באמת שווה את זה.
ואפשר לחכות לגילאים שאחרי התינוקות – זה מאוד מקל.
זה נשמע כל כך כיף! וממש עושה חשק. התמונה עם כוסות הפלסטיק עשתה לי פלאשבקים לשנות ה80, בקטע הכי טוב שיש – כילדה בקמפינג ובטיולים.
ובתור אילתית הדרום והמדבר זה ביי פאר הנוף המועדף עלי פה בארץ.
אבל אני חייבת להודות שכמה שאני אוהבת לטייל עם ילדים, עוד לא הצלחנו לקחת את עצמנו לקמפינג של ממש. זה נשמע לי כל כך חלומי וחוויה כל כך טובה לכל המשפחה – הרי באמת ילדים בטיול פורחים וקופצים! זמן האיכות הקרוב קרוב הזה עושה ממש טוב. ואנחנו כל כך אהבנו שטח בתור רווקים.
אבל איכשהו, לא הצלחתי לגייס את עצמי לכל ההכנות המוקדמות שצריך בשביל טיול שכזה.. זה מרגיש כמו משימה כל כך גדולה שרק לתכנן את ההתארגנות כלפיה כבר מעייפת אותי לפני שהתחלתי.
אולי תעשי פוסט כזה באמת.. על איך מתכוננים לחוויה כזאת!
תודה על הקריאה והתגובה!!! הלוגיסטיקה שסביב הקמפינג היא אכן מורכבת.
זו התארגנות ממש לא פשוטה – ויש המון לחץ לקראת היציאה מהבית, וכמובן המון בלגאן כשחוזרים.
יחד עם זאת – לטעמי זה ממש שווה את זה.
מאוד עוזר לצאת יחד עם חברים/עוד משפחה ואז המשימות יכולות להתחלק ולא הכל נופל על אותו זוג הורים 🙂
אנחנו לא מסוג המקמפנגים (בדיוק בגלל הפריקה והאריזה הסיוטיים עבורי), אבל מאוד אוהבת לצאת לטיולי יום (לא קשים מדי). אוהבת פשוט לשהות בטבע, וכמהה תמיד לצבע הירוק על גווניו. כשיוצאים למקום עם עצים נחמד לקחת בד דקיק ושקוף (נגיד טול זו או משהו יותר נוזלי) וכמה אטבי כביסה ולהכין "ארמון" או מחנה בשניה וחצי. יצירת החלל הפנימי על ידי בד אחד מיד גורמת לילדים לאמץ אותו לליבם
יואו, זה רעיון פשוט מדהים.
מתוכנן מתישהו בקרוב טיול לגולן ואני אאמץ את זה!!
דניאלה -מקסים
התחברתי במיוחד לכמה קטנים אנחנו מול הטבע
דש למשפחה ומקווה להתראות בפעם הבאה
אביב
תודה אביב יקר!
איזה כיף לקרוא אותך כאן.
רק טוב, ומקווה שנתראה בקרוב,
חיבוק גדול.