יומיומית ואופטימית

קחו שנה וקצת אחורה: חודש מרץ 2021. הימים ימי בידודים וזום – ימי התאוששות מהסגר השלישי שזה עתה הסתיים. לאתר הארץ עולה כתבה תחת תת הכותרת: ״איך לאהוב את הבית ולקבל אהבה בחזרה?״. ממש באותו השבוע אני עובדת על פוסט חדש לבלוג שלי – פוסט שאני קוראת לו ״פלאות של בית״. מכיוון שאני כל כך מתחברת לאותה הכתבה בהארץ, בפוסט שלי אני מצטטת ממנה וגם מכניסה אליה לינק.

וכמו שאני עושה לפעמים כשאני מזכירה או מפנה ליצירה אחרת – יצרתי קשר עם הכותבת. ממש באותו הבוקר בו העליתי את הפוסט החדש לבלוג, כתבתי לשירלי. היא ענתה לי באותו יום, שופעת חום וחיוביות. וממש ככה הכרנו, וגם הפכנו לחברות (ואיזה כיף לי, באמת). אותה כתבה מעולה בהארץ היתה, אגב, הראשונה בסדרה של עשר כתבות שכתבה שירלי – ורגע, יש לדייק: שירלי אבנון קרייזל, מעצבת פנים ומסדרת בתים.

את הפוסט היום אני מקדישה לספר של שירלי. כן, לפני חודש וחצי שירלי הוציאה ספר – ״הבית האופטימי – מדריך רגשי ומעשי לטיפול בבית״. ספר שהוא יפה ונכון ומלא בתבונה ובאהבת האדם והבית. הוא גם אסתטי באופן יוצא דופן ורצוף איורים, תצלומים ושירים נהדרים. קראתי אותו במהלך השבועות האחרונים – לגמתי והתענגתי ממנו אט אט וסימנתי לי אותו בהמוני סימונים קטנים.

עצוב לי שזה נגמר, אז החלטתי להמשיך כאן ולהעלות מעין דיאלוג שלי עם נקודות שונות בספר המופלא והחשוב הזה.

בית טוב דיו

בפרק שהוא מעין הקדמה לספר שירלי מעודדת אותנו לנקוט בגישה של ״בית טוב דיו״:

״אני מציעה לכולנו לוותר על השאיפה לבית ׳מושלם׳ כמו שאנחנו רואים במגזינים וחושבים שכך זה נראה במציאות … במקום זה, בואו נטפל בבית שלנו באהבה ובמסירות, כמיטב יכולתנו, כדי שיהיה נעים, תומך ומיטיב עבורנו ועבור בני ביתנו״.

לטעמי, זה הבסיס – מכאן הכל מתחיל. אם רק נצליח לשחרר את הפנטזיה של ״המושלם״, כל השאר יהיה הרבה יותר קל. כי האמת היא שאין מושלם, אני פשוט לא מאמינה במושלם. כשאני מגיעה אל לקוחות לפגישת ייעוץ או לסשן של מיון וארגון, אני מקפידה שלא להבטיח בית שבסוף התהליך יהיה תמיד מסודר פיקס. כי אין דבר כזה. אבל דוקא יש – בית שמותאם ומכוון לשגרה של מי שחיים בו, בית שהוא נעים ופרקטי (וכן – גם יפה). אני קוראת לזה בית של יומיום. 

סדרן או מבולגן

בפרק ״הבית ואנחנו – הנחות יסוד״ שירלי מתארת מצד אחד אנשים שנולדו עם דחף או צורך לסדר, ומצד שני כאלו שנולדו עם בעיות התארגנות ונקראים לא פעם ״בלגניסטים״. היא גם מציינת שרוב האנשים נמצאים איפשהו על הרצף הזה שבין סדרן למבולגן. שירלי מתארת את עצמה כסדרנית (וגם אני כזו!), ככזו שלא תוכל לשהות בחדר לא מסודר – ותהיה חייבת ללכת ממנו או לסדר אותו. כששירלי מתארת את אותה סדרנות, היא כותבת:

״אני לא יודעת אם לכנות את זה פגם או שריטה או איכות, זה קודם כול צורך. אנשים שלא נולדו עם זה לעולם לא יעמדו בסטנדרטים של אלה שכן, ובפער הזה יכולות להתרחש מלחמות גדולות. עצם ההכרה בפערים האלה, כבר יכולה לשנות את היחסים בין בני הבית.״

הו, כן. כמה זה מדוייק. וכמה חשוב להכיר בפערים האלה. במקרה שלי – נדמה לי שדווקא האמהות הכריחה אותי בסוף להכיר בפערים ולשחרר מעט. ולהפתעתי, כמה שהילדים גדלים – אני נאלצת לשחרר עוד ועוד. לא צפיתי את זה: חשבתי שגם זה, כמו כמה דברים אחרים, יהפכו פשוטים יותר כשיגדלו, אבל לא. ואולי זה הגיוני: היום אני חולקת את המרחב הביתי עם עוד ארבע אישיויות מגובשות ועצמאיות שנוהגות כפי שנכון להן.

סדר עמוק זה כמו שינוי תזונתי

״אף אחד לא יכול באמת למיין במקומכם את הבית שלכם, בלי שתהיו חלק מהתהליך, ושהוא גם יישאר מסודר.״

אני כל כך מסכימה עם הנקודה הזו של שירלי (פרק 5). לפעמים פונות אלי לקוחות פוטנציאליות ובשיחה איתן מתברר במהרה שהן מעוניינות בשירות שאני לא מספקת: הן רוצות שאני ״אסדר להן״. ומבחינתי, זה פשוט לא עובד ככה. בשביל לסדר ולארגן בית כמו שצריך, אני צריכה מעורבות אמיתית של מי שחיה בו. רק היא תוכל לספר לי על התנהלות הבית ביומיום. רק היא תוכל לספר לי איזה חפץ שימושי לבני הבית ואיזה כבר לא. רק היא יודעת.

נסו להיות עם זה רגע.

בפרק העוסק בסידור ארון הבגדים שירלי מייחדת סעיף להתבוננות ולשהייה. הסעיף הזה מרגש אותי:

״עמדו לרגע מול הערמה והרגישו מה מתעורר בכם. למשל, אם עולות מחשבות כמו ׳מה זו הכמות הזו?׳ או שזה מעט מדי, או שכלום בערמה לא משמח אתכם, או שאתם דוקא מרגישים מחוברים למה שיש שם. בכל מקרה, נסו להיות עם זה רגע.״

אני כל כך אוהבת את הסעיף הזה, הוא מבטא יפה את ה-Being שבתוך ה-Doing. בתקופות שהבית שלי מרגיש לי מוזנח ולא מטופל, אם אני מצליחה להתפנות לזה – אני מצטיידת בעט ובלוק כתיבה ויוצאת למסע קטן בין החדרים. בכל חדר אני מתיישבת ומביטה סביבי. ״מה לא עובד פה?״ – אני שואלת את עצמי. הנה כאן, המדפים צריכים מיון ורענון. ושם בפינה, צריך להתקין מתלה חדש במקום זה שנפל. העיניים שלי משוטטות ואני נושמת פנימה את המרחב ומקשיבה למה שהוא מבקש ממני.

אנדרטה קטנה למי שהיינו פעם

בפרק שמתייחס לחפצים ״אמוציונליים״, מוקדש חלק לסוגיית הדיסקים שטומנים בחובם סיפורים וזכרונות מעברנו. שירלי מוסיפה:

״… הנה גילוי נאות: אני, שירלי אבנון קרייזל, סדרנית מלידה ומסדרת בתים שאפילו כותבת על זה ספר, מחזיקה אצלי בארון קופסה עם דיסקים מפעם. ואין לי שום נגן דיסקים, לא בבית, לא באוטו ולא במחשב.״

אני מזדהה. יש לי מגירת דיסקים שלמה בסלון. נכון לעכשיו, אני לא מצליחה להיפרד מהם (וכמובן שאני מקשיבה למוסיקה רק בספוטיפיי). יותר מזה – לפני כמה שנים נפרדתי מאוסף הקסטות שלי שהיה בארון בבית הוריי. צילמתי אותו בטרם נפרדתי, ועד היום התמונה עושה לי קוועצ׳ קטן בלב.

כתפיהם הקטנות

״יש בתים שבהם הילדים מסודרים יותר מההורים וסובלים מהבלגן שלהם.״

בפרק המוקדש לסידור חדרי הילדים, שירלי מדייקת את העובדה שלא תמיד ההורים הם המסודרים והילדים מבולגנים. לעיתים המתח נובע מהמצב ההפוך.

אני הייתי ילדה מסודרת שכזו, וכמו שסיפרתי בעמוד דניאלה, נעים להכיר – כשהייתי קטנה, הייתי בוכה כשהבית היה מבולגן. בכיתה ג׳ זכיתי לקבל חדר משלי, והחדר הזה הפך במהרה לממלכה שלי, בה יכולתי לשלוט באופן מלא. ואכן, ברבות מתמונות הילדות שלי אני עומדת גאה ליד מדפי שולחן הכתיבה, בית הברביות או המיטה שסידרתי.

בית כפוי טובה

הפרק ״דינמיקה רגשית של בית״ הוא קצר ומדוייק ומלא באמיתות קשות וחשובות. בין היתר:

״… הטיפול בבית הפיזי הוא בור בלי תחתית – הוא כמו ילד קטן שכל הזמן צריך שיטפלו בו, ותמיד הוא צריך משהו, אבל בשונה מילד, הוא לא הופך אף פעם לעצמאי. הטיפול בו הוא לנצח, והוא מתקיים גם כשיש לנו כוח וגם כשאין…״

כשקראתי את המילים האלו חייכתי לעצמי. ככה בדיוק אני חושבת ומדברת על וופל, הכלבה שלנו. לא משנה כמה ימים וחודשים ושנים יעברו, היא תמשיך לפרק אצטרובלים על השטיח בסלון – ולעולם לא תלמד לאסוף את הלכלוכים הגדולים לשקית ולשאוב את הקטנים עם הדייסון. לא גדלתי עם כלבים (כתבתי על וופל וההתמודדות שלי איתה כאן), ולכן הבלאגן שהם נוטים לייצר הוא מאוד לא מובן מאליו מבחינתי. הבלגאן היומיומי של בית, לעומת זאת, מוכר לי מאוד. גם אם הוא לעיתים קשה לי, אני מורגלת בו ומקבלת אותו באופן טבעי.

לא פחות מלבשל סיר קציצות

אני לא אמא שמעמידה סירים. המטבח הוא לא המקום היצירתי שלי, הוא גם לא המקום המנחם שלי. פשוט לא. מה אני כן? בין היתר – אני אמא שמסדרת. וכל כמה זמן אני יוצאת לפרוייקט סדר עם או עבור הילדים שלי. ולכן נהניתי לקרוא שלתפיסתה של שירלי, גם זה אקט של אהבה (כך בפרק שמתייחס לחדרי מתבגרות ומתבגרים):

״לסדר להם את החדר בעיניי זו דרך לתת אהבה, לא פחות מלבשל סיר קציצות, לתפור תחפושת או לאפות עוגה.״

בתשומת לב ומתוך כוונה

לקראת סוף הספר, אחרי הפרקים שעסקו בארגון וסידור הבית, שירלי מקדישה פרק גם להלבשת הבית והפיכתו ליפה ונעים.

״לפרוש מפה בתשומת לב ולשים עליה אגרטל עם פרחים, או להניח בתשומת לב עבודת קרמיקה שבילד הביא מהגן לצד קנקן תה חגיגי שהיה פעם של סבתא שלכם. ככה, למשל, נותנים לבית אהבה״.

אני מאוד אוהבת את הנקודה הזו לגבי כוונה. אני מאמינה בהתכוונות – לא רק במה שקשור לבית שלנו, אלא בחיים שלנו בכלל (כתבתי על זה כאן, ממש עם פרוץ מגפת הקורונה במחוזותינו).

ונדמה לי שכל הספר המיוחד והיפה כל כך הזה של שירלי – הוא מעשה של כוונה, אהבה ותשומת לב – לבית שלנו, לחיים שלנו ולעצמנו.

את הספר הבית האופטימי – מדריך רגשי ומעשי לטיפול בבית ניתן לקנות אצל שירלי באתר, ובחנויות נבחרות. ניתן גם להזמין את שירלי למפגשים והרצאות בנושא – בזום או בלייב.

כתמיד, כל כך אשמח לשמוע מכן. תכתבו לי בתגובות? הנה, ממש כאן ↓