בתיכון הכנתי לעצמי שרשרת מחרוזים צבעוניים שהייתי הולכת איתה המון. אני כבר כמעט ולא עונדת את השרשרת, אבל עוד יש לי אותה ואני עדיין מאוד אוהבת אותה. כשהכנתי אותה לפני יותר מעשרים(!) שנה, עבדתי באופן הבא: לקחתי חרוז מהקערה בלי להסתכל איזה צבע יצא לי, ובשעת החריזה עצמה הסתכלתי. החלטתי מראש שאם ייצא לי אותו צבע רצוף יותר משלוש פעמים, אני אחליף לחרוז אחר – שוב, בלי להסתכל.
כך, בעצם, נוצרה לה השרשרת משילוב של אקראיות וחוקיות.
החיים שלנו משלבים באופן טבעי חוקיות ואקראיות. כל יום מורכב מסדרה של אירועים והרגלים קבועים, וכן מסדרה של תקריות והתנהגויות (שלנו או של אחרים) בלתי צפויות או לא שגרתיות.
חופש חנוכה הסתיים לו, בתזמון די מושלם מבחינתי, ב-30 בדצמבר. נותר לי יום אחד לנסח לעצמי בכתב אילו הרגלים חדשים או חדשים-ישנים אני רוצה להכניס/לשמור כחלק מהיומיום שלי בשנה האזרחית החדשה, וכך עשיתי. בשונה משנים קודמות, השנה החלטתי למנף באופן אישי את פתיחת השנה האזרחית, ולקבוע לעצמי כמה קווים מנחים. השורות שאתן קוראות כעת נכתבות בימים הראשונים של ינואר 2020.
כבר קרוב לשנה שאני עסוקה בהרגלים יומיים, והבעיה המרכזית שלי היא בשמירה על רצף: חופשת הקיץ, תקופת החגים, העבודה המאומצת לקראת ההשקה של הבלוג – כולם הוציאו אותי מהשגרה, ו״אפשרו״ לי לוותר על חלק מאותם הרגלים שהחלטתי שחשובים לי. כך שעכשיו אני במאמץ גדול לחזור אליהם, וכן להוסיף אליהם כמה חדשים.
ופה עולה מחדש הסוגייה של חוקיות מול אקראיות, או שבמקרה הזה יותר נכון לכתוב – גמישות. כשאני מנסה לסגל לעצמי הרגל חדש, כמה גמישות נכון שתהיה לי?
בחודש פברואר בשנה שעברה התחלתי לתרגל מדיטציה קצרה מדי יום. על מנת שיהיה לי מרחב שקט, אני חייבת לקום לפני שאר בני המשפחה – מוקדם מאוד בבוקר. כדי להצליח לקום כל כך מוקדם, התחלתי לנסות ללכת לישון בשעה מוקדמת יחסית (מטבעי אני נוטה להישאר ערה עד חצות או מאוחר יותר).
כבר שנים אני אומרת שאני צריכה להקדיש זמן לעצמי בתחילת היום. לפגוש בילדים רק אחר כך, כשאני בטוב – ערנית וחייכנית, ולא מעוכה ועצבנית אחרי שהתעוררתי מבכי של תינוקת או מילד שמטפס עלי.
“It’s harder to keep a resolution to ‘Be a more loving parent’ than to ‘Get up fifteen minutes early so I’m dressed before the kids wake up’”
Gretchen Rubin
המדיטציה הקצרה הזו, בת 10 דקות בסה״כ, התבררה כהרגל נפלא שהכניס לי אל היומיום המון תובנות ורוגע. כמו שכבר כתבתי כאן בבלוג, אני נמשכת באופן טבעי יותר לעשייה מאשר להוויה, כך שההרגל החדש מאוד איזן אותי. הצלחתי להתמיד יותר מחודש, יום יום. ואז פה ושם התחלתי לפספס. בפסח בכלל לא עשיתי מדיטציה (נו, כי טיילנו. וגם הילדים הלכו לישון מאוחר, ואז גם אנחנו). ואחרי החופשה – חזרתי לעשות אבל מקרטע, כבר לא כל יום. ואז, מסוף יולי ועד ספטמבר בכלל לא היה מה לדבר. ובאופן כללי בימי שבת קשה לי יותר לקום מוקדם.
וכל הפיסקה האחרונה, המתסכלת והמייאשת הזו, מעלה אצלי את השאלה: האם בכלל צריכה להיות גמישות בהרגלים? בחוויה שלי, יום שבו ״ויתרתי לעצמי״ – בין אם בתכנון מראש או בויתור בו ברגע בחשכת הבוקר כשכיביתי את השעון המעורר וחזרתי להתכרבל במיטה – הפך למדרון חלקלק אל ימים נוספים בהם ויתרתי לעצמי. ואין לזה סוף.
אחד מהפודקאסטים שהתחלתי להקשיב להם בשנה האחרונה הוא Happier – with Gretchen Rubin. גרטשן רובין נתפסת כמעין כוהנת עכשווית לענייני אושר והרגלים בריאים שתורמים לכך. סביב הנושא הזה היא בנתה אימפריה של ממש. הספר שאיתו יצאה לדרך בשנת 2009 נקרא The Happiness Project (הוא תורגם בעברית תחת השם – פרוייקט האושר), ובו היא אכן הופכת את חייה לפרוייקט ובמהלך שנה מקדישה כל חודש לתחום בחיים בו היא רוצה להשתפר וכך להיות מאושרת יותר: אנרגיה, אהבה, עבודה, הורות, פנאי, חברות, כסף וכו׳ – כך במשך 12 חודשים.
האמת היא שהספר סיחרר ועייף אותי מעט. אני לא מעוניינת אפילו לשאוף להספק שכזה או לפרוייקט מהסוג הזה. מה שכן, הספר היה מלא בתובנות מעניינות שקשורות להקניית הרגלים והבטחות שאנחנו רוצים לקיים עבור עצמנו (שש שנים מאוחר יותר היא כתבה ספר מעשי הרבה יותר שכולו מוקדש להרגלים – אותו אני קוראת עכשיו – אעדכן בהמשך).
הנה כמה מהתובנות שאני לוקחת איתי:
- לגזור מהמטרה יעד קונקרטי (לא ״להיות רגועה יותר״ אלא ״לקום כל בוקר שעה לפני בני המשפחה שלי״)
- לספר לאנשים על ההחלטה שקיבלתי וכך להרגיש יותר מחוייבת.
- לשמור על ההרגל שהתחייבתי אליו כל יום: מסתבר שיותר קל לשמור על הרגל שמתקיים מדי יום, מאשר על כזה שמתקיים מדי כמה ימים.
דוגמא נוספת: בחודשים האחרונים ניסיתי לסגל לעצמי הרגל של ריצת בוקר קצרה. יש לציין שלא רצתי מאז בוחן בר-אור כשהייתי חיילת, שאני שונאת לרוץ ושאני לא באמת רואה סיבה לעשות זאת כל עוד אין איזו חיית טרף שרודפת אחריי. ובכל זאת, ניסיתי. החזקתי מעמד ארבע או חמש ריצות ואז התחיל החורף – ורק המחשבה של לצאת לריצה היתה קשה מנשוא.
לקראת תחילת השנה האזרחית החדשה, רובין ואחותה (שמנחה איתה את הפודקאסט) הכריזו על Walk 20 in 20: התחייבות להליכה של 20 דקות מדי יום במהלך שנת 2020. כמעט מיד החלטתי לקחת על עצמי את האתגר. ללכת אני דוקא אוהבת. מאוד. פעם הייתי הולכת המון – פשוט כדי להגיע לאן שהייתי צריכה – ובשנים האחרונות אני בעיקר ברכב. ההתחייבות הזו היא ללכת 20 דקות ביום, מעבר למה שהיה יוצא שהייתי הולכת בכל מקרה.
התחלתי. אדווח.
רכישת הרגלים חדשים ובעיקר שמירה עליהם זה אתגר גדול. תודה שהזכרת לי. אבחר הרגל חדש לשפר את היום יום שלי
באמת מדהים כמה הרגלים משפיעים על היומיום שלנו, ובסופו של דבר משפיעים על מי שאנחנו ממש.
בהצלחה עם ההרגל החדש, ותודה על הקריאה והתגובה!!
את כותבת נפלא ♥️ מאוד מתחברת למה שכתבת גם לגבי עשייה לעומת הוויה וגם לגבי זה שקל יותר לשמור על הרגלים שמתחייבים אליהם כל יום!
תודה תמר!!
יש משפט שאני מאוד אוהבת – של אותה גרטשן רובין –
What you do every day matters more than what you do once in a while
וזה כל הסוד. אני מאמינה שבפועל – ההרגלים היומיים שלנו הופכים אותנו למי שאנחנו.
אמא ממש כל הכבוד אני מקווה שתמשיכי לכתוב זה מאוד כיף
מאד אוהב אוריאל
תודה מתוק שלי.
איזה משמח אתה 🙂
אוהבת
וואו, אחת הנקודות הכי רגישות שלי – הרגלים! כל כך לא בטבע שלי. אני זוכרת פעם שהצעת לי לשים את המפתחות בתיק שלי בכיס אחד קבוע. הכי פשוט ובסיסי אבל revolutionized את היום יום שלי. כמה זמן הייתי מבזבזת בחיפוש מפתחות. מאז לא החלפתי תיק רק כדי לא לאבד את ההרגל הזה 🙂
דיייי! לא ידעתי את זה… נחמד 🙂
וואו, אם מחשיבים דברים כמו לשים מפתחות בכיס קבוע כהרגל – יש לי כנראה כמיליון הרגלים יומיים…
מרגיש שותפות גורל עם כל מי שגילה את העולם הקסום של המדיטציה לאחרונה.
אני הייתי ממש רחוק מהדברים האלה עד שעשיתי קורס של מיינדפולנס לפני שנתיים. אני מאז מתרגל באופן יומיומי מדיטציה ויוגה ואני יכול להעיד שזה life changer ממש.
שלווה , שמחה , אופטימיות ותחושת ביטחון שלא היו לי במשך שנים
תודה רבה על שלקחת את הזמן לקרוא ולהגיב כאן.
אכן – משנה חיים ממש. אני מסכימה מאוד.
שנצליח להתמיד!!
מאוד מתחברת לתובנות 2 ו-3, לתובנה 1 קצת מתקשה להתחבר – א' כי אני אדם של לילה וב' בבוקר אני תמיד בחשש שאם אני אקום מוקדם מהקטנה שלי, היא עלולה כל כרגע להתעורר לגמרי וזה רק יערער לי את היום ואני ממש זקוקה ל-ME TIME הזה בלילות.
הרגל קבוע אצלי הוא להחזיר דברים למקום קבוע ולצערי גם לשוטט בטלפון על הבוקר.
הרגל שממש אשמח להתחיל ולהתמיד בו כבר, הוא יוגה. וגם יצירה.
אגב, איך נקרא הספר שאת קוראת עכשיו?
תודה על הקריאה והתגובה, שירז יקרה!
אני כל כך מבינה ומתחברת למה שאת כותבת על החשש לקום בבוקר מוקדם. כך גם אני התנהלתי שנים ארוכות.
לא במקרה אני מגיעה להרגל של קימה מוקדמת בשנה האחרונה – אחרי שמלאו לקטנה שלי שלוש, ויש לי שניים גדולים יותר – ושעות השינה בבית נעשו יותר מסודרות.
לא חושבת שהייתי מצליחה לעשות את זה קודם.
גם אני הייתי שנים עם me time בלילות. לא היתה ברירה אחרת. והשפיות שלי היתה תלויה בזה.
הספר שאני קוראת עכשיו נקרא Better than Before – ואני לא חושבת שהוא תורגם לעברית.
יוגה זה מדהים ממש – חזרתי לזה השנה אחרי שלא תרגלתי כ-15 שנה…
בהצלחה!!!
נהינתי לקרוא…כשאנו מטילים על עצמנו יותר מידי דברים בסוף לא עושים דבר…..לכן צריך לצמצם לדבר אחד…לומר לעצמי רק 10 דקות וכשרואים את התוצאות מאושרים ומלאים סיפוק אזי התוצאה פשוט משכנעת אתכם…לקום בבוקר מוקדם ולהתמיד. אני ברוך השם מתעוררת מוקדם…לעשות יוגה בשילוב מדיטציה קצרה כל בוקר….ומתמידה כבר שנה וחצי….
תודה, יהודית על הקריאה והתגובה.
אני מסכימה מאוד שצריך להתמקד בהרגל מרכזי.
וכל הכבוד על ההתמדה!!! יוגה ומדיטציה זה שילוב פשוט נהדר.
הרגלים חדשים זה כזה טריקי! אני מנסה גם לרוץ בשנה האחרונה (בעקבות בן זוגי שנהיה ממש בעניין). עזר לי מאוד לחבר את ההרגל ליום קבוע, אצלי זה שבת בבוקר, ואיכשהו הקביעות הזאת גורמת לי ממש לצפות לזה. אני גם מקפידה לשמור לעצמי פרק שאני ממש רוצה לשמוע בפודקאסט כי אחרת הרגליים שלי לא יצליחו לעבוד. עוד דבר שהחלטתי זה שאני לא שואפת לרוץ בכל פעם יותר מהר או יותר רחוק, והמטרה שלי היא ההתמדה כשלעצמה. ואם תוך כדי ריצה מתחיל להיות קשה אני עוברת להליכה של כמה שניות להסדרת נשימה. מנסה שזה יהיה משהו כיפי ולא סבל צרוף. בינתיים זה עובד לא רע!
התמדה כמטרה בפני עצמה נשמע לי חכם מאוד.
בשבוע האחרון אני נפלתי. צריכה לחזור ולעלות על הסוס…
היעד ששמתי לעצמי לשנה הזו שההרגלים החדשים שלי יהפכו מובנים מאליהם.
עוד יש לי עבודה לעשות 🙂
אני עושה בינג׳ על הבלוג שלך היום
ולפוסט הזה בא לי להגיב
שגרטשן רובין בעצמה בבלוג שלה
מחלקת את העולם לאנשים שצריכים כללי מתכת כדי להתמיד
ולאלה שהגמישות רק עוזרת להם.
אני גיליתי שאני מהראשונים, אבל בגלל זה כל הרגל שאני מאמצת הוא פצפון, שלא יהיו לי בעיות
קודם כל – איזה כיף שאת עושה בינג׳ אצלי בבלוג.
ממש ממש.
שנית, זה הפוסט שהכי קשה לי לחזור אליו – כי אני ממש נפלתי מכל ההרגלים הבריאים האלה שאני מתארת כאן…
ונקודה אחרונה – אני באמת לא יודעת לאן אני משתייכת משתי הקבוצות האלה.
מעניין מאוד.