יפה ושונה

ביום שישי ה-13 במרץ, לפני בדיוק (אבל בדיוק! איך אני אוהבת כשזה קורה) חצי שנה, אספתי מהדואר ספר שהזמנתי לי. 

בחמישי, יום קודם – הילדים חזרו לבית הספר מחופשת חג הפורים. עוד לא ידענו אז, אבל זה היה גם יום הלימודים האחרון שלהם לשבועות ולחודשים שיבואו. במוצאי שבת כבר הוכרז הסגר, וכולנו התכנסנו בתוך הבתים. 

את הספר שהזמנתי כתבה Priya Parker, מנחת קבוצות עם רקע בתחום של יישוב סכסוכים. פתחתי את החבילה ושלפתי ממנה את הספר הצבעוני. בנסיבות אליהן הושלכנו פתאום, הכותרת כמו הקניטה אותי: “The Art of Gathering – How We Meet and Why It Matters”. לקראת פסח חשבתי לכתוב פוסט על חוויית המפגש וההתכנסות יחד בליל הסדר, ועל האפשרות לצקת לתוכה משמעות חדשה.  

רק שעתה, אותו המפגש הלכאורה מובן מאליו, הוטל בספק. 

אותו פוסט שתכננתי לכתוב לקראת ליל הסדר מעולם לא נכתב. בחודש מרץ המציאות הרגישה לי כה מטורללת שהחלטתי על נושא הפוסטים יום לפני שהם עלו, ואז כתבתי עד אור הבוקר. באותה תקופה כל תכנון מראש במהרה התברר כלא רלוונטי. 

חזרה לזמן הווה. חופשת הקיץ הסתיימה לה, ופתחתי את ספטמבר עייפה. יולי ואוגוסט היו ארוכים ומשונים. וגם עכשיו עם ״החזרה לשגרה״, הכל מרגיש לי קצת אחרת, קצת מוזר. נראה שהכל עכשיו דורש ממני יותר אנרגיות מהרגיל. 

אבל מה זה באמת ״הרגיל״?

ב-1 בספטמבר סת׳ גודין העלה לבלוג שלו (בו הוא כותב כל יום כבר יותר מעשור!) פוסט בשם A New Normal. אני מצטטת חלק מדבריו:

“We’ve got a deep-seated desire for things to go back to normal, the way we were used to.

But this, this moment of ours is now normal.

For now.

And then, there will be another normal.

There is no “the new normal”. Because that’s definitive.

There’s simply the normal of now.

A new normal. This too shall pass.”

אפילו שמדובר באמת שלא ניתן לערער עליה, כה קשה לקבל אותה. החיים שלנו הם בשינוי מתמיד. העולם שלנו הוא בשינוי מתמיד. רגע לפני חגי תשרי מגיעה הבשורה שהמציאות שוב משתנה. את ראש השנה נציין ככל הנראה בהרכב אחר מהמתוכנן. 

זה מה שיש. It is what it is.

אז את הפוסט שלא כתבתי אז, אני כותבת עכשיו. גם אם ארוחת החג תהיה מצומצמת מהצפוי, גם אם זה יהיה ״רק״ אנחנו – אני רוצה להביא כאן מספר רעיונות מתוך הספר של פארקר, להפיכת המפגש שלנו למשמעותי ומיוחד. 

מה המטרה? 

פארקר מתחילה בשאלה – מדוע אנחנו מתאספות (במסיבה, בכנס, בארוחה משפחתית, בישיבה בעבודה)? לטענתה, לכל מפגש או התאספות צריכה להיות מטרה ברורה, ואופי המפגש צריך לשרת את המטרה הזו. ברבים מהמפגשים שלנו אנחנו מוצאות את עצמנו חוזרות על אותם הטקסים והכללים שוב ושוב, ומבלי לעצור ולחשוב האם הם באמת משרתים את המטרה. 

כשאנחנו מתיישבות לארוחת חג משפחתית, מה באמת חשוב לנו? שהאוכל יהיה טעים? שהשולחן יהיה מעוצב? שתהיה שיחה מעניינת? לשמוע מה חדש אצל כל אחד ואחת במשפחה? ואולי חשוב לנו לייצר מפגש מיוחד שייצור זכרונות חדשים ויוצאי דופן?   

פארקר מזכירה בספר מטבע לשון יפני עתיק: Ichi-go ichi-e. מדובר בתפיסה תרבותית הגורסת שלכל רגע בחיים יש אופי יחיד ומיוחד, כזה שלא יחזור על עצמו. גם כשמדובר במפגש של קבוצת אנשים שמרבה להיפגש (משפחה גרעינית, לדוגמא) – אותו מפגש מסויים לעולם לא יחזור על עצמו. 

אז קודם כל, בואו נשאל את עצמנו מה באמת חשוב לנו שיהיה כשנתיישב עם בני ביתנו לארוחת החג שמסמלת פתיחה של שנה חדשה. 

עולם אלטרנטיבי זמני 

באחד מפרקי הספר פארקר מתארת מפגשים ואירועים שונים אשר בהם נוצר מעין עולם אלטרנטיבי זמני: הכניסה למפגש מהווה כניסה ל״עולם אחר״ אשר חלים עליו חוקים משלו שמייצרים תחושת מציאות אחרת. מדובר בעיקרון שניתן ליישם בצורה פשוטה בכל סוג של מפגש. 

חוקים לדוגמא: 

1. קוד לבוש מסויים (לבן, פרחוני, תחפושת וכו׳)
2. מינוי אחד מהמשתתפים לתפקיד מוזג המים לכל השאר, או לחילופין איסור על מזיגת מים לעצמך – אפשר רק לבקש מאחרים או למזוג לאחרים. 
3. איסור על טלפונים במהלך המפגש. 
4. הפסקת השיחה/האכילה כל עשר דקות לסיפור בדיחה. 
5. כל פעם שאומרים מילה מסויימת – צריך לשיר אותה במנגינה שתיקבע מראש. 
6. תחשבו אתן! אין סוף לאפשרויות. מה יעבוד אצלכן?

מדובר בעצם בהפיכת האירוע למשחקי: במקום עוד ארוחה משפחתית, נוכל לייצר ארוחה שתצחיק אותנו, תרגש אותנו או תלמד אותנו דברים חדשים על עצמנו.  

המפגש מתחיל לפני המפגש

פארקר מספרת על עיקרון שלמדה לפני שנים ושמלווה אותה ואת המפגשים שהיא עורכת מאז: תשעים אחוז מההצלחה של מפגש תלוי במה שקורה לפני המפגש – בהכנת המשתתפים אל המפגש. 

מה נבקש מהמשתתפים במפגש אותו אנחנו מארגנים (להביא חפץ כלשהו, להכין ברכה או שיר)? אילו ציפיות נעורר אצלם לקראת המפגש? איך נכין אותם מראש? 

וכן – גם אם מדובר בארוחה משפחתית מצומצמת עם ילדים קטנים – העניין הזה הוא רלוונטי. כשנבקש מילדים לקחת חלק ולהכין משהו לקראת הארוחה (לדוגמא – ציור או סיפור על חוויה חיובית מהשנה שחלפה ומשאלה לשנה החדשה), הם ירגישו שותפים פעילים וחלק חשוב מהמפגש.  

בימים האחרונים אני מוצאת עצמי חושבת על פזמון השיר ״בראש השנה״ של נעמי שמר:  

בראש השנה, בראש השנה

ליבנו ענה בתפילה נושנה

שיפה ושונה תהא השנה

אשר מתחילה לה היום

זו הבקשה מהשנה המתחדשת עלינו: שתהיה יפה ושונה (ולא ״רגילה״). 

ואני חושבת לעצמי שאולי זו העבודה שלנו לשנה הקרובה – 

להשלים עם העובדה שהשנה הקרובה תהיה אחרת. לקבל את זה. 

ואז למצוא גם שם את היופי. 

איך אתן פוגשות את השנה החדשה? איזה מהרעיונות שהבאתי כאן מדברים אליכן? 

כל כך אשמח לשמוע מכן. 

הנה, ממש כאן ↓