או ליתר דיוק – יצירה אחת שנגעה בי.
לאורך היום חזרתי אליה שוב ושוב, ובכל פעם היא ריגשה אותי מחדש. הפסל המיוחד הזה והאופן שבו הוא ממוקם אל מול הנוף והשמים, הצליח להזיז בי משהו.
מדובר בעבודה של האמן אלכס דה קורטה – ‘As Long as The Sun Lasts’ – המוצבת בימים אלו במוזיאון לואיזיאנה לאמנות מודרנית. המוזיאון היפהפה הזה נמצא מעט צפונית לעיר קופנהגן בה ביקרנו הקיץ. בפוסט הקודם שעלה לבלוג כתבתי מעט על ביקורנו בשטוקהולם, בה טיילנו שבוע וממנה נסענו ברכבת אל קופנהגן לטייל שבוע נוסף.
עוד לפני הביקור שלנו במוזיאון לואיזיאנה, צפיתי בסרטון הזה (מומלץ למי שרוצה ללמוד על הרקע ליצירה ומרכיביה) בו האמן מספר על הפסל שיצר, וציפיתי מאוד למפגש עם היצירה. וכאמור – המפגש בהחלט ענה, ואף עלה על הציפיות שלי. נדמה לי שאחת מהסיבות לכך טמונה בהיסטוריה התרבותית המשפחתית שלי.
בין קלטות הוידאו הרבות בהן חזרנו וצפינו שוב ושוב כילדים – אחותי, אחי ואני – היתה קלטת של הסרט Follow that Bird שיצא בשנת 1985. דמותו של ביג בירד עוזבת את רחוב סומסום ויוצאת למסע בחיפוש אחר בית חדש. בשלב מסויים בסרט דמותו של ביג בירד נתפסת על ידי זוג נוכלים המנהלים יריד נודד. היא נכלאת בכלוב, נצבעת בצבע כחול והופכת אטרקציה חדשה ביריד: The Bluebird of Happiness.
מרוב צפיות חוזרות ונשנות בסרט כילדה וכנערה (אחותי, הקטנה ממני בשמונה שנים, היתה הצרכנית הראשית של הסרט בבית והקלטת שלו הוכנסה שוב ושוב אל מכשיר הוידאו), דמותו של ביג בירד צבועה בכחול טבועה אצלי בראש ובלב. היא מוכרת לי וחביבה עלי.
עוד בראשית 2020 מוזיאון המטרופוליטן במנהטן הזמין מהאמן אלכס דה קורטה עבודה שתוצג על גג המוזיאון. אחרי שנה וחצי של עבודה בתנאי סגרים וריחוק חברתי, העבודה עלתה אל הגג והוצגה שם מאפריל 2021 ועד אוקטובר 2021. במקביל ליציאה האיטית מהקורונה – היצירה התקבלה באהדה גדולה ונתפסה כמבטאת מבט קדימה אל עתיד טוב יותר.
גם במקום מושבה החדש (והזמני) בגן הפסלים של מוזיאון לואיזיאנה – היצירה מצליחה, לטעמי, להכיל ולהעביר עצבות משולבת באופטימיות ותקווה. הפסל הוצב במקומה של יצירה אחרת (שהיוותה לדה קורטה השראה ושתשוב אל מקומה הקבוע במוזיאון בסתיו הקרוב): Little Janey-Waney של הפסל ויוצר המובייל האמנותי, אלכסנדר קלדר.
אם תגללו מטה בפוסט הזה שכתבתי פעם, תמצאו תמונה ובה מובייל בהשראת יצירותיו של קלדר התלוי בחדרי ילדיי כבר קרוב לעשור, ואולי כאן טמון זרז נוסף להתרגשות שלי מהיצירה הזו.
דה קורטה מספר שכשעלה לראשונה לגג של מוזיאון המטרופוליטן, אחרי שהוזמנה ממנו העבודה, הוא הבין שכל יצירה שיבחר ליצור צריכה להיות ״בשירות השמיים״. ובאמת, הפסל המיוחד הזה מכיל בתוכו הרבה מאוד שמיים. כשמביטים בו, מביטים גם על קו הרקיע והעננים הזזים. גם הפסל עצמו זז ומהווה מעין מובייל המסתובב באיטיות בהתאם למשב הרוח.
לפני שנה כתבתי בבלוג על שמיים ועל החיבה המיוחדת שלי למקומות בהם יש הרבה שמיים. במקומות כאלו אני מוצאת את עצמי מביטה ומביטה ולא שובעת.
הרגשתי שאני יכולה לשבת ולהביט ביצירה הזו של דה קורטה כל היום. הביקור בלואיזיאנה היה במסגרת חופשה משפחתית כך שכמובן שלא יכולתי לעשות זאת. החיים קראו אותי אליהם. אבל גנבתי עוד ועוד רגעים אל מול הפסל והנוף לאורך הביקור.
וגם צילמתי – כדי לחדד את הזיכרון של הפלא הזה.
תמיד כל כך כיף לקרוא את הפוסטים שלך, אבל זה נגע לליבי במיוחד. תודה ❤️
ננה יקרה,
מה שכתבת כאן מרגש אותי.
תודה גדולה לך על הקריאה והתגובה כאן.
דניאלה
תודה דניאלה
לא מוכר לי הסרט, ואפילו ביג בירד היא חלום רחוק לילדים שגדלו פה עם רחוב סומסום הישראלי.
אבל תמיד כשיצא לי לראות פרק או את הבובה הענקית הזאת-רציתי ממנה חיבוק.
וכשהיא כחולה-בכלל.
זה קסם.
כיף שהגעתם אליה.
שרית אהובה,
זו באמת בובה שעושה חשק לחבק. ממש ככה.
מה שמדהים בפסל הזה – זה שהוא נראה כל כך אמיתי ורך,
אבל הנוצות עשויות מפלדה. ראיתי ראיון עם הבמאי בו הוא מפרט על תהליך היצירה של זה – וזה די מדהים.
ואת צודקת – איך לא כתבתי בפוסט את המילה קסם אני לא יודעת. באמת הרגשתי שקסם הפגיש אותי עם היצירה הזו.
היצירה באמת מיוחדת ומרגשת,
מאד נהניתי לקרוא אותך, כתמיד,
ולחלום על ביקור שם.
הלוואי שתבקרי שם ותכתבי בבלוג היפה שלך על קופנהגן והסביבה!
תודה רבה, יפעת יקרה, על הקריאה והמילים הטובות.