יש שלג בחוץ

ביום חמישי האחרון, בשעה שהגשם המשיך וירד והמיס והעלים את השלג מהצמחיה והמכוניות שבחוץ, השאלה שחזרה על עצמה אצלנו בבית היתה: ״אמא, את חושבת שיהיה שוב שלג השנה?״. שאלה מתוקה של תקווה וציפייה – עליה עניתי ביובש ״אני מקווה שלא. מספיק שלג אחד בשנה״.

לא כל כך מדברות על זה, אבל אני די בטוחה שאני לא האמא היחידה בירושלים שאיך נאמר את זה בעדינות? לא ממש מצפה ומחכה לשלג.

בשבוע שעבר בימים שלקראת השלג, הייתי בעיקר עסוקה בהנמכת הציפיות של הילדים (כלפי חוץ), ובהדחקת העומד ככל הנראה להתרחש (כלפי פנים). שוב ושוב חזרתי ואמרתי שאני לא חושבת שיהיה שלג משמעותי ו״חבל – אני לא רוצה שתתאכזבו״.

כשלבסוף ירד השלג והחל מכסה את העיר, הקטנים טענו בפניי ״הנה, יש שלג – את רואה?״ – כמובן שמיד טענתי שזה בעצם הכל בזכותי: לא ניחסתי, אז השלג הגיע.

כבר כתבתי כאן על המתח והרצון (באימהות שלי ובכלל) לאזן בין עשייה להוויה – בין Doing לבין Being. ברירת המחדל שלי היא ה-Doing, וכשאומרים לי ״שלג״ הראש שלי ישר טס קדימה אל הלוגיסטיקה של משק הבית המתחזקת את יום השלג הזה. הילדים, בהיותם ילדים, מושכים אל ה-Being: יש שלג בחוץ! זה עד כדי כך פשוט.

ביום רביעי בשעות שלקראת השלג הכנתי את עצמי: הערב אני לא אנסה ״לתקתק״ את הבית, כולם (כולל החברים של הילדים שבאו לישון אצלנו) ילכו לישון מתי שבא להם, ואני אעשה את המיטב לתרום לאווירה משמחת של ציפיית תיכף ירד פה שלג (לפחות חצי מהכיף, אם תשאלו אותי). חיפשתי בספוטיפיי פלייליסט מותאם שלג (בפועל מדובר בשירי חג המולד, מאוחר יותר עברנו לפסקול של שכחו אותי בבית), ונכנסתי אל המטבח להכין אוכל חם.

בדצמבר 2013 היה בירושלים שלג מטורף. שלושה ימים הוא ירד בכמויות. אוריאל היה אז בן ארבע, נעמי בת שנה וחצי. יצאנו בבוקר של שיא השלג אל הגינה בקצה הרחוב בו גרנו אז, ואת נעמי גררנו כשהיא ישובה בתוך קופסת פלסטיק ענקית – רחבה ושטוחה יחסית, שקנינו שנה קודם לכן בניו יורק למטרת אחסון צעצועים. גם את מכסה הקופסא הבאנו איתנו – והוא שימש את אוריאל כמזחלת מאולתרת.

בשנת 2014 כולם בסביבתנו הצטיידו במזחלות: קבוצות רכישה התארגנו להן והבטיחו שלמשפחה הירושלמית לא תחסר מזחלת בשלג הגדול הבא. עברו שבע שנים. המזחלת שלנו חיכתה בסבלנות בבוידעם מאז ולא חזר השלג שיצדיק שימוש בה. ביום חמישי בערב היא ירדה מהבוידעם אל סלון הבית.

הילד שבשלג ההוא היה בן ארבע, הוא עכשיו בן שתים עשרה. בשנים האחרונות רמת העצמאות שלו נתנה כמה קפיצות שאני עוד לא לגמרי מעכלת. אני מרגישה שעוד חסרות לי מילים לכתוב על השלב הזה באימהות שלי לנער מתבגר. זה חדש לי.

כך או כך, המזחלת שהמתינה בסבלנות כל אותן שנים, יצאה סוף סוף את דירתנו אל השלג באמצע הלילה שבין חמישי לשישי – מלווה באוריאל וחבריו.

השינה שלי נדדה באותו הלילה – עייפות, דאגה והתרגשות התערבבו להן. בשלוש בבוקר קמתי ופתחתי את החלון אל הרחוב שלנו, שהתחפש לרחוב אחר לגמרי. וכמה שמי הלילה בהירים כשהכל מכוסה שלג. מדובר בקסם – לא פחות.

The first fall of snow is not only an event, it is a magical event. You go to bed in one kind of a world and wake up in another quite different, and if this is not enchantment then where is it to be found? J.B. Priestley

בבוקר הגשם טפטף, והשלג כבר נעלם בחלקו. שאריות של הקסם עוד זהרו מכל עבר, ויצאתי עם הבנות לסיבוב קטן ליד הבית. כמה מרענן ללכת באותו הרחוב המוכר, אבל לחוות אותו לגמרי אחרת מביום רגיל.

גם הכלבה וופל יצאה איתנו – לחקור את העולם החדש והמשונה הזה שאולי מעולם לא פגשה קודם לכן. אין לדעת, שכן רק בפסח האחרון אספנו אותה אל שורותינו. תוך כדי התמודדות עם המשיכות של וופל והנסיון לשמור על איזון ולא להשתטח על השלג שכבר הפך מחליק מאוד בחלקו – ניסיתי גם לצוד כמה פלאות.

חווית ההליכה בשלג היא של הליכה לא מובנת מאליה. זו הליכה קשובה שיש בה מיינדפולנס מעצם היותה. אנחנו מודעות מאוד לכל צעד וצעד, מגע כף רגלנו בקרקע הוא אחר.

הצבעוניות היומיומית של הרחוב, מקבלת בשלג רקע חדש – לבן ובוהק – ומודגשת כך הרבה יותר.

Under a cherry tree

there are no strangers

Kobayashi Issa

הציטוט הקצר והיפה הזה מפיו של אחד מארבעת משוררי ההייקו הגדולים מדבר אמת עמוקה: בשעה של פלא גדול, כל השותפים לו והחוזים בו מרגישים גם איזו אחווה משותפת. בהרבה מובנים, שלג הוא פריחת הדובדבן שלנו פה בירושלים. וכך, בבוקר כזה העוברים והשבים מחייכים ומברכים זה את זה לשלום בשמחה.

עד השלג הבא (בשנת 2023 לכל המוקדם, אוקיי?).

את התמונות המופיעות בפוסט הזה צילמתי בימי השלג בירושלים בשבוע שעבר. הסרטון הוא מדצמבר 2013.

ירושלמיות – יצאתן אל השלג? וכל השאר – מתי חוויתן שלג לאחרונה?

כל כך אשמח לשמוע מכן. תכתבו לי בתגובות? 

הנה, ממש כאן ↓