בפינתנו הפעם:
הילה יונה היא ירושלמית, זכוכיתנית ומעצבת גרפית.
זהו פוסט במסגרת פינה קבועה בבלוג בשם ירושלמיות משמחות. ירושלמית משמחת היא מי שחיה או פועלת בירושלים – בעבר או בהווה – ושיש בעשייתה דבר מה משמח. כשאני כותבת משמח אני מכוונת למקום של עשיית טוב, חיוביות וצבעוניות. היות והפוסטים שלי מעוטרים בתמונות, לאותה ירושלמית צריך שיהיה אספקט חומרי לעשייתה, או במילים אחרות – כדאי שיהיה פוטנציאל לכך שזה יצטלם טוב. הפוסטים האלה, מבחינתי, הם מעין כתבי אהבה לעיר שלי בהם אני מאירה נשים וצדדים בירושלים שאולי פחות הכרתן.
איך אנחנו מכירות:
את הילה אני מכירה דרך המקהלה. במשך מספר שנים שרנו בה יחד (שתינו אלטיות!), ובמקביל אט אט הכרתי את היצירתיות המדהימה של הילה: את האיורים והעיצובים שלה, ובעיקר את עבודות הזכוכית המופלאות שלה.
אני מרגישה חיבור להילה וליצירתה מבחינות שונות, אבל אני רוצה להדגיש פה את עניין הצבעוניות המתפרצת. לפני שבועיים אביגיל שלי ואני בילינו עם הילה שעתיים בבצלאל, צפינו בה עובדת בסדנה החמה ובחדר מבער והתרשמנו מעבודותיה. נוכחתי מחדש בהתעקשות של הילה על הצבעוניות, וכמה הדבר הזה בולט על רקע הנוף של העבודות הסובבות את אלו שלה.
צבעוניות בעשייה אמנותית היא לא מובנת מאליה, וודאי לא באקלים אמנותי מכובד ונחשב כמו האקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל. אני אוהבת ומעריכה את ההתעקשות והתעוזה הזו של הילה.
קצת עליה • מה הסיפור שלה:
הילה נולדה בשנת 1994 בבית החולים שערי צדק, וגדלה בקסטל. להילה שתי אחיות גדולות, אביה נגר ואמה מנהלת לשכה באוניברסיטה העברית.
כילדה הילה אהבה מאוד לשחק בחוץ יחד עם בני הדודים שלה שהיו גם השכנים שלה. בשבתות המשפחה היתה מטיילת ברגל לשמורת הסטף.
היא למדה בבית ספר אריאל בקסטל, ואהבה את שיעורי הנגינה במנדולינה וגם את שיעור ״טבחים צעירים״. מגיל צעיר היא נמשכה לפעילויות יצירתיות, וכילדה וכנערה היא גם ניסתה להכניס את היצירתיות הזו לתוך עיצוב החדר שלה בשלל גזירות, הדבקות וחומרים שונים.
בבית הספר הילה למדה שיעור גרפיקה שהיה לא ממוחשב, אבל שילב טכניקות שונות – חיתוך בסכינים יפניות, שימוש בעטי ציפורן ועוד. זה היה השיעור שהילה חיכתה לו מדי שבוע.
בכיתה ז׳-ח׳ הילה למדה בממ״ד הר נוף, ובשנות התיכון הילה למדה באולפנת צביה בכוכב יעקב. הלינה היתה בקרוואנים והילה זוכרת שעות ארוכות של שיחות עם חברותיה.
מדי פעם הן נהגו להבריז ולנסוע בטרמפים לירושלים, שם הן היו עושות קניות במדרחוב והולכות לאכול בסם בייגלס. לפעמים הן היו הולכות לסרטים בקולנוע גיל בקניון מלחה, או בקולנוע שפעל בזמנו בבנייני האומה.
אחרי התיכון הילה עשתה שירות לאומי בהרצליה בבית ספר לחינוך מיוחד. היא ליוותה כיתה של אוטיסטים והרגישה תחושת משמעות עמוקה בתפקיד, וחיבור לילדים ולהורים שלהם. הרבה מההתעסקות עם הילדים היתה יצירתית, סביב חומרים ומוסיקה.
אחרי השירות הלאומי הילה עבדה במשך שנה בירושלים כדי לחסוך כסף ללימודים. במשך חצי שנה היא עבדה בגלידריית הנריס בתחנה המרכזית, ואז בקניון הדר בגלידריית קאז. במקביל היא עשתה קורס עיצוב גרפי במכללת אורט ברחוב הנביאים.
הילה נרשמה ללימודי תואר הנדסאי בעיצוב גרפי במכללת אריאל. בשנתיים של הלימודים היא גרה במעונות, ומתארת את המקום כמשמים, בשילוב אווירת אולפנה – מלא בנות. הן היו יוצאות לפאב שנקרא קוקולה, ושם אוכלות מגש מטוגנים ושותות בירות.
אחרי הלימודים הילה חזרה לירושלים וחיפשה עבודה כמעצבת גרפית. במשך תקופה קצרה היא עבדה במערכת עיתון כל העיר, ואז התנסתה בעבודה כעצמאית. במקביל לעבודות מזדמנות, הילה למדה במשך שנה לימודי תעודה בעיצוב קרמי בבצלאל.
אז איך היא משמחת:
יום אחד הילה נתקלה בפרסום בפייסבוק על מקהלה, ומפה לשם היא הצטרפה להרמוניקה. משהו ברוח של המקהלה והאנשים בה, עשה להילה המון טוב. במקהלה הילה פגשה אנשים שעושים את מה שהם אוהבים בחיים, וגם מאמינים בדבר הזה. ממש באותה תקופה הילה היתה במחשבות והתחבטויות בשאלה האם אפשר באמת לעשות בחיים את הדבר שאוהבים, ובמקרה שלה – אמנות.
הילה החליטה להירשם בבצלאל לתואר בעיצוב קרמי. אחרי תקופה של התנסות – הילה התאהבה בזכוכית ובאמצע שנה א׳ בחרה להמשיך במחלקת זכוכית.
הפיסול במבער ויצירת מיניאטורות היו הטכניקה והמקום הראשון שממש שבה את ליבה. משם היא עברה לסדנה החמה ולניפוח כדים. היא התמסרה לנסיון המתמיד להבין את אופן יצירת קווי המתאר של כדים, את מידת הניפוח ואת כמות הגרביטציה הדרושה. היא התמסרה לפעימות של הזכוכית, ולגילוי של טכניקות חדשות בעבודה איתה.
כשהגיעה לתחום הזכוכית, לראשונה בחייה הילה הרגישה שהיא עפה על עצמה. העבודה בזכוכית נתפסה אצלה ככוח מיוחד שיש לה, וכדבר שמגדיר אותה.
התשוקה של הילה לעבודה בזכוכית לא נגמרת, וכשהיא ישובה לצד המבער או עובדת בסדנה החמה – היא נמצאת בפלואו מוחלט. היא נמצאת בבצלאל מדי יום, ועובדת עד הלילה כדי להספיק ולעשות עוד ועוד.
הילה מסיימת עכשיו שנה ד׳ ונמצאת בעבודה על פרוייקט הגמר שלה שמשלב טכניקות שונות של עבודה בזכוכית, ומביא סיפור של יצירה, משימתיות, אתגר, תנועה וקצב. מבחינתה זהו הסיפור של החיים שלה עצמה – מי היא ומה היא, ומה היא היתה רוצה להיות.
פרוייקט הגמר של הילה יעלה במסגרת תערוכת הבוגרים של בצלאל בין ה-8.8 ל-22.8. אני מתכוונת להגיע, וכבר מתרגשת.
מה משמח אותה:
- זכוכית
- כשיוצאים לה דברים יפים בזכוכית, ובכלל כשדברים מסתדרים לה בחיים.
- להכיר שיר חדש שהיא אוהבת
- קפה
- כשקונים יצירות שלה
- ספר טוב
לסיום, נקודה מאירה שלקחתי מהשיחה איתה:
כשהילה סיפרה לי על כך שעבודתה בזכוכית גורמת לה לעוף על עצמה, התרגשתי. איזו זכות זו, לגלות את המקום שבו אנחנו עפות – וגם עפות על עצמנו. כן, ממש כך.
מה הדבר שגורם לכל אחת מאיתנו לעוף – וגם לעוף על עצמנו? אני מאמינה שזו ממש משימת חיים – לחפש ולמצוא את הדבר הזה.
גם אני אוהבת את הילה, וגם אני ביקשתי ממנה – מזמן! – לראות אותה עובדת עם זכוכית בבצלאל.. זכית, ויפה כתבת..
תודה רבה, ליהי יקרה.
אני ממליצה לך מאוד מאוד – זו היתה חוויה מאוד מיוחדת.
מכירה את הילה מהחנות
תמיד ממליצה לי על שירים מקסימים לפלייליסט
איזה יופי של צבעוניות ועבודות! כיף להכיר עוד צדדים של הילה
יא, איזה כיף!
ואין כמו חבורת הירושלמיות שלי 🙂
תודה דניאלה. הייתי שמחה אם הייתה תמונה של הילה. תודה
הי נירה יקרה,
תודה קודם כל על הקריאה והתגובה!
עם כל ירושלמית זה קצת אחרת,
ובסוף, בפוסטים האלה – הכי חשוב לי שהירושלמיות שלי יצאו מרוצות.
זה הדבר המרכזי שמנחה אותי.
נהדר!!!
אהובה שלי. תודה.
תמיד כיף לי לדעת שאת כאן.
כיף להכיר, אומנות משמחת במיוחד!
תודה רבה, אביגיל!
על הקריאה ועל התגובה!
לרוץ מהר לבצלאל לתערוכת הבוגרים לפני שתיסגר (עד ה22.8).
בקומה התחתונה מוצגות העבודות המופלאות של הילה שריגשו אותי עד מאוד.
איזה כיף שבתקופה ומציאות כל כך קשים נמצאות אותן פינות חמד בדמותה של הילה ויצירותיה.
אני כל כך מסכימה.
זכה כל מי שהספיק לראות את התערוכה ואת עבודותיה המקסימות של הילה.