לא מושלם

מטבח ילדים צבעוני ומהמם מעץ מלא – כזה שהוא מספיק יפה לעמוד באמצע הסלון שלנו. שנים ידעתי שאני רוצה כזה לילדים. ואז באיזשהו שלב החלטתי שאני אכין מטבח כזה (כמעט) בעצמי משתי שידות ישנות – שגם ככה עמדו אצלנו בסלון ושימשו כמטבח מאולתר.

ואז אוריאל כבר גדל לפני שהספקתי, ואמרתי לעצמי: נו, לא נורא – לנעמי כבר יהיה כזה, אני על זה. ואז גם נעמי גדלה (כמה מדוייקת הקלישאה – ״הם גדלים כל כך מהר״), ושוב לא הספקתי.

מצאתי את עצמי עם אביגיל שכבר היתה לקראת יום הולדת שלוש, ואמרתי לעצמי שעכשיו זה פשוט חייב לקרות. תוך חודש בערך עשיתי את זה: צבעתי, הדבקתי, בחרתי בד, נעזרתי בנגר שיכין לי צירים ודלתות, ונעזרתי גם באמא שלי שתפרה לי את הוילונות הקטנים. וזהו – המטבח עמד לו מוכן ומשמח!

ועם זאת, המביטה מקרוב תבחין שהמטבח המדובר הוא טוב דיו ולא יותר. אני מאוד מאוד שמחה בו, אבל הוא ממש לא מושלם: אין לו כיור, אין לו חלק עליון עם מדף ומקום לתלות ספלים קטנים וצבעוניים, וגם – האמת, הצביעה שלי היא צביעה חובבנית ולא מדוייקת (וכתבתי על זה כאן). 

אבל מה היה קורה אם הייתי מחליטה שהמטבח הקטן הזה צריך להיות ״מושלם״? צבוע בצורה מדוייקת ומקצועית, ועם כל מיני אלמנטים נוספים? יכול להיות שזה פשוט לא היה קורה. ואז יום הולדת 3 של אביגיל היה חולף עובר לו. ואולי גם יום הולדת 4. ואז אולי הייתי מבינה שכבר חבל להשקיע במטבח ילדים. כי – למי? למה?  

אני אוהבת לסמן וי על דברים. להחליט שאני הולכת לעשות משהו, ואז לעשות אותו. ולעשות אותו בידיעה שבוודאי אפשר היה לעשות אותו יותר טוב. כי תמיד יש יותר טוב. 

פתגם איטלקי ישן אומר: "Il meglio è l'inimico del bene" – והתרגום: הטוב ביותר הוא האויב של הטוב. אם נשאף לטוב ביותר, יכול להיות שאפילו אל הטוב לא נגיע. וגם אם נגיע אל מה שנראה לנו כטוב ביותר – באיזה מחיר זה יהיה? יכול להיות שבדרך נמצא את עצמנו מוותרים על דברים אחרים, שגם הם מאוד חשובים לנו. אולי אפילו יותר חשובים.

לפני 15 שנה הייתי בסוף שנה ב׳ בלימודי קולנוע באוניברסיטת תל אביב. היו לי מספר עבודות להגיש, וידעתי שבתחילת יולי אהד חוזר מלונדון אחרי חודשיים שלא התראינו (היינו אז ממש בתחילת הקשר שלנו). החלטתי להגיש את כל העבודות שלי לפני שהוא חוזר. זה היה ברמת ההזייה להגיש את העבודות כל כך מוקדם – היה לי עוד את כל הקיץ לכתוב אותם. אבל החלטתי שאני לא רוצה את כל הקיץ לכתוב אותם. החלטתי שאני רוצה את כל הקיץ להיות פנויה יותר לחיים שהם לא הלימודים.  

אז עשיתי את ההכי טוב שלי במסגרת מה שהיה לי נכון להשקיע. האמת? כתבתי אחלה עבודות. האם הן יכלו להיות טובות יותר? אולי. אולי לא. זה כבר לא כל כך משנה. 

אבל זה אפילו יותר מזה. אני חושבת שמלכתחילה אני מנסה שלא לדייק. נדמה שיש לי נטייה מולדת לאנטי-פרפקציוניזם. אני אוהבת שדברים הם לא עד הסוף, אני אוהבת שיש בהם איזה חיספוס. דברים ״מושלמים״ הם תמיד חשודים בעיניי. כי בעצם – מה זה מושלם? יש בכלל דבר כזה? 

בעונה הראשונה של הפודקאסט המעולה של סת׳ גודין הוא מקדיש פרק לנושא של איכות וגישת הוואבי-סאבי – הפילוסופיה היפנית העתיקה. באותו פרק גודין טוען שבתחומים רבים יש היום איזו נסיגה מ״האיכות המושלמת, התעשייתית, המדעית, הדיגיטלית״ ונטייה מחודשת אל עבודות היד, אל המשומש, האותנטי, האורגני והאינדיבידואלי. זוהי איכות מסוג אחר – איכות שיש בה משמעות וייחוד. 

בספרו של לאונרד קורן ״וואבי-סאבי – לאמנים, למעצבים, למשוררים ולפילוסופים״ הוא צולל אל תוך ההיסטוריה של הפילוסופיה. הוא טוען שחוכמת הוואבי-סאבי, מתוך מבט על העולם והטבע, מתבססת על שלוש הנחות יסוד: 

1. כל הדברים הם ארעיים. 
2. כל הדברים אינם מושלמים. 
3. כל הדברים אינם שלמים. 

הוא ממשיך וכותב מילים שמרגשות אותי במיוחד: 

״ה׳גדולה׳ קיימת בפרטים השוליים, אלו שהעין נוטה להתעלם מהם. וואבי-סאבי מייצג בדיוק את ההפך ממופת היופי המושלם, שנתפס במערב כדבר אדיר, מרהיב ונצחי… מהותו נמצאת בזעיר ובחבוי, בזמני ובבן חלוף: דברים כה עדינים וחומקים שהם נסתרים מעינו של המתבונן הרגיל״. 

אני נמצאת בימים אלו בתהליך חשיבה ודיוק של השירותים שאני נותנת כמארגנת ומעצבת בתים. לא פעם אני נתקלת בפוסטים וכתבות של מעצבות בהן יש הבטחה ל״ספה המושלמת״ או לבית ״המושלם״, ואני שואלת את עצמי – כל פעם מחדש – מה היא אותה שלמות? האם ניתן להשיג אותה? האם צריך בכלל לשאוף להשיג אותה? 

אני רוצה להציע דבר אחר. לא בית ״מושלם״, וגם לא ״בית החלומות״. אני גם לעולם לא אבטיח התגשמות מלאה של הפנטזיה של בית שהוא תמיד מסודר טיפטופ. כי אין דבר כזה. אני רוצה להציע בית שחיים בו בנוחות. בית שהוא מותאם ומכוון לשגרה של מי שחי בו. בית שיהיה נעים ופרקטי, וכן – גם יפה. בית של יומיום. 

אז במה מתאפיינת מערכת היחסים שלכן עם ״המושלם״? כל כך אשמח אם תכתבו לי בתגובות. 

הנה, ממש כאן ↓