(לא) פשוט להיות

אם מישהו היה אומר לי שהפוסט הרביעי שלי בבלוג יתחיל מהסיפור התנ״כי של עקדת יצחק, הייתי צוחקת – ממש כמו שרה בפתח האוהל: הייתי עומדת בפתח הבלוג החדש והצבעוני שלי, וצוחקת. כי מה לי ולעקדת יצחק? תמיד תפסתי מרחק מהסיפור הזה והבנתי אותו בעיקר כעדות לכך שאמונה עיוורת היא דבר מסוכן ונורא. 

ואז יצא ששובצנו להיות תורנים בבית כנסת בשבת פרשת וירא, וכשהתיישבתי מול המחשב להכין את דבר התורה – לא הצלחתי לבחור באף סיפור אחר (ולא חסרים סיפורים בפרשה הזו). איכשהו, ובשלב ההוא עוד לא ממש הבנתי למה, סיפור עקדת יצחק כמו קרא אותי אליו. כך שהאתגר האמיתי שלי היה לקרוא בין שורות האפיזודה המקראית האיומה הזו, ולנסות לזקק איזושהי הבנה שיכולה להתחבר אל החיים שלי, וללמד אותי שיעור משמעותי.  

אחרי קריאה וקצת תסכול ועוד קריאה בנושא, שמתי לב בסיפור לדפוס מעניין שחוזר מספר פעמים: אברהם מתואר לנו עמוק ברצף פעולות קדחתני שנקטע כשפונים אליו – ואז הוא עונה במילה ״הנני״. זה קורה כשיצחק פונה אליו בדרכם יחד אל מקום העקדה, וזה קורה כשמלאך האלוהים קורא אליו – רגע לפני המעשה עצמו. 

האמת שרצף הפעולות הראשון של אברהם מתואר בסיפור כבר ממש אחרי שהוא מקבל את הציווי האלוהי: ״וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת־חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת־שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר־אָמַר־לוֹ הָאֱלֹהִים״. 

כשמלמדים ילדים בכיתה ב׳ את סיפור העקדה, מסבירים להם שרצף הפעולות של אברהם בא להראות כמה הוא צייתן ולא מתווכח עם אלוהים. אני חושבת שמדובר במשהו אחר לגמרי: העשייה הקדחתנית של אברהם היא בעצם דרך התמודדות שלו. הוא בוחר ״להטביע״ את עצמו אל תוך רצף הפעולות הזה כדרך להתמודד עם הידיעה של המכה הנוראית שנחתה עליו.

אני מכירה את זה טוב טוב מעצמי – כשמשהו מלחיץ, מעצבן או מכעיס אותי, אני בדרך כלל אגש למטבח לדאוג לכלים או אפנה לסדר את הבית (וכאן כבר כתבתי על העניין שלי עם סדר מגיל צעיר). לעשייה יש את הכוח להרגיע אותי ולהסיח את דעתי. העשייה מקרקעת אותי וכמו מחזירה אותי לאיזה ריתמוס בסיסי ושקט. 

אבל מה שהפליא אותי בטקסט המקראי, זה דוקא ה״הנני״ והמעבר אליו: העשייה נפסקת. המילה הנני, כמו שאני מבינה אותה, מבטאת יותר מכל דבר אחר – קשב ונוכחות. כשאברהם אומר הנני הוא בעצם אומר: אני כאן, אני מקשיב ואני נכון למה שתעלה בפניי. כך הוא עונה לאל, וכך הוא עונה לבנו האהוב, ליצחק. 

בתרגום הקלאסי של המקרא לאנגלית, בכל אחת מהפעמים שהמילה הנני מופיעה בסיפור הזה, היא מתורגמת: “Here I am”. בעברית, אין לנו תרגום של ממש לצירוף המילים ״I am״, שמבטא הוויה, אנחנו פשוט אומרים ״אני״. כך שלדעתי, המילה הנני היא בעצם ה-I am של העברית, היא ה-להיות שלנו. 

עבורי, כאמא, המעבר הזה מעשייה להוויה – מ-Doing ל-Being – הוא לא כל כך פשוט. אני מוצאת את עצמי ב-Doing כמעט תמידי. הסידורים, מטלות הבית, העבודה – כולם כמו שואבים אותי אליהם. לפעמים החוויה שלי הופכת לכזו של ״תקתוק״, של מנגנון שצריך לדאוג שימשיך לתפקד, של תוכניות שאני מחוייבת להוציא אל הפועל – כל הזמן – עוד ועוד – ויש לי לפעמים תחושה שזה לא ייגמר אף פעם. 

הילדים, לעומת זאת, מושכים אותי כל הזמן אל ה-Being: להיות איתם, להקשיב להם, לשחק איתם, להקריא להם (שאלו אגב, דברים שאולי הילדים יחשיבו עשייה, אבל עבורי הם הוויה ממש). 

בתור מישהי ש״מתמחה״ בעשייה וקצת פחות בהוויה, אני צריכה לא פעם ממש להכריח את עצמי להתפנות אל הילדים באמת: להקשיב להם במלוא המבט והקשב, לשבת ולשחק איתם, לצייר איתם ואפילו סתם להשתעשע איתם. 

והאמת? איזו מתנה היא המשיכה הזו שלהם אותי אל ה-Being.

״How we spend our days is, of course, how we spend our lives״

Annie Dillard

האם אני רוצה לזכור את הימים שלי מהתקופה הזו כימים בהם עשיתי כלים וכביסות ו״תקתקתי״ את הבית, או כימים בהם גם ישבתי, שיחקתי ונהניתי עם הילדים? 

מציאת האיזון היחסי שבין ה-Doing ל-Being היא הסוד. ואני כותבת איזון יחסי ולא איזון. כי אין דבר כזה איזון. לעולם החיים שלנו לא יהיו ״מאוזנים״. הם יהיו לפעמים ככה, ולפעמים אחרת. יהיו ימים טובים ויהיו קשים. 

ובסוף יום קשה – בו הייתי עם מעט סבלנות וקצת נבחתי על העולם, ואולי העולם גם קצת נבח עלי בחזרה – אני אנסה פחות לכעוס על עצמי, וקצת יותר לחמול, ולזכור שמחר תהיה הזדמנות נוספת. 

כל בוקר אנחנו מקבלות מתנה: יום חדש ונקי שמחכה לנו, יום שנוכל לעשות איתו מה שנרצה. זה בידינו. 

אז זה המאבק היומיומי שלי: להתעקש להיות ולא רק לעשות. זה מאבק של אהבה, ואולי בכלל נכון יותר לקרוא לזה משחק: לאפשר לעצמי להימשך אל ה-Being הזה – עם עצמי, ועם מי שסובב אותי. 

אתן מרגישות שה״התמחות״ שלכן היא יותר בעשייה או בהוויה? כל כך אשמח אם תכתבו לי בתגובות.

הנה, ממש כאן ↓