למקום שהיא אוהבת

בפינתנו הפעם: 

מורן דייגי היא יוצרת וכותבת.

זהו פוסט במסגרת פינה קבועה בבלוג בשם ״ירושלמיות משמחות״. ירושלמית משמחת היא מי שחיה בירושלים – בעבר או בהווה – ושיש בעשייתה דבר מה משמח. כשאני כותבת משמח אני מכוונת למקום של עשיית טוב, חיוביות וצבעוניות. היות והפוסטים שלי מעוטרים בתמונות, לאותה ירושלמית צריך שיהיה אספקט חומרי לעשייתה, או במילים אחרות – כדאי שיהיה פוטנציאל לכך שזה יצטלם טוב. הפוסטים האלה, מבחינתי, הם מעין כתבי אהבה לעיר שלי בהם אני מאירה נשים וצדדים בירושלים שאולי פחות הכרתן.  

איך אנחנו מכירות: 

בפוסטים של פינת ״ירושלמיות משמחות״ אני משתדלת להתמקד בירושלמית עצמה, ולעסוק פחות במי שמקיפים ומלווים אותה בחייה – בן הזוג שלה, לדוגמא. אבל הפעם זה בלתי נמנע.  

את מורן אני מכירה קודם כל כבת הזוג של אייל. וכמי שאוהבת מאוד את אייל (כשותף לפרוייקטים בבית אבי חי, ובכלל כאדם) – מבחינתי, זה כבר אומר עליה הרבה דברים טובים. 

לשמחתי, לאחרונה יצא לי להכיר יותר את מורן עצמה כשהיא ייעצה ותמכה בי בקבלת החלטה ענקית בעלת השפעה משמעותית על היומיום שלי – אימוץ כלבה (פוסט נפרד בעניין וופל הכלבה יגיע בהמשך). מורן היא אוהבת כלבים מושבעת, וגם למדה ועסקה באילוף וחינוך כלבים בגישה חיובית.    

קצת עליה • מה הסיפור שלה: 

מורן נולדה בהדסה עין כרם, וגדלה בקרית היובל – הקטנה מבין שלושה אחים. היא גרה בשיכוני הרכבת, והיו לה שתי חברות טובות שגרו בכניסות שמשני צידי הכניסה שלה. מורן למדה ביסודי רמת שרת, ואחרי בית הספר היא וחבריה היו הולכים על הגשר של מלחה ואוכלים צ'יפס בפיתה ב״סטקיית הגשר״.

בגיל שלוש וחצי, בתיאטרון ירושלים, מורן צפתה בפיטר פן המחזמר, בכיכובם של חנוך רוזן, חני נחמיאס, חיה סמיר, ששון גבאי ועוד. המחזמר עלה בשנת 1988 בתיאטרון חיפה, זכה להצלחה אדירה ועלה במאות הצגות ברחבי הארץ. בשנת 1989 הוא יצא כקלטת וידאו – קלטת אותה ראתה מורן בילדותה שוב ושוב.

במבט לאחור – הצפייה במחזמר היתה חוויה תרבותית מעצבת עבור מורן. חיה סמיר שיחקה במחזמר את לילי הנמרה ושרה את השיר אור ואש הקורא לשלום בין העמים – דבר שהותיר על מורן רושם מיוחד. בהשראת המחזמר למורן יש אוסף גדול של ספרי וחפצי פיטר פן, ואפילו קעקוע על הרגל. 

מורן היתה ילדה בתקופה שערוץ הילדים עלה בארץ, והיא העריצה את איתי שגב. בזמנו שגב היה שולח גלויות למעריצות, והם גם נפגשו והכירו. היתה למורן תמונה של שניהם תלויה אצלה בחדר, ובבת מצווה שלה הוא התקשר לאחל לה מזל טוב.

מורן תמיד אהבה בעלי חיים – בדגש על כלבים. למשפחתה של מורן היה כלב בשם פונצ׳ שנפטר כשהיתה בת 12, אז הגיעה כלבה חדשה שהיתה ממש שלה: סקאלי (על שם הדמות מ״תיקים באפילה״ כמובן), והיום שלדון הכלב הוא חלק בלתי נפרד מהמשפחה. 

מורן ניגנה בילדותה ונערותה בכלים שונים – פסנתר, קלרינט ותופים. היא תמיד אהבה לכתוב – בעיקר שירה ויומנים. ועם השנים היא כיסתה את קירות חדרה בציטוטים שהיא אוהבת – לדוגמא: ״אין מלחמה צודקת״ בו נתקלה בצפייה בסרט בלוז לחופש הגדול. 

בתור ילדה ביסודי מורן היתה מקליטה על גבי קלטות שירים ותוכניות מהרדיו. היא במיוחד אהבה את התוכנית ״בא בלילה״ של רדיו ירושלים – 101 FM, בהגשתם של רון יזרעאלי ואריק וייס. מורן היתה מבקרת יחד עם חברתה הילה בתחנת הרדיו ששכנה אז במלון השלום בבית וגן, וכך התיידדה עם אנשי התחנה. החלום שלה אז היה להיות שדרנית רדיו.  

בכיתה ז׳ מורן עברה לבית הספר אורט מינקוף במלחה. המעבר מבית ספר יסודי עם שלוש כיתות בשכבה, לחטיבת ביניים עם 13 כיתות בשכבה, היה לא פשוט. מורן פגשה באותם שנים שני חברים טובים – ויחד עם רועי, חברה הטוב, עברה בכיתה י׳ לבית ספר זיו. 

בקיץ שבין כיתה ט׳ ל-י׳ מורן עשתה קורס עזרה ראשונה במד״א ואז התחילה להתנדב. במד״א מורן פגשה אנשים מכל הספקטרום הישראלי – חרדים, דתיים וערבים. חוץ מהקשר שלה עם מספר חברים קרובים, הרבה שנים מורן לא מצאה מקום של ממש לעצמה. במד״א היא מצאה סוף סוף את מקומה והרגישה שהעשייה שלה שם משמעותית.

בתיכון מורן למדה במגמת תקשורת. בין שני המסלולים האפשריים: טלוויזיה ורדיו – מורן בחרה כמובן ברדיו. במסגרת המגמה התלמידים הפיקו תוכניות רדיו מתוך אולפנים בקטמונים – במרכז כגן. 

שנות התיכון של מורן היו גם שנות האינתפאדה השנייה (שהתחילה בסוף שנת 2000 ונמשכה מספר שנים). מורן זוכרת את השנים הללו כרוויות במראות קשים בתוך היומיום של ההתנדבות במד״א. היא המשיכה להתנדב עד שסיימה את התיכון, וגם אחרי. 

היה למורן ברור שהיא לא מתגייסת לצבא – גם לגדנ״ע בתיכון היא לא יצאה. המחשבה שתחזיק נשק היתה בלתי אפשרית מבחינתה. במקום – מורן עשתה שנת שירות ואז גם שירות לאומי במד״א. 

אחרי שנה בירושלים היא עברה למד״א מרכז ועשתה שם עבודה משרדית והדרכתית – היא היתה העוזרת של סגן אחראי מתנדבים ארצי. באותה שנה ציינו 70 למד״א, ומורן היתה שותפה בהרמה של תערוכת ענק. זו גם היתה הנגיעה הראשונה שלה בעולם ההפקות. בסופי השבוע היא המשיכה להתנדב באמבולנסים. 

אחרי השירות הלאומי מורן התחילה לעבוד בתור כתבת לילה ותרבות של עיתון כל העיר. במשך שנתיים היא חרשה את העיר – בין פאב לפאב – מהופעה להופעה. באותם שנים גם ניהלה את להקת ״ההם״ – גלגול של להקת ״סרטן השד״.

כל אותה תקופה מורן חסכה כסף לטוס לאוסטרליה וניו זילנד. במקביל, הביצה הירושלמית הפכה מחניקה ומורן הרגישה שהיא רוצה להסתובב במרחב בו אף אחד לא מכיר אותה. 

היא טסה וטיילה באוסטרליה וניו זילנד תשעה חודשים. באוסטרליה היא שהתה חלק מהזמן בעיירה בשם 1770 – שם עבדה באכסניה ולמדה לגלוש. זו היתה תקופה של חופש מוחלט ואפשרות להיות לבד ולהתמודד עם קשיים בעצמה. ממש מה שחיפשה.עם חזרתה לארץ ולירושלים, לקח למורן  זמן ״לנחות״. היא הסתובבה במרכז העיר כמו תיירת, וביקרה חברים בהפתעה.   

מורן עשתה פסיכומטרי, והמשיכה למכינה של האוניברסיטה העברית כדי להתקבל לחוג למדעי הסביבה. בסוף היא עשתה תואר במדעי הסביבה וגיאוגרפיה. באותה תקופה היא עבדה בצוללת הצהובה בתור קופאית, מלצרית ואז אחראית משמרת. 

אחרי סיום התואר, מורן התחתנה עם בן זוגה דאז. כעבור כמה חודשים היא התחילה לעבוד בחברת 2bvibes, והשתתפה בהפקות של ימי סטודנט, פסטיבל מקודשת, ועוד. שנה וחודשיים אחרי שהתחתנה, אבא של מורן נפטר. זו היתה טלטלה רגשית גדולה עבורה והיא טסה לחודש במקסיקו. זמן קצר אחרי שחזרה לארץ היא החליטה להתגרש.  

מורן עברה חזרה הביתה לחודש אל קרית היובל ואז גרה חודש נוסף אצל אחיה וגיסתה. לבסוף היא מצאה דירה במוצא עלית, פתחה עסק כעצמאית והחלה בונה את חייה מחדש. מורן הרגישה שהיא צריכה להוריד הילוך ולתת מקום של ממש ליצירה בחייה, לצד העבודה שלה כמפיקה. 

ביום השנה למות אביהם, מורן ואחיה העלו תערוכה לזכרו. אחרי מותו נמצאו על המחשב שלו המוני תמונות שצילם. התערוכה הורכבה מכ-30 תמונות מוגדלות והוצגה בתחנה לחקר ציפורים בה היה מתנדב. 

מורן ואייל, שהכירו כבר שנים ארוכות, התחילו לצאת, ואחרי שנה עברו לגור יחד. 

במשך שנה בין 2015 ל2016 מורן החליטה שהיא כותבת שיר כל יום. ובאמת, כל יום היא כתבה משהו. לעיתים קצר, לעיתים ארוך. במהלך אותה שנה, מורן חלתה בורטיגו ויראלי ובמשך שלושה שבועות לא יכלה לעשות דבר. היא היתה כמעט רק עם המחשבות שלה. מתוך המצב הזה עלה למורן רעיון לתערוכה. כל הזמן רצו לה מילים בתוך הראש. הואקום שנפער בחייה, התמלא בנפח של מילים. 

בשנת 2017 מורן העלתה את התערוכה ״נפח״ – בעריכתו של המשורר רוני סומק. בתערוכה הוצגו 13 משיריה (מתוך 365 השירים שנכתבו באותה השנה). השירים עצמם הוטבעו ביצירות עץ בעלות נפח, וכפי שמילים נוגעות, כך יכלו המבקרים בתערוכה ממש לגעת במילים. התערוכה עלתה לראשונה ברביעיית פלורנטין ולאחר מכן הציגה גם  באברהם הוסטל תל אביב, בגלריה של ״המרפסת״ בבניין כלל, ובמרכז נא לגעת.  

באותה שנה פרסמה מורן באופן עצמאי ספר ילדים ראשון – ״מסעות לאון והבלון הירוק״. הספר נכתב כמתנה לאחיין בן השנתיים של מורן. בשלב הראשון היא הדפיסה 100 עותקים: 20 ניתנו במתנה ו-80 נמכרו. ואז היא הדפיסה עוד 200 עותקים, וגם אותם היא מכרה. 

בכל אותה תקופה של יצירה מורן המשיכה לעבוד כמפיקה. בין היתר היא עבדה כמפיקה בפועל בפסטיבל הג׳אז הבינלאומי בירושלים במשך כמה שנים, והפרוייקט האחרון שלה – רגע לפני החתונה שלה ושל אייל – היה בצוות ההפקה של הג׳ירו ד׳איטליה בשנת 2018. 

מורן ואייל התחתנו בקיץ 2018 על גג בניין כלל בירושלים (זו היתה אולי החתונה הירושלמית ביותר שזכיתי לנכוח בה – קשה לי להסביר, אבל היה קל להרגיש בזה). 

במקביל מורן למדה בקורס הוראת יוגה אצל זוהר שפירא מנצורה ומירב רעואל. את השנה השנייה ללימודים עשתה כבר בהריון, ובאמצעה נולד שדה.  

אז איך היא משמחת: 

האופן שבו מורן משלבת יצירה/עשייה ואימהות מעניין אותי באופן מיוחד. 

לשדה, בנם של מורן ואייל, מלאו זה עתה שנתיים. ההריון של מורן היה לא פשוט, וזרם אל לידה קשה והתאוששות ארוכה. כששדה היה בן ארבעה חודשים התחיל אצל מורן דיכאון אחרי לידה שחלף רק סביב גיל שנה. פחות או יותר אז פרצה מגיפת הקורונה. 

כששדה היה בן שמונה חודשים מורן שברה את הרגל וחזרה לתחביב ישן: סריגה. מורן התחילה לסרוג לשדה משחקים, ואז גם התחילה לסרוג מתנות לחברים. לאחרונה היא החליטה לסרוג דוקא לעצמה ולא לאחרים משהו: שאל (הוא כבר כמעט גמור והוא יפיפה).  

כששדה היה בן עשרה חודשים מורן הקימה את מוסמאמא – מרחב פתוח לאימהות ותינוקות על הגג של בניין כלל – במרפסת של מוסללה. המרחב פתוח בכל שני בבוקר בין 9:00 ל 12:00. 

בסוף 2020 הרימה מורן קמפיין מימון המונים להוצאת ספר הילדים השני  שלה – ״שדה מטייל בשדות״. הספר, בעריכתו של יונתן בלומנפלד ומתהדר באיוריה הצבעוניים של אלה בן-עמרם, מכוון לפעוטות ולגיל הרך. 

חלק מהספר נולד בראשה של מורן כבר כמה שבועות אחרי ששדה בא לעולם. אחרי שמלאה לו שנה, מורן החליטה לחזור לאותן מילים ו״לעשות איתן משהו״. מורן מרגישה שהטקסט כולו פשוט ״הגיע אליה מהרוח״. היא רצתה לתת לילדים הקוראים בספר חוויה של חלום ושל טיול. 

מורן היא צמחונית מאז גיל 11, וכבר חמש שנים טבעונית. בהתאם, גם הספר נושא תו Vegan Friendly. 

מורן מתייחסת לאימהות כ״היפוך של החיים״, ואני נוטה מאוד להסכים איתה. יחד עם זאת – לכל אורך ועומק ההיפוך הזה, היא לא מפסיקה ליצור וליזום.  

מה משמח אותה:

מורן מספרת לי שלאחרונה היא מוצאת זמן לקרוא ספרים,  וגם שחזרה לכתוב שירה – שני דברים משמחים בהחלט.

כבר שנה שמורן משתתפת במפגשים קבועים במרכז הריפוי, היצירה וההתחדשות של קרן כרמון לוי בהוד השרון. הנוכחות של המרחב הזה בחייה הוא משמעותי ביותר ומביא לה שמחה גדולה, חופש להיות מי שהיא, חברות טובות, טקסיות ומשמעות. 

מקורות שמחה נוספים: 

• ההתפתחות המטאורית של שדה מיום ליום – המילים שהוא אומר והמילים שהוא ממציא. לאחרונה הוא גם התחיל לחרוז.
• לשמוע ציפורים ולהיות בטבע. 
• מסאז׳ טוב.
• בורקס טבעוני 

לסיום, נקודה מאירה שלקחתי מהשיחה איתה:

בשיחתנו מורן אמרה שבמבט לאחור על חייה – היא מבינה שאלו מנוקדים תקופות של משבר, שאחריהן היא בונה את עצמה מחדש. 

ובאמת, מתוך ההקשבה לסיפור חייה של מורן והכתיבה עליה, נוכחתי עד כמה מורן יודעת ליצור מתוך הקושי. וגם, ששוב ושוב – מורן בוחרת בעצמה. היא מאמינה בעשייתה – מוציאה את הספר, מרימה את התערוכה. היא לא מחכה לרגע האישור החיצוני, היא פשוט פועלת ועושה. 

לקוראות הבלוג מוצע הספר ״שדה מטייל בשדות״ בהנחה – בשימוש בקוד הקופון: משחקתבצבע. כנסו כאן לאתר הספר.

זהו הפוסט השמיני בפינת ״ירושלמיות משמחות״. אתן מוזמנות מאוד לקרוא כאן על כל הירושלמיות הנהדרות שהתארחו אצלי בבלוג עד היום.  

כל כך אשמח אם תכתבו לי מה דעתכן – על הפוסט, על הפינה, ובכלל. 

הנה, ממש כאן ↓