יש שיר שנעמי שלי ואני נתקלנו בו בספוטיפיי בזמנו ואנחנו אוהבות. זה שיר קליל וחמוד ומצחיק, ונדמה לי שיש בו גם איזו אמת עמוקה.
ככה הוא מתחיל:
Ah, everything sucks, just kidding
Everything is great, no really
I haven't thought about my ex today
Oh, wait (fuck, I just did)
But I went outside for the first time
In a few days and it felt nice
And I might try doing exercise (haha, not really)
I want to forget my bad days, all my bad days
…And be okay, and be okay
***
נזכרתי בשיר הזה ממש עכשיו לקראת כתיבת הפוסט הזה. חשבתי לעצמי על הפוסטים שהעליתי לבלוג בחמשת החודשים האחרונים – ואיך כולם, כך או אחרת, היו כרוכים באירועי ה-7 באוקטובר ובמלחמה שבאה בעקבותיה.
חשבתי לעצמי – מתי שוב אעלה ״סתם פוסט״? וגם אז, האם אצליח להעלות אותו מבלי להתייחס לעובדה שהוא ״סתם פוסט״? האם אצליח שלא לציין שהפעם הפוסט אינו מתקשר לתקופה הקשה בה אנו נתונות?
האם אני בכלל מעוניינת להעלות פוסט כזה בשעת מלחמה? בשעה שנשים ואנשים שלנו מוחזקים עדיין בשבי בעזה?
והחיים ממשיכים. ככה זה.
אני מתכננת תחפושות ומשלוחי מנות ואני מזמינה את המשפחה לליל הסדר. אני מתרגשת לחגוג לנעמי בת מצווה באביב, ואני במחשבות על חופשת הקיץ ההולכת וקרבה.
אבל איך? איך החיים לא נעצרים כשקורה (לנו / לקרובים אלינו / לעם שלנו) הדבר הנורא הזה?
בפוסט שהעליתי כאן לפני חודשיים הבאתי את שירו המפעים של המשורר טוביה ריבנר – ״תמיהה״, וגם החלטתי בשעת הכתיבה שהגיע הזמן שאכיר עוד משיריו. מיהרתי ורכשתי ספרון קטן המאגד מבחר משירתו של ריבנר (מכאן עד – הוצאת הקיבוץ המאוחד).
ריבנר, שנולד בעיר ברטיסלאבה ב-1924 ונפטר ב-2019 (השנה מציינים 100 שנה להולדתו), ראה וחווה על בשרו לא מעט אירועים קשים וטראומטיים. בשנת 1941 הוא עלה לארץ ישראל עם קבוצת צעירים שהתיישבו יחד בקיבוץ מרחביה, ובשנת 1942 משפחתו שנותרה באירופה נרצחה באושוויץ. בשנת 1950 אשתו, גם היא חברת הקבוצה במרחביה, נהרגה בתאונת דרכים. ריבנר נפצע קשה בשריפה שפרצה באותה תאונה ושכב בבית החולים במשך חודשים. הוא התחתן בשנית ונולדו לו שני בנים. בשנת 1983 אבדו עקבותיו של בנו הצעיר כשהיה בטיול באקוודור.
המוות נוכח מאוד בשירתו של ריבנר, אבל לצדו נוכחים גם הפליאה והיופי.
ראו לדוגמא שיר שמצאתי בשיטוטיי זה עתה:
***
עולם מופלא / טוביה ריבנר
אֲפִלּוּ תִּמְצָא אֶלֶף סִבּוֹת לְהִתְנַגֵּד – הָעוֹלָם מֻפְלָא.
תֹּאמַר: נוֹלָדִים כְּדֵי לָמוּת-אֵיזֶה זָדוֹן!
אֲבָל עַד אָז – הָעוֹלָם מֻפְלָא.
מֻפְלָא בַּמֶּה שֶׁהוּא מְגַלֶּה וּבַמֶּה שֶׁהוּא מַסְתִּיר.
מֻפְלָא בְּבָרְאוֹ יוֹם אַחַר יוֹם וּמֻפְלָא בְּקָטְלוֹ לַיְלָה אַחַר לַיְלָה
בְּהַפְצִיעַ הַחַמָּה אֶת הָעוֹר הַקָּרִיר, הַדַּק שֶׁל הַשַּׁחַר
וּבִשְׁקִיעָתָהּ בְּכָל צִבְעֵי הַקֶּשֶׁת.
מֻפְלָא שֶׁאַתָּה מֵקִיץ בַּבֹּקֶר חַי וּמֻפְלָא שֶׁגּוּפְךָ
הִגִּיעַ לְגִיל מֻפְלַג כָּזֶה.
מֻפְלָא שֶׁשִּׁנֵּי הַטּוֹרֵף נִנְעַצוֹת בְּדִיּוּק בִּבְשָׂר הַנִטְרָף
וּבְרָכָה וּקְלָלָה חוֹבְקוֹת זוֹ אֶת זוֹ.
וְהַיּוֹרֶה, כְּבָר בְּרֵאשִׁית סֶפְּטֶמְבֶּר, כְּחוֹמָה שֶׁל אֲוִיר – לֹא מֻפְלָא?
וְרָאִיתָ אֶת פָּרַת מֹשֶׁה רַבֵּנוּ (פָּרָה מֻפְלָאָה, אֵין לְהַכְחִישׁ)
אֵיךְ טִפְּסָה עַד קְצֶה הֶחָצָב (כְּאִלּוּ הִדְבִּיקָה אֶת פִּסְגַּת
אֶל קַפִּיטָן בְיוֹסֶמִיטִי אוֹ אֶת הַקִּיר הַצְּפוֹנִי שֶׁל הָאַיְגֶר
בָּאַלְפִּים הַבֶּרְנָאִים) וְלֹא אִבְּדָה גַּם לֹא נְקֻדָּה אַחַת מִגַּבָּהּ?
הֲלֹא מֻפְלָא הוּא שֶׁגּוּשִׁי אֵשׁ וְגוּשִׁי קֶרַח מִלִּפְנֵי טְרִילְיוֹן שָׁנִים
מְצִיצִים עָלֶיךָ כְּעֵינֵי שַׂחְקָנִים דֶּרֶך חוֹר בְּמָסָךְ הַבַּמֶּה
נִצְנוּצִים נִצְנוּצִים?
וּמֻפְלָא, מֻפְלָא שֶׁמִּתּוֹךְ הָאֲדָמָה בּוֹקְעִים גִּבְעוֹלִים יְרֻקִּים זְעִירִים
שֶׁסּוֹפָם הַלֶּחֶם שֶׁאַתָּה וַאֲנִי אוֹכְלִים
עַל חֻדּוֹ שֶׁל סַכִּין.
ובספרון הקטן שרכשתי מצאתי שיר שכמו זינק לחיקי כשקראתי אותו:
***
הזקן והיופי / טוביה ריבנר
אוֹמֵר הַיֹּפִי:
כָּל הַיֹּפִי הַזֶּה
אֵיזֶה יֹפִי
אֵיזֶה יֹפִי לַעֲמֹד מוּל
כָּל הַיֹּפִי הַזֶּה
כָּל-כָּךְ יָפֶה
גַּם בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת
וְגַם בְּעֵינַיִם קְרוּעוֹת
כָּל הַיֹּפִי הַזֶּה
פַּס דַּק כָּתֹם זָהֹב דַּק עוֹד יוֹתֵר דַּק שָׁחֹר
הוֹ אֵיזֶה אוֹר נִפְלָא
הוֹפֵךְ לְאֵפֶר
עֵינַי הָרוֹאוֹת
פָּחוֹת תָּמִיד פָּחוֹת
חַיִּים כָּאן
חַיִּים כָּאן וְעַכְשָׁו וְכָל זֶה
לִחְיוֹת
אֵיזֶה יֹפִי לִחְיוֹת
לַמְרוֹת
לַמְרוֹת כָּל
זֶה
כָּל הַיֹּפִי הַזֶּה
לַמְרוֹת לַמְרוֹת
מַה
כָּל
זֶה
אֲנִי אֲנִי
אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה
המילה ״למרות״ חוזרת בשירתו של ריבנר. בין אם זו ממש המילה: ״למרות״, ובין אם מדובר בעמדה המתקוממת ומתעקשת: אף על פי כן.
אני קוראת בשיריו ודומעת. אני שואבת כוח מהספרון הקטן של המשורר הנבון והרגיש הזה. שירתו לא מספקת לי תשובות, אבל היא כמו מחבקת אותי ונותנת תוקף לשאלותיי.
מקסים דניאלה. מאוד מרגש וזה כל כך נכון שאף על פי כל הנורא והאיום, העולם גם מופלא. תודה על התזכורת. ❤️
תודה רבה, אביטל יקרה.
כל התזכורות פה בבלוג הן קודם כל תזכורות לעצמי.
והקריאה בשירה של ריבנר היא מנחמת מאוד בשבילי.
דניאלה, הפוסט הזה ריגש אותי במיוחד. החוצפה וה'למרות עצמך' להמשיך לשים לב ליופי בזמן שיש כל כך הרבה כאב הוא אולי תמצית האנושיות.
והתרגיל הזה בו את מצליחה למצוא כל כך הרבה יופי בחמש דקות שמבית הקפה לאוטו… דמיינתי לרגע שאפשר היה לעשות אותו גם במצבים קשים מאד וזה נתן לי תקווה
תודה רבה, מיכל אהובה.
זה באמת היה שיטוט פלאות שיצאתי אליו בכח. קצת הכרחתי את עצמי.
כי ידעתי שעכשיו אני צריכה לשים לב למופלא (וכי הייתי צריכה תמונות לפוסט :-)).
ואני כל כך שמחה לקרוא שהפוסט שלי נתן לך קצת תקווה.
בדיוק הנושאים שמעסיקים אותי עכשיו. איך עוברים מדאגה תהומית ליומיום הרגיל וגם לרגעים של יופי מיוחד. איך חיים על לוע של הר געש ובכל זאת חיים. תודה על הפוסט דניאלה 🙂
שירה יקרה,
זה בדיוק זה. חיים על לוע של הר געש.
תודה לך, על הקריאה ועל התגובה כאן.