השעה 4:30. הבית שקט, ורק אני ערה. ממש עכשיו סיימתי לערוך את סרט הבר מצווה לאוריאל שלי.
הי, קוראים לי דניאלה וכבר 13 שנה שאני אמא.
כבר שבוע ויותר שאני מושקעת בסרט ומקדישה לו כל דקה שאני מוצאת. לא ערכתי סרט מאז רגע אחרי לימודי הקולנוע שלי. עברו כבר יותר מ-15 שנה. כל הפרוייקט הזה ישב עליי והלחיץ אותי, ודחיתי ודחיתי את העבודה עליו, ומהרגע שהתחלתי את העריכה עצמה (איסוף התמונות וקטעי הוידאו היה כיף אבל גם מאוד מייגע) – סופסוף עשיתי שימוש בתוכנת iMovie – הופתעתי וגם ממש לא הופתעתי מכמה שזה היה מהנה.
מי אני – מה אני בכלל
ביום רביעי נפגשתי עם מי שתהיה הירושלמית הבאה (ממש עוד שבועיים) בפינת ירושלמיות משמחות. סיפרתי לה שבתקופה האחרונה אני חווה משהו מעט מבהיל – אני לא תמיד מזהה את עצמי.
אני אסביר: יש לכל אחת מאיתנו דברים שהיא נוהגת לחשוב על עצמה ולומר על עצמה. מדובר במעין תפיסות שלנו על עצמנו ואת עצמנו. ובכן, לאחרונה התפיסות שלי על עצמי מתבררות כלא מדוייקות, לכל הפחות.
תפיסה לחוד ומציאות לחוד
תפיסה: אני אישה מתוקתקת ומאורגנת שמסיימת משימות לפני הדדליין.
מציאות: אני מוצאת את עצמי דוחה משימות, ומתקשה מאוד בארגון.
***
תפיסה: אני מסדרת כמו שאני נושמת. הבית שלנו בדרך כלל מסודר, וגם אם לא – בסוף היום הוא תמיד יחזור לעצמו המסודר.
מציאות: יותר קשה לי לסדר מבעבר. שמירה על הסדר בבית מצריכה ממני מאמץ של ממש. הבית מבולגן לעיתים קרובות הרבה יותר מבעבר.
אז מה קורה פה בעצם?
אין לי תשובות של ממש. יש לי אוסף של מחשבות לא במיוחד מגובשות.
מחשבה אחת: הילדים שלי גדלים (הבכור, כאמור, בן 13. אחיותיו בנות עשר וחצי ותיכף שבע), כך שכל הדינמיקה ומערך הכוחות בבית משתנים להם. זה מצב דינאמי שמצריך הסתגלות תמידית כמעט.
מחשבה שנייה: בשנים האחרונות אני נותנת יותר מקום ליצירה ויצירתיות בחיים שלי. נדמה לי שמבחינה מסויימת כוח היצירה עומד בניגוד לכוח הסדר והארגון.
כל כובע מייצג כוח
שני הכובעים שלי בעסק מייצגים בדיוק את שני הכוחות המנוגדים האלה. אני מארגנת בתים (סדר והארגון), ואני צלמת פלאות (יצירה). לאחרונה אני שואלת את עצמי אם אני רוצה להמשיך ולהחזיק בשני הכובעים האלה.
וגם לשאלה הזו אין לי תשובה של ממש.
״אחרי הבר מצווה״
תשאלו את הילדים שלי – זה הביטוי השגור ביותר אצלי בחודש-חודשיים האחרונים.
״למה אני אתחפש בפורים?״
״אנחנו נשארים בדירה הזו או עוברים לדירה חדשה?״
״אין לי כמעט גרביים!״
על הכל (ועוד) אני עונה שנטפל/נדבר/נחשוב/נקנה אחרי הבר מצווה. אני לא מרגישה שיש לי רוחב פס מספיק לאף אחד מהדברים האלה. וכמובן שגם לא למחשבות מעמיקות יותר על העסק שלי. גם זה יחכה.
דניאלה
איך שמחתי לקרוא.
זאת מחשבה כל כך ישרה מול עצמך והיא מעוררת השתאות.
אני,לעומתך, אפילו לא מנסה לשאול את עצמי כרגע מי אני ומה- בטח ביחס לתפיסה שלי את עצמי.
מה שאני לוקחת(לעצמי!) ממה שכתבת הוא-
כמה טוב (אעפ שלפעמים זה קשה) שהחיים מורכבים, משתנים, מעניינים ובעיקר לא צפויים.
ויאללה- חגיגות ברמצווה!!!!
שרית אהובה,
תודה רבה לך. המילים שלך מרגשות אותי.
מורכב ויפה וקשה ומפעים.
הכל יחד.
מרגש ומעורר מחשבה על איך ומתי אנחנו משתנות, ומתי אנחנו שמות לזה לב במיוחד.
ואיך לא חשבתי להתייעץ איתך על סרט בר מצווה. לא עשינו כזה בסוף כי אני יותר חזקה בפרינט אבל יש לנו שני זנבות מצולמים שהייתי שמחה לחבר איכשהו בסרט, אולי אתייעץ איתך. בכל מקרה ממש אשמח לראות את הסרט שהכנת, אני מניחה שלא תעלי אותו לרשתות אבל אם את מוכנה לחלוק לינק סודי אני אשמח ממש ובטוח אתרגש.
נעמה יקרה, את צודקת שבהחלט לא אעלה אותו לרשתות ☺️אבל כמובן – אכתוב לך בפרטי בעניין. ואגב סרט זו אולי מילה קצת גדולה למה שהכנתי… בכל אופן, אני גאה בזה ושמחה שאני יכולה להתפנות השבוע לעניינים האחרים שדורשים את תשומת לבי.
בית מבולגן זה בית שמח, לא?
נראה לי שאת מפנה מקום לדברים חדשים שהם את…
איזה יופי
חיבוק
כן, אולי.. זו דרך יפה להסתכל על זה.
אני חווה את זה כמורכב מאוד.
ואגב סרטים – לדעתי הסרט האחרון שערכתי היה הסרט לחתונה שלכם 🙂
יואווווו איזה התרגשות הבר מצווה הזאת!!!!! … ובת המצווה שממש סביב הפינה 😉
מי שסיימה את סרט הבר מצווה לבן שלה שבוע מראש לא מבינה כמה היא מאורגנת יותר מ95 אחוז מההורים. או שאני פשוט מנחמת את עצמי עם המחשבה הזאת 🙂
שולחת המון אהבה לכיוונך
קשה להאמין שזה ממש כאן…
ונכון – גם בת מצווה לא רחוקה ☺️
אני מרגישה שההוויה שלי היא מאוד ביחס לעצמי. לא כל כך יודעת מה קורה אצל אחרות, יודעת רק שאצלי הלוחות הטקטוניים זזים..
מאד מזדהה ❤️ ❤️❤️ ומחכה לראות את הסרט!!!
תודה רבה, קלי!!
איזה מעניין זה התפיסות שלנו מול המציאות. מעניין לחשוב על זה גם בתפיסות הפוכות – תפיסות שלנו של דברים שאנחנו לא טובים בהם והתקבענו לחשוב שאנחנו לא טובים, אבל בתכלס אנחנו ממש לא רעים..
מאוד נכון, אמה.
לא פעם אנחנו מספרות לעצמנו סיפורים של חוסר יכולת ושל חוסר כישרון – וממש כך בוראות מציאות מחדש, ושוב..
תודה רבה על הקריאה והתגובה כאן!
דניאלה, כמה מרגש! וכיף לילדים המופלאים שלך שחוויות החיים שלהם מלוות בתיעודי-פלא 🙂
מאוד מאוד מרגש. תודה רבה, לאה יקרה.
הלוואי שבעתיד תיעודי הפלא האלה יפליאו וישמחו אותם.