אני ירושלמית כל חיי אבל גדלתי בצפון העיר, בשכונת רמות אשכול ואז בגבעה הצרפתית. בחטיבה ובתיכון כמובן שהכרתי היטב גם את מרכז העיר ואיזורים אחרים אליהן היינו יוצאות לקנות או לבלות, אבל את השכונות הותיקות יותר של ירושלים הכרתי באמת רק בשנות העשרים שלי – אחרי הצבא ולימודי התואר הראשון בתל אביב.
הדירה הראשונה של אהד ושלי היתה ברחוב סוקולוב שבשכונת טלביה. במרכז הרחוב המרובע גינה גדולה עם מדשאות, מתקנים והיום גם גינת כלבים. בנייני מגורים סביב סביב, ועל הפינה הצפונית של הרחוב – חומה. כבר שנים שעל החומה תלוי שלט גדול: ״אזהרה – מבנה מסוכן – הכניסה אסורה״.
כשעברנו לגור ברחוב סוקולוב אמא שלי סיפרה לי שמאחורי אותה חומה נמצא מלון הנשיא הישן, שבבריכה שלו היא ואחיה היו שוחים כשהיו ילדים. לא פעם דמיינתי את עצמי מנתרת מעל החומה ומבקרת בבריכה ובמלון הנטושים. העציבה אותי המחשבה שחתיכת ההיסטוריה הזו סגורה ומגודרת, ואין לי אליה כל גישה.
בשנים שאחרי הלכנו והתרחקנו מהאיזור, ונדדנו בין דירות שונות עד שהגענו לדירה בה אנו גרים היום. מדי פעם, כשיצא לי לעבור ברחובות סוקולוב, קרן היסוד או אחד העם הייתי מרימה את המבט אל המלון הריק שמעבר לגדר ומנסה לתאר לעצמי איך הוא נראה מבפנים.
בתחילת חודש דצמבר קיבלתי מדפנה אחותי הודעה – ״היינו היום במבנה נטוש מרגש – מלון הנשיא בטלביה״. היא גם שלחה לי תמונות שהיא צילמה שם. עברתי עליהן ונשמתי נעתקה.
קורס בלימודי האוצרות שלה בבצלאל הביא את אחותי ובן זוגה לערוך סיור עצמי במלון הנטוש. להפתעתם, הם הצליחו די בקלות למצוא את הדרך פנימה. בדיעבד, מסתבר שזה לא היה כזה מפתיע. ממש באותם ימים במלון הנשיא התחיל לקרות משהו חדש ומרגש: המרחב החברתי נכנס לפעול במבנה של המלון הישן.
המרחב החברתי הוא מיזם ללא כוונת רווח העוסק בהפיכתם של מבנים נטושים למרכזים לעשייה חברתית. במציאות בה מבנים עומדים ללא שימוש במשך שנים, המרחב החברתי יצר מודל בו הוא מקבל בתרומה מבני נדל״ן לשימוש זמני של 3 עד 7 שנים, והופך אותם בית ליוזמות חברתיות שונות.
מהרגע ששמעתי מאחותי על הביקור במלון, ידעתי שאני פשוט חייבת להגיע לשם. מרחבי עבר מייצרים אצלי התרגשות שאני לא לגמרי יודעת להסביר. לעיתים מדובר במרחבים שממשיכים להתקיים אצלי בהווה ושאני פוקדת אותם ביומיום שלי (כאן כתבתי על מרכז העיר של ירושלים). לעיתים מדובר במרחבים שלא ביקרתי בהם במשך שנים ארוכות, ויום אחד חזרתי אליהם (כאן כתבתי על מבנה בית הספר התיכון שלי – בית אליאנס). וכאמור, במקרה של מלון הנשיא לא מדובר במרחב עבר שלי, אלא במרחב עבר של אמא שלי.
בינתיים, בפייסבוק של המרחב החברתי עלה הפוסט הזה, וידעתי שהזמן שלי קצר. מלון הנשיא כבר מתחיל לשנות את פניו. קבעתי עם אחותי בבוקר יום שישי של אמצע חודש דצמבר להיפגש מחוץ למלון. ירדנו לאורך צד הבניין ונכנסנו דרך המרחב של הבריכה הנמצא באחורי המבנה.
מלון הנשיא נפתח בחודש אפריל של שנת 1954. במודעה שהתפרסמה בעיתון באותו חודש נכתב: ״אנו שמחים להודיע לקהל כי מלון הנשיא, המלון המפואר והמודרני ביותר בירושלים, נפתח״. בתחתית המודעה הוסיפו: ״כשר – בהשגחת הרבנות״ וגם ״הבר ותזמורת עד שלוש בלילה״. מלון הנשיא אכן היה מהגדולים והמפוארים שבמלונות ירושלים. כמו כן, הוא היה המלון הכשר הראשון בעיר, ואחד הראשונים שלהם בריכת שחייה.
כשעברתי על אוסף העיתונות של הספריה הלאומית, מצאתי מודעות רבות שמדגישות את הפאר והקידמה של המלון הירושלמי החדש. במודעה משנת 1957 נכתב: ״בכל חדר אמבטיה פרטית וכן טלפון ורדיו״, ובמודעה משנת 1962 נכתב כי במלון הנשיא ״הותקנו מעליות חדשות ומשוכללות מתוצרת נחושתן שינדלר״. בביקור שלי, בדיוק שישים שנה מאוחר יותר, פיר המעלית כבר עמד ריק. שרידים מתקלפים ומחלידים התאמצו להעביר מעט מהפאר של אותם ימים.
סוגיית הכשרות הפכה במהרה למורכבת מאוד עבור בעלי המלון. במאמר בעיתון בחודש מאי 1955 נכתב: ״המועצה הדתית בירושלים החליטה לא להאריך את ה"הכשר" של מלון הנשיא … למעשה נתקבלה ההחלטה, כדי ללחוץ על בעל המלון להנהיג שעות רחצה שונות לגברים ולנשים המשתמשים בבריכה. הנהלת מלון הנשיא הביעה התמרמרות על החלטה זו, ו… מדגישה שהקימה בריכת שחייה ולא מקווה״.
במאמרים אינספור מעשרות השנים בהן המלון פעל, מסופר סיפור המאבק בין המלון והמועצה הדתית בירושלים, מאבק שהגיע עד לבג״ץ. כך או כך, הבריכה של המלון פעלה מפתיחתו ועד לסגירתו בשנת 1988.
בניגוד לשאר מבנה המלון שנותר ממנו בעיקר השלד – רצפה, קירות, מרפסות, חלונות ותריסים – בריכת השחייה היא מרחב שהתרחשות העבר שלו עוד מורגשת בהווה: המעקה הירוק המעוגל, ״סולם״ הירידה אל פנים הבריכה, המקפצות, הקרמיקות הירוקות ושאריות שילוט הוראות התנהגות באיזור הבריכה. גם גשר הולכי רגל בעל אותו מעקה ירוק, גשר שפעם עבר מעל הבריכה והיום החלל שמתחתיו כבר התמלא אבנים ועפר, נשאר עומד בשטח כאנדרטה לפעילות פנאי נושנה.
המזכרות האלו מהעבר מייצרות את המרחב שבעיניי הוא המרגש ביותר במלון כולו. וכן, זה גם המרחב שיש לי בו ד״ש מהעבר המשפחתי שלי. עבר שלשמחתי אפילו מתועד במספר תמונות משנת 1961, בהן אמא שלי ואחיה מבלים בבריכת המלון.
בשנת 1987, בשל חובות מסי ארנונה שהגיעו לכשני מיליון שקלים, מונה למלון כונס נכסים. שנה מאוחר יותר המלון נסגר, וכל נכסי הבעלים נמכרו לחברת אפריקה ישראל. בשנת 1991 המלון שימש תקופה קצרה מרכז קליטה עבור עולים מאתיופיה במבצע שלמה, ומאז הוא עומד נטוש.
בשנת 2011 קבוצת בית ריק נכנסה למבנה המלון, ובמשך כמה חודשים פעלה בו וקיימה בו הופעות ותערוכות. עכשיו, מעט יותר מעשור מאוחר יותר, הכניסה של המרחב החברתי אל המקום מהווה מעין גלגול מחודש – מסודר ומובנה יותר – לרעיון שבבסיס הפעילות של קבוצת בית ריק: חבל שמבנים נטושים (וודאי במרכזי ערים!) יעמדו להם ללא כל מטרה או שימוש.
כמו ארגונים ועמותות שונות, גם סטודיו 6, סטודיו המחול בו נעמי שלי רוקדת, יעבור בתקופה הקרובה אל מלון הנשיא. בחיים לא הייתי מתארת לעצמי שהבת שלי תרקוד באולם שהוא ממש ישירות מעל הבריכה בה אמא שלי שחתה כילדה. המרחב הנטוש והמגודר אליו לא היתה כל גישה, קם לתחייה בימים אלו ונפתח אל הציבור הירושלמי.
יש לי הרגשה שבעתיד הלא רחוק אתחבר אל המלון בדרכים נוספות. אם וכאשר, אני מבטיחה לעדכן בפוסט המשך. בינתיים, בואו לבקר במלון הנשיא בירושלים.
מרתק, דניאלה יקרה. אני עוקבת אחרי המלון הריק הזה כבר שנים, וכ"כ שמחה שהוא מתעורר לחיים. בונה על האקוסטיקה שם בשביל קונצרט סוף שנה!
תודה רבה, ליהי יקרה! איזה כיף לראות תגובה שלך כאן.
יש עוד כל כך הרבה שלא הספקתי לכתוב בפוסט, אבל אני ממש מרגישה שהשנים הקרובות במלון הנשיא הישן הם סוג של מתנה. בטרם המבנה ייהרס ויעלה שם את הפרוייקט העצום המתוכנן, ישנה הזדמנות לחוות קצת את העבר הירושלמי הזה.
לא מכירה את המלון, אבל מבנים ישנים כאלה תמיד מרגשים אותי. פוסט מקסים.
תודה רבה, נועה. אכן יש איזה קסם במבנים האלה.
כשהסתובבתי שם זו היתה תחושה ממש סוריאליסטית.
וואו דניאלה, זה מרתק, לא היה לי מושג על המקום הזה.
גם אני מאד אוהבת מקומות ישנים נטושים
זה באמת מקום שהיה נוכח-נעדר בעיר הזו במשך שנים. בדיוק באופן כזה שיכולת לחיות פה כל כך הרבה זמן ולא להכיר.
ועכשיו יכירו. וזה מרגש אותי מאוד.
תודה רבה, אילנה – על הקריאה ועל התגובה כאן.
אף פעם לא הייתי במלון הנשיא, ואפילו לא ידעתי עליו הרבה עד עכשיו, אבל אני עוד זוכרת בחיבה את מרפסת הדירה ההיא שלך ושל אוהד, ברחוב סוקולוב. 🙂
חחחח את יודעת מה אני זוכרת מהמרפסת הזו? שפרצו לנו לדירה דרכה וגנבו לי מעיל עור מאיטליה, את הסוודר שהכי אהבתי, את הסוודר של אהד שהכי אהבתי, והמון המון המון תלושים של שופרסל – שאהד קיבל וגם קנה בהנחה דרך העבודה באגף…
ככל שהתקדמתי בקריאה כך סקרנותי גברה. כבר שנתיים לפחות שאני חונה ממש מול המבנה הנטוש, המרתיע והמלחיץ הזה, אבל עם זאת מעורר כל כך הרבה סימני שאלה, איך מבנה כל כך גדול, שודאי היה מרשים פעם, עומד כך נטוש במרכז העיר?
תמונות משגעות מזוויות שמעולם לא הייתי חושבת לצלם… הולכת אותי בטיול מהמם בין ההריסות ונתת לדמיון שלי להתגלגל (: מיד מראה לסבתא שגרה בתור ילדה בנווה שאנן, אולי הייתה שם גם!
תודה על הכתיבה, הרעיון המופלא והשיתוף!
את מדהימה♡
מעיין
וואו, מעייני מגיבה אצלי בבלוג. זה מרגש אותי מאוד.
באמת – איך יכול להיות דבר כזה. מבנה כזה, נטוש, עומד לו במרכזה של עיר כמו ירושלים.
מחכה מאוד לשמוע מה סבתא שלך מספרת!!
וגם מצפה מאוד לעתיד משותף פוטנציאלי במלון. מה את אומרת?
תודה לך, אהובה – על הקריאה ועל המילים הטובות שהשארת לי כאן.
מהמם ומרגש!
תודה רבה, קלי!!
איזה יופי של פרויקט דניאלה! ממש מקסים!!!!
תודה רבה, הדס.
איזה כיף שאהבת 🙂
ממש מעניין ויפה! אני רוצה לבקר שם
תודה רבה, לאה.
אני ממש ממליצה לך להגיע מתישהו.
דניאלה, ממש התרגשתי לקרוא את הפוסט שלך. החזרת אותי אחורה בזמן לתקופה כל כך שונה. אבי דניאל, שצילם את התמונה שמופיעה בפוסט, נולד בירושלים ומעולם לא למד לשחות. הוא הגיע לבריכה במיוחד כדי לתעד אותנו. בשאר ימי החופש הגדול, כאשר הוא היה בעבודה, הלכנו ברגל (לא הייתה לנו מכונית) אמי ("עקרת הבית" – מעולם לא הבנתי מזה "עקרת"…), אחי ואני, מצויידים בסנדביצ'ים ופירות לבלות את שעות הבוקר בבריכה של מלון הנשיא. היינו חוזרים הביתה לארוחת הצהרים. בשעות האלה כבר היה ממש חם ותמיד אכלנו ארטיקים וניל שוקולד או קרטיב לימון כדי להקל על ההליכה הביתה. בבריכה הזאת למדתי לשחות. התחלנו בבריכה של המים הרדודים. ואני זוכרת את עצמי נעזרת בגלגלים מתנפחים. הכסא שמופיע בתמונה שימש לישיבה ליד שולחנות עגולים. סביב הבריכה היו כסאות נח ואיש לא הוטרד מכך שנחשפנו לשמש והשתזפנו . השמש נחשבה טובה ומבריאה… מעל הבריכה הרדודה היה גשר מקומר ואני אהבתי מאוד להלך עליו ולצפות בכולם. ליד הגשר בקצה הרדוד של הבריכה היה קיר מרוצף אבנים מסותתות ועליו דג(?) שמפיו נבעו מים. הרעש של המפל הקטן זכור לי כפס קול שליווה את השהייה שלנו במקום. הכניסה לבריכה לא הייתה דרך הלובי של המלון. נכנסנו דרך מעבר צר לצד הבניין שהוביל לשער ובו בדקו שלכל מי שנכנס היה מנוי. עברו כמה שנים ובירושלים נוספו עוד ועוד בריכות והפסקנו להגיע לבריכה של מלון הנשיא.
אימוש, תודה על התגובה הזו!!
כמובן שלא הכרתי את כל הפרטים הקטנים האלה, ועכשיו אני מכירה 🙂
מעניין אותי מאוד אם זו היתה בריכה אחת גדולה – אם איזושהי הפרדה בין הרדודים לעמוקים, או ממש שתי בריכות. מהשטח היום קשה מאוד להבין.
אחזור לשם שוב בקרוב – מעניין מה יהיה המצב, מתכננים שם שינויים.
ומאוד הייתי רוצה שיתאספו פה בפוסט כמה שיותר זכרונות (בדיוק כאלה!) מהעבר של הבריכה והמלון!
הבריכה של המים הרדודים (כארבעים סנטימטר גובה) הייתה סמוכה אך נפרדת מן הבריכה הגדולה.
אוקיי! מעניין. מתמונה ישנה אפשר לראות שהיא ממש מחוברת, אך מופרדת בחומה.
הנה מצאתי!! https://www.archives.gov.il/product-page/103921
דניאלללללללה
איזה יופי.
בזכות מה שכתבת אני מרגישה חצי דינוזאור חצי בת אדם.
הבריכה במלון הנשיא היתה בריכה שפקדתי מעת לעת בילדות, היא היתה קרובה, התשלום בכניסה לא היה יקר (ואפילו זול ממשומות אחרים).
יש לי זכרונות ממנה, בעיקר מים קרים (אולי בגלל שגם היה חלק מקורה?).
הכניסה היתה בזמני דרך המלון, מה ששיווה לזה עוד הדרת כבוד מסוימת.
אני גם זוכרת שהיתה לי איזה מורת רוח מזה שהמים לא היו נראים בה כחולים-כמו שרואים בסדרות (חן חן לך קרמיקה ירוקה).
אבל המון זכרונות טובים וקרירים, וכיף שהנטוש יחזור לפעול במרחב שלנו.
התמונות שלך והמילים זה כמו נשיפה על תיבת אוצר מכוסה אבק, או אבקת פלאים. 🌈🌈🌈
יואו, שריתוש. תודה על התגובה הזו, ועל כל הזכרונות הקטנים והספציפיים.
אני מתארת לעצמי שהיית ממש מאחרונות השוחות בבריכה של המלון.
כמה הייתי רוצה לראות תמונות של הבריכה בצבע! אני ממש מבינה את מורת הרוח מהירוקת הזו שאת מתארת, בשל צבעי הקרמיקות…
יאללה, אז עכשיו שהמלון נפתח מחדש – נקבע להיפגש בבריכה?
פוסט ממש יפה ומרגש !
אני יכול להוסיף קצת רקע לעניין.
ככל שמדובר בירושלים מקום המדינה ועד 1967, היא היתה מאוד קטנה וקומפקטית. היו במרכז העיר רק שתי בריכות שחיה. זאת שבמלון הנשיא ועוד אחת, סגורה במרתף של ימק״א, מתחת אולם כדורסל (יש מצב שהיא עדיין קיימת שם עד היום). למלון המלך דוד לא היתה אז בריכת שחיה בכלל. כך, מי שרצה בריכת שחיה המאפשרת גם ישיבה בחוץ ליד הבריכה ולהשתזף, בריכת הנשיא היתה היחידה, מה גם שיהודים שומרי מסורת לא רצו לשמוע מימק״א הנוצרית. (טפו-טפו 😂).
היתה עוד בריכה, עירונית, שניקראה בריכת ירושלים ברחוב עמק רפאים, אלא שאיזור עמק רפאים היה נחשב בתקופה ההיא לכמעט מחוץ לעיר, או אפילו לאיזור ״ספר״ בגלל קירבתו לגבול עם הלגיון הירדני. כך גם קיבוץ רמת רחל שהיתה בו בריכה, אבל זה כבר נחשב בתקופה ההיא לרחוק מאוד מאוד ובאמת על הגבול עם ירדן.
המון חברויות נוצרו בין הילדים שהלכו לשחות בבריכת הנשיא. זה היה סוג של כור היתוך בין ילדי השמנת של הגמנסיה רחביה לבין בתי ספר אחרים מהסביבה: סאלד, ארלוזורוב, מעלה, בית הילד. גם מידי פעם יצא לפגוש בבריכה ״אושיות״ ירושלמיות כמו המשוררת פועה שליו תורן, שתמיד היתה לבושה שמלת כותנה לבנה, כובע קש רחב שוליים ושמשיה. לידה היה פודל קטנטן, ותמיד הביא איתה את הנסיך הקטן שלה, בנה רוני. תופעה !
תודה רבה, ארי!! על הקריאה והתגובה כאן.
הרקע הזה שאתה נותן ממש מעניין. חיפשתי עכשיו את המשוררת שאתה מזכיר, לא הכרתי אותה – ונראה שהיא אכן היתה טיפוס מאוד מיוחד!!
קשה לי לתאר את ירושלים הזו שאתה מספר עליה כאן – כל כך אחרת ממה שאנחנו מכירים היום…
ברור!!! 💙
ייייששש!
יש לי חיבה לבריכות נטושות וריקות. לא הכרתי את המלון אבל אני לגמרי יכולה להבין את הקסם שיש בסולם או מקפצה מתקלפים ומתפוררים. לפני כמה שנים היינו בחופשה ליד הכנרת וממש רציתי להתגנב לצלם בלונה גל הנטוש, אבל לא העזתי. נראה שפספסתי את ההזדמנות.
וואוו לגמרי. ופארק מים נטוש!! זה בכלל נשמע לי טירוף. למה את חושבת שפספסת את ההזדמנות? מעניין באמת מה הולך שם היום…
אני חושבת שהרעיון להיכנס בלי רשות הרתיע אותי, ובנוסף היה ממש חם והעדפתי להישאר במזגן או במים 🙂 אז שילוב של חנניות ועצלנות
לא, לא.
התכוונתי לא למה לא נכנסת לשם בסוף (גם אני וודאי הייתי חוששת להיכנס..), אלא למה נדמה לך שכבר מאוחר מדי? האם כבר הרסו שם את הכל?
היי דניאלה, איזה פוסט יפה. גם אני התלהבתי והתרגשתי מהגילוי של הבניין הזה והיום לשמחתי אני גרה ברחוב אחד העם וגם עובדת מתוך מלון הנשיא, כחלק מאחת העמותות שנכנסה למבנה המשתפץ. מוזמנת לבוא לבקר אותנו בקומה מינוס 1 (קוראים לנו "מבוע"), אני אולי לא אובייקטיבית אבל החלל שלנו הכי יפה 🙂
נועה יקרה, תודה רבה על הקריאה והתגובה כאן.
יש עונג מיוחד בתגובות שמגיעות על פוסטים ישנים.
אני כל כך נהנית להיווכח שעוד יש להם חיים, שיש מי שעוד נתקלות בהם ואפילו זז אצלן משהו.
איזה כיף לך שאת גרה וגם עובדת ברחוב אחד העם. יצא לי לבקר ואפילו לעבוד קצת במרחב של מבוע, זה באמת מרחב יפהפה – ואני מרגישה אליו קשר מיוחד מכיוון שהוא גם המרחב שבו היתה הבריכה בה אמא שלי שחתה כילדה. אני מודה שכשגיליתי שמילאו וכיסו את הבריכה, נצבט לי משהו בלב. מבטיחה לבוא לבקר שוב בקרוב 🙂