ממלאת מקום

הקיץ – כולנו כאן, כולנו כאן – לא טסות לשום מקום. אחת השאלות מבין השאלות הרבות כל כך התלויות באוויר היא – עד כמה נישאר במקום? בארץ בוודאי. אבל האם נוכל לנסוע בתוך תחומי הארץ? האם ניאלץ שוב לחזור לתחום 500 המטרים שסביב ביתנו?

מטבענו אנחנו זזות. מרגע הלידה, והאמת שעוד לפני – כבר ברחם, אנחנו בתנועה מתמדת. יש בנו איזה דחף אינהרנטי לנוע, להתקדם, לעבור ממקום למקום. 

לא כולנו אותו דבר. חלקנו אוהבות לזוז יותר, וחלקנו פחות. בתקופת הסגר שהיתה בסוף החורף-ראשית האביב הדבר בא לידי ביטוי היטב: תשאלו את עצמכן איך היה לכן להישאר בבית: נחמד בסה״כ? או שכבר השתגעתן כי אתן פשוט הייתן חייבות לצאת ולא ממש היה לאן?    

כך או כך – נדמה שהקיץ, וממש בשבועות האחרונים, שוקעת בכולנו ההבנה שאנחנו נשארות במקום. אין באמת אופציה אחרת, לא ביולי-אוגוסט ולא באופק הנראה לעין. יש בזה משהו מבהיל, ובו בזמן משהו משחרר: הדחף לזוז ו״להתקדם״ איננו, ובמקומו נפתחת אפשרות להתבסס ולהעמיק. 

רק שאם לומר את האמת, מאז שהתחיל החופש הגדול – ההתבססות וההעמקה המשמעותית אצלנו בבית היא בעיקר אל תוך המסכים. 

משאלת הלב שלי היא כמובן אחרת: שאולי הקיץ נוכל למצוא את החדש והמעניין במה שהוא מקומי ושגרתי, שאולי נוכל להיות קצת ״תיירות״ בעיר ואפילו בשכונה שלנו, ושאולי נוכל למצוא דרכים למלא את המקום המוכר והיומיומי בחוויות וזכרונות חדשים.

אני מגישה לכן כאן חמישה רעיונות פשוטים להגשמה, אפילו בתקופה של סגר. שנתחיל?

לקום מוקדם לראות את הזריחה

מתי לאחרונה יצא לכן לצפות בזריחה? במקרה שלי זה בוודאי לא היה לאחרונה. אני זוכרת טיול בכיתה ט׳ בו עלינו למצדה בחושך וצפינו בזריחה מראש ההר (זה היה אי שם בתחילת הניינטיז). 

אני חייבת להודות שלהעיר את הילדים כשעוד חושך בחוץ זה משהו שאני עושה בקושי רב ולעיתים נדירות מאוד – הפעמים היחידות בהן אני זוכרת שזה קרה זה כשהיתה לנו טיסה מוקדמת. אבל ואללה, אם טיסה מצדיקה את זה, אז גם צפייה בזריחה יכולה להצדיק את זה. זה בדיוק העניין. 

אפשר להיכנס לאוטו ולנסוע למקום יפה עם פק״ל קפה, ואפשר גם לשבת במרפסת (כמובן אם היא פונה מזרחה) או למצוא נקודה נחמדה אחרת בקרבת הבית.

לעשות סיור בשכונה עם מצלמה 

יש לכם בבית מצלמה ממש? כזו שהיא לא טלפון? קחו אותה איתכם לטיול בשכונה (ואם אין לכם מצלמה – שימו את הטלפון על מצב טיסה כדי שדעתכם לא תוסח מווטסאפים וכו׳, ותשתמשו בו כמצלמה בלבד). אפשר להצטלם בפוזות תיירותיות על הספסל שברחוב ולתעד את המדפים במכולת או בסופר ואת המתקנים בגינה השכונתית. 

מאיזושהי סיבה ישנו אופן צילום ששמור אצלנו לביקור במגדל אייפל או בטיימס סקוור. ואני שואלת את עצמי – למה בעצם? האם התמונות האלו יהיה בסוף יקרות ערך יותר מבחינתנו? 

לטעמי, יש משהו בצילום של השגרה היומיומית, שטומן בחובו פוטנציאל לריגוש גדול הרבה יותר. כשאני מביטה בתמונות מהילדות שלי אני מתרגשת פחות מתיעוד האירועים ״הגדולים״ (יום הולדת, טקס, טיול), ויותר מתיעוד היומיום: התמונות שהיו תלויות פעם על הקיר, הבובות שהיו מסודרות על המיטה, והחפצים שהיו מונחים על השיש במטבח. 

ואגב, מעולם לא נתקלתי בתמונות שצולמו במכולת ילדותי, או במספרה השכנה. יש לי רק זכרונות מטושטשים שהלוואי והיו מתגלמים גם בתצלומים. 

זה הסיפור (הטראגי מעט) של אנשים וגישתם ליומיום: בזמן הווה נוטים שלא להעריך אותו, ורק בדיעבד – כשאותו יומיום כבר איננו – מכירים בערכו. 

כיבוי מסכים 

בחרו שעה קבועה ביום בו מכבים מסכים. כ-ו-ל-ם מכבים מסכים. אין שיחות דחופות של עבודה, אין לבדוק רגע מה מזג האויר מחר או לתזמן נסיעה עתידית בוייז. אין מסכים. אפשר להחליט שכל הטלפונים נכנסים לתוך תיבה מיוחדת. אפשר אפילו לנעול את התיבה או להדביק אותה בסלוטייפ להגברת האפקט. 

ואז… זהו, בעצם. בכל בית ובכל זמן הסיטואציה עשויה לזרום לכיוון אחר. ננסה ונראה מה יהיה. מה שבטוח, זה יהיה שונה מאוד ממצב בו המסכים דלוקים. 

מסע מקומי בעקבות אוכל אהוב 

מה אוהבים במיוחד אצלכן בבית – פיצה? גלידה? פלאפל? הכל? 

תבחרו אופציה אחת: נגיד, פיצה. עכשיו תערכו מחקר קטן – תכתבו בגוגל: ״הפיצה הטובה ביותר בXXX״. אפשר גם לשאול חברים: ״מה לדעתכם הפיצה הכי טובה בXXX?״. תגבשו רשימה של אותן פיצריות מומלצות במקום מגוריכן. אפשר להחליט שכמות הפיצריות ברשימה ככמות השבועות שנותרו לחופש הגדול. מדי שבוע תנסו פיצה חדשה. 

תוכלו לבקר בפיצריה, ותוכלו גם להזמין אותה הביתה. יתכן גם שהנסיבות יכתיבו את העניין הזה. כתבו חוות דעת מפורטת על כל אחת מהפיצות. בסוף החופש הגדול, תבחרו בפיצה המנצחת ותזמינו אותה שוב. 

כשגרנו בניו יורק לפני שבע שנים, ערכתי מסע מקומי בעקבות קאפקייקס. זו חוויה משמעותית ומהנה במיוחד שזכורה לי מאותה השנה.     

יצירות Flat Lay משמחות 

לקראת יום העצמאות, נעמי קיבלה משימה מבית הספר (בלימוד מרחוק): להגיש יצירה אישית שעוסקת בתכלת/כחול על גווניהם. באותם ימי קורונה מוקדמים ועליזים הרשת מלאה תמונות flat lay צבעוניות שנוצרו בלב הבתים המסוגרים. החלטנו ליצור משהו בסגנון – ומשם התגלגלנו לפרוייקט משפחתי שארך מספר שעות והתברר ככיף גדול. 

מאז יצא לי ליצור Flat Lay נוסף וצבעוני במיוחד לכבוד חודש הגאווה. 

זו פעילות שאפשר לעשות לבד או יחד, ויש בה הנאה מהתהליך וגם סיפוק מהתוצאה הסופית. אפשר ליצור מתוך בחירה של צבע או מתוך בחירה של נושא. אפשר ליצור יצירות שונות על פי בני המשפחה השונים וחפציהם/העדפותיהם. אפשר ליצור יצירה שמורכבת כולה מליקוט חפצים רנדומאליים שהושארו בנקודות שונות ברחבי הבית – כמו תחנה בדרך אל החזרת החפצים למקומם. 

האופציות אינסופיות. תתפרעו. 

כל הרעיונות שהבאתי פה הם קטנים, כמו נקודות צבעוניות פזורות על פני מחצלת גדולה ובהירה. הלוואי והקיץ של כולנו יהיה כזה – מנוקד ברגעים של טוב והתרגשות מהדברים הקטנים והפשוטים. 

מה מדבר אליכן מבין הרעיונות שהבאתי? יש לכן משהו להוסיף? כל כך אשמח אם תכתבו לי בתגובות. 

הנה, ממש כאן ↓