משחקת בצבע

כילדה אהבתי מאוד חוברות צביעה. בשנותיי הראשונות גם ציירתי, אבל מהר מאוד עברתי ״להתמחות״ בצביעה. זכורות לי במיוחד חוברות הצביעה שהגיעו מאמריקה עם דמויות מ-Sesame Street, ואני זוכרת את עצמי מרגישה שאני באמת מאוד טובה בזה. במיוחד נהניתי לייצר שילובי צבעים מפתיעים ומשמחים בבגדים של הדמויות. הייתי פוזלת הצידה אל מי שישבו לידי, צובעות גם הן, וחושבת לעצמי – כן, אני ממש מצוינת. 

לצבע יש מקום מרכזי בחיים שלי ובבית שלי. אני מחפשת צבע בכל מקום והצילומים שלי מאופיינים בדרך כלל בצבעוניות עזה שאני אוהבת לחשוב עליה כצבעוניות משמחת. אחד מהמקומות בהם חדוות הצבע והצביעה שלי באה לידי ביטוי בשנים האחרונות היא בשיפוץ רהיטים. אני עושה את זה באופן חובבני למדי, ואני אפילו מחליטה מראש שהתוצאה לא תהיה מושלמת (על הנושא של ״לא מושלם״ כתבתי כאן). לכן, כששואלים אותי אם אני צובעת ומשפצת רהיטים גם לאחרים, אני עונה שלא. חוץ מזה, מבחינתי יש משהו מאוד אישי בתהליך הטיפול ברהיטים.   

יש כמה פריטים שהולכים איתי כבר שנים מדירה לדירה. בין היתר, רהיטים מהבית שאמא שלי גדלה בו: שידות שהיו בחדר של סבא וסבתא שלי וגם שולחן וכיסאות קטנים שהיו של אמא שלי ואחיה כשהיו ילדים ואז עברו לשימוש שלי ושל אחיי והיום משמשים את ילדיי שלי. את סט השולחן והכיסאות, שהיה במקור בצבע תכלת שכבר התחיל להתקלף, כבר הספקתי לצבוע פעמיים בשני גוונים כהים יותר של כחול.   

בשני העשורים האחרונים לחיי אני עוברת מדירה שכורה אחת לאחרת (כמו שסיפרתי במארגנת-מעצבת). כשעברנו לדירתנו הקודמת ולזו הנוכחית נתקלנו בסיפור כמעט זהה: אחרי כמה עשורים של מגורים בדירתה, בעלת הבית עוברת אל דירה מחודשת-משופצת. היות שאין לה מקום בדירה החדשה לכל הרהיטים שממלאים את זו הישנה, היא מותירה רבים מהם מאחור ואומרת ״תעשו איתם מה שאתם רוצים״. 

אומר הפתגם – זבל של אחד הוא אוצר של אחר: חלק מאותם רהיטים ישנים, חבוטים ומקולפים קיבלו אצלי טיפול יסודי: ניקיתי, שייפתי, תיקנתי וצבעתי, החלפתי ידיות וגם ריפוד כשהיה צריך. כל הפעולות האלה משפיעות על התוצר הסופי אבל עבורי הצבע הוא שעושה את ההבדל המהותי. היום אותם רהיטים ישנים הם פריטים מיוחדים ואהובים במיוחד אצלנו בבית.

ישנם גם רהיטים מאיקאה שנתתי להם טוויסט של צבע, סלסלות פלסטיק שלא מצאתי בגוון מדויק וספריי צבע פתר את העניין, ואפילו המסננים בכיור המטבח שלנו עכשיו הרבה יותר משמחים. 

את המטבח שלנו לא צבעתי בעצמי, אבל גם לו יש סיפור: לפני שנכנסנו לגור בדירה היא היתה צריכה לעבור צביעה קומפלט. בעלת הדירה ביקשה מתמיר הצַבָּע המקסים שיצבע גם את המטבח, כולו ארונות עץ מהסוונטיז, ונתנה לי לבחור את הצבע. ארונות המטבח היו לבנים עם ידיות מתכת שחורות, ואני מניחה שבעלת הדירה תיארה לעצמה שאבחר בגוון שמנת, בז׳ או אפור. 

כשהראיתי לתמיר את הגוון שבחרתי, הוא הרים גבה ושאל אותי אם אני לא רוצה לבחור גוון בהיר יותר. במהלך הצביעה, כשדיברנו בטלפון הוא התבדח ואמר שהוא מרגיש במחלקה פנימית ג׳. לרגע חששתי. בסוף הוא הודה שיצא יפה. ממש. 

כשהגעתי אל הדירה וראיתי את המטבח צבוע, נעמדתי באמצע החדר והתחלתי לקפוץ ולצווח מאושר. נעמי שהייתה איתי, קצת נבהלה. בכל זאת, לא כל יום אמא קופצת וצווחת. מאז ועד היום כשנכנסים אלינו הביתה בפעם הראשונה, המטבח בדרך כלל זוכה לתגובות נלהבות. לא כולם קופצים וצווחים מאושר, אבל אני מניחה שהם פשוט קצת מתביישים. 

במחקר שערך פרופ׳ דן אריאלי לפני מספר שנים, הנסיינים קיבלו דפי אוריגאמי והוראות לקיפול. אלו שקיפלו, וגם נסיינים אחרים שרק צפו בתהליך, התבקשו לנקוב בסכום שהיו מוכנים לשלם עבור התוצר המוגמר. בניסוי מקביל אריאלי לא סיפק את הוראות הקיפול לנסיינים, מה שהוביל לתהליך קיפול מורכב יותר ולתוצר מוגמר מוצלח פחות. בניסוי הראשון, המקפלים היו מוכנים לשלם פי חמישה מאלו שעמדו וצפו. בניסוי השני הפער גדל: המקפלים היו מוכנים לשלם אפילו יותר עבור התוצר המוצלח-פחות (שהיה קשה יותר להכין), בעוד הצופים היו מוכנים לשלם עוד פחות. 

המסקנה: ההערכה שלנו ליצירות כפינו מושפעת מכמות העבודה שהשקענו בהן. גם אם האסתטיקה הבסיסית של רהיט ישן מצאה חן בעיניי, אחרי שאני צובעת אותו אני אוהבת אותו פי כמה – לא רק כי הוא צבעוני, מבריק ומחודש, אלא בגלל שאני זו שצבעתי אותו. אני זו שהשקעתי בו זמן וטיפחתי אותו. אני זו שנתתי לו אהבה והפכתי אותו לשלי. לרהיט ולי יש עכשיו מערכת יחסים וחוויות משותפות. 

כשהבית שלנו מלא בפריטים שהשקענו בהם עבודה או לפחות מחשבה, פריטים שיש להם סיפור שאנחנו חלק ממנו, הוא הופך למקום שופע משמעות וייחודיות. הוא הופך לבית שהוא באמת שלנו. 

מה אתן אוהבות לצבוע? ומה אצלכן בבית מרגיש במיוחד שלכן? כל כך אשמח אם תכתבו לי בתגובות.

הנה, ממש כאן ↓