נתחיל בפרט טריוויה:
אם עוברים על על כל התמונות של תחפושות הפורים שלי מהילדות, יש קו מחבר ברור. צווארון גולף. מתחת לכל תחפושת, אני לובשת חולצת גולף. כשהייתי אינדיאנית בכיתה א׳? גולף צהוב בהיר. דניאלה הקטנה מוכרת פרחים בכיתה ג׳? גולף בצבע סגול לילך. וכשהייתי היפית בכיתה ו׳? גולף לבן (הרי ידוע שהיפים הקפידו על חולצות גולף בחורף).
ובאמת, היתה אצלי בבית איזו היסטריה שקשורה לשמירה על חום הגוף שלי. בחורף אמא שלי נהגה לרדוף אחריי עם כובע צמר. בקיץ היא רדפה אחריי עם קרם הגנה – כי גם מהשמש אפשר לפתח חרדות. אבל העניין הזה של לשמור ולגונן עליי לא הצטמצם לתחום האקלים בלבד. את הכביש הראשי בשכונה חציתי לבד רק שנים אחרי שכל החברות שלי כבר עשו את זה. וחורים באוזניים? לא היה על מה לדבר לפני שהייתי בת מצווה.
אבל בכל מה שקשור לקולנוע זה היה סיפור אחר לגמרי. שם קצת פחות גוננו עליי, שם ההורים שלי אפילו קצת הקלו ראש. ואכן, כילדים צעירים טעמנו מכל הטוב שהיה לשנות ה-80 להציע: אדי מרפי בשוטר מבברלי הילס, כשכל מילה שנייה שיוצאת לו מהפה היא פאק? יופי. ברוס וויליס מדמם ומחסל טרוריסטים רצחניים במת לחיות? מקסים. מל גיבסון בנשק קטלני מגלם שוטר (יש המון שוטרים בסרטים מהאייטיז) בדיכאון שבשלב מסויים תוקע לעצמו קנה של אקדח לפה? סבבה.
אבל עוד לפני כן, צפיתי בסרט אי.טי. וזה סרט מדהים, אני לא צריכה לספר לכם. ואני בטוחה שכשאתם חושבים על הסרט אתם נזכרים בכל רגעי הקסם שלו. אבל היום אני דוקא רוצה לציין אספקט אחר שלו, והוא כמה שהסרט הזה חשוך ואפל. וזה לא רק שרוב ההתרחשויות בו הם בלילה, בחושך, אלא שהעולם שהסרט מביא בפנינו הוא אפל, מעורער ומלא עצב ואובדן.
ואני זוכרת את עצמי יוצאת עם המשפחה שלי מאולם הקולנוע של בית אגרון בתום ההקרנה של אי.טי. – אני בת חמש ואחי הקטן בן שלוש – ושנינו בוכים, בוכים, לא מפסיקים לבכות.
קאט למדינת קונטיקט שבארצות הברית, שנת 1990. אני בכיתה ה׳, בת תשע, אחות בכורה לשני אחים קטנים. אבא שלי בשנת שבתון באוניברסיטה ואנחנו עוברים לגור בעיר ניו הייבן, בבית קטן צבוע ורוד ולבן. נשמע פסטורלי, נכון?
רק שאלה לא השנים היפות של העיר ניו הייבן: הגירה שלילית, הפשיעה גואה והרחובות לא בטוחים. כשהכנתי את הסיפור הזה בדקתי, ומסתבר שבדיוק בשנת 1990, השנה בה עברנו לגור בעיר, נרשם השיא של אירועי הפשיעה ברחבי העיר ובקמפוס של האוניברסיטה בפרט. באותה שנה בניו הייבן היו 1439 מקרי פשיעה שמוגדרים בחוק האמריקאי ״פשעים מאג׳וריים״ (שוד, רצח, אונס והצתה).
ואני, ילדה בת 9, די מודעת לכל המצב הזה, או לפחות מאוד מרגישה אותו: כי החוויה המובהקת שלי באותה שנה בניו הייבן היא של מרחב חוץ לא בטוח, וסכנה שאורבת מעבר לפינה.
עכשיו, מה יכול לעזור לילדה קטנה ומבוהלת שמגיעה לארץ ולעיר חדשה? כמובן – החג הכי מפחיד בלוח השנה. האלווין. ובאמת, בסוף חודש אוקטובר מגיע האלווין.
עכשיו, רגע תבינו – את פורים, החג המקביל, הכרתי מהארץ כחג שמח ומבדח. נהגנו להתחפש למלכת אסתר ולמלך אחשוורוש, לקאובוי ולבלרינה.
את האלווין, לעומת זאת, הכרתי רק מהסרטים. ובהאלווין, לפחות כפי שאני מבינה את זה אז, הרעיון הוא להיבהל ולהבהיל. קחו לדוגמא את הסצנה של האלווין בסרט אי.טי. – אליוט, הגיבור, מחופש לזומבי, לאחיו הגדול תקועה בראש סכין גומי מדממת, ואי.טי (שמחזה לגרטי, האחות הקטנה) מחופש לרוח רפאים. זה הסטנדרט.
בערב של האלווין אנחנו חוזרים הביתה אחרי סיבוב קטן בשכונה. כבר מתחיל להחשיך והרחוב שלנו שטוף מאות בני נוער שנראים לי ממש עצומים, וכולם בתחפושות מאוד מבהילות. מה שהכרתי מהסרטים, הפך ברגע אחד אמיתי לגמרי.
אנחנו נכנסים הביתה, וכמעט מייד – דפיקה בדלת. וזה לא מפסיק: דופקים בדלת ואנחנו פותחים, שוב ושוב ושוב, בפני אנשים שאנחנו לא מכירים, בתחפושות מפחידות, שבאים לתבוע מאיתנו סוכר עטוף בעטיפות קטנות וצבעוניות. ככל שהזמן עובר מאגר הממתקים לחלוקה שההורים שלי הכינו מראש הולך ומתמעט, והדפיקות לא מפסיקות. הלילה עוד צעיר.
אבא שלי מחליט לצאת אל החנות שנמצאת כמה רחובות מהבית ולקנות עוד ממתקים. אני נשארת בבית עם אמא, עם אחי הקטן בן השבע, ועם אחותי שעוד לא בת שנתיים. אנחנו כבר לא פותחים את הדלת לדפיקות מבחוץ, כי הממתקים נגמרו לנו, ואולי גם כי כולנו כבר די מבוהלים בשלב הזה.
ואז נשמע פיצוץ ענק. כאילו זרקו לנו משהו על הבית. ואז עוד פיצוץ, ועוד אחד. אני מייד חושבת שאולי הם כועסים עלינו, אלה שדפקו ולא פתחנו להם. אולי הם זורקים לנו משהו על הבית, והוא מתפוצץ? והפיצוצים ממשיכים, כל כמה שניות – בום. בום. בום. ובשלב הזה אנחנו כולנו כבר ממש בפאניקה.
אנחנו נועלים את הדלת, מכבים את כל האורות בבית ועולים להתחבא בקומה השנייה, בראש גרם המדרגות. בחושך. ושם אנחנו יושבים ומחכים, וזה מרגיש כמו הרבה מאוד זמן. אנחנו עדיין שומעים את הפיצוצים, ואנחנו מתחבאים שם למעלה, מחובקים ומפוחדים, לא זזים.
וזה מרגיש כמו הרבה מאוד זמן עד שאבא שלי חוזר, וכשהוא מגיע הוא מוצא בית נעול וחשוך. הוא נכנס ומסתובב ומחפש אותנו באימה גדולה. הוא לא מבין מה קרה לנו ואיפה אנחנו נמצאים, עד שהוא מוצא אותנו מתחבאים, רועדים, בראש המדרגות.
אבא שלי מספר לנו שאין אף אחד מחוץ לדלת, שהבית נראה שקט לגמרי מבחוץ. אנחנו יורדים חזרה למטה לאט לאט, והפיצוצים עדיין נשמעים. ורק אז אנחנו שמים לב למערכת הסטריאו הישנה שעמדה ממש על יד הכניסה לבית. המערכת דלוקה ונראה שהפיצוצים מגיעים מהרמקולים שלה. והפיצוצים האלה כל כך חזקים, כי כפתור הווליום מסובב עד למקסימום.
אנחנו נושמים כולנו לרווחה, וברגע אחד הז׳אנר מתחלף מסרט אימה לקומדיה משפחתית.
קאט לירושלים של עכשיו.
בתחילת החודש שלחו לנו הודעה מבית הספר בו לומדים הילדים שלנו. בהודעה ביקשו, בגלל שפורים נחגג השנה בצל המלחמה, שנבחר יחד עם הילדים בתחפושות נעימות ומשמחות, כאלה שלא יעוררו חלילה בהלה או פחד.
וכמו שאתם מבינים, אני לא הייתי צריכה את ההודעה הזו. ממש ממש לא.
גם כשהבת שלי התחפשה לערפדית לפני כמה שנים, היא היתה הערפדית הכי קטנה ומתוקה שראיתם בחיים שלכם. טיפת דם לא היתה עליה.
וגם לא צווארון גולף.
סיפור מקסים עם המון שכבות, כמו שאת תמיד מספרת. ואני רוצה את כל מה שאת ואח שלך לובשים בתמונה האחרונה
תודה רבה, נעמה יקרה.
חחח שנות התשעים האופנתיות…
מאוד פרוגרסיבי מצדכם לשמוע מוזיקה אקספרמנטלית במערכת הסטריאו שלכם עוד בניינטיז!
תמיד הקדמנו את זמננו 🙂