אני חיה בעיר שבה נולדתי, גדלתי והתבגרתי.
ירושלים. אני אוהבת אותה כל כך שזה כואב. היא מופלאה והיא קשה והיא שלי.
ביומיום שלי אני צועדת באותם הרחובות בהם צעדתי בגיל 9 ובגיל 16 ובגיל 25, כך שכמעט בלי לשים לב אני נזכרת וחווה את העבר שלי באותם המקומות בהם אני חולפת.
אבל מדי פעם מגיעים רגעים בחיים בהם אני ממש שמה לב, אני אפילו מתאמצת על תשומת הלב הזו ומנסה לספוג כל טיפה שעוד מזכירה לי את מה שהיה. כשביקרתי בבית אליאנס לקראת הסגירה שלו התאמצתי למצוא בשטח עדויות לבית הספר התיכון המסורתי שלי שהיה שם פעם. התאמצתי על זה כי ידעתי שתיכף כבר לא תהיה האפשרות הזו. אלה היו רגעים אחרונים להיזכר ולנצור את מה שהיה פעם באופן חומרי ומוחשי.
ירושלים שלי מלאה במקומות שכבר אינם ושאני מתגעגעת אליהם, ורבים מהמקומות האלה הם בתי קולנוע. בקולנוע אדיסון צפיתי בסרט ״הוק״, ואחרי שהוא נסגר המשכתי לחלוף על פני הבניין העצוב מדי בוקר בדרך לבית הספר במרכז העיר. בקולנוע רון התת קרקעי (על הפינה של רחוב הלל ממש מול ארומה) צפיתי בסרט ״החברה שלי״ ובכיתי בכי מר כשהגיע הסוף הטראגי. כשנפתח קניון מלחה ואיתו קולנוע גיל – התחלתי פוקדת אותו דרך קבע, ובין היתר צפיתי שם עם חברותיי בסרט ״מציאות נושכת״ שהותיר על כולנו רושם עז. לא היתה אז מגניבה כוינונה ריידר. לא היתה.
בימים שלקראת הלידה של אוריאל, כבר יותר משבוע אחרי התאריך המשוער ומתוך תקווה ללידה ללא זירוז, אהד ואני הלכנו ברגל מדירתנו בקטמון עד לקולנוע רב חן בתלפיות ושם צפינו בסרט ״ג׳ולי וג׳וליה״.
כל בתי הקולנוע הירושלמים שהיו בילדותי, בנעוריי ובשנות העשרים שלי – אינם.
כולם חוץ מאחד. קולנוע סמדר.
כבר שנים שמרחף מעל הקולנוע איום הסגירה, אבל לפני שנה וחצי נפל דבר וקמה יוזמת סמדר. חבורה צעירה ונהדרת לקחה את הכוח לידיים בשאיפה לעשות שינוי בשטח וליצור במקום מרכז שוקק חיים. מאז, למעלה מ-17,000 איש – ילדים, נוער, סטודנטים ומבוגרים – עברו באירועים של היוזמה.
החזון הלאה הוא ל״בית סמדר״ – בית להתחדשות קהילתית, תרבותית וחברתית של הציבור הליברלי בירושלים. נשות ואנשי היוזמה יצאו לאחרונה בקמפיין מימון המונים שנועד לאפשר המשך פעילות במקום וכן לרתום את הציבור הליברלי אל המטרה ולעודד אותו לקחת אחריות ולהפגין מעורבות.
אני מוצאת את עצמי שוב ברגע כזה. רגע בו אני רוצה להתאמץ ולהתמקד בקולנוע סמדר שבמושבה הגרמנית בירושלים. מקום בו העברתי שעות רבות ומשמעותיות בחיי. פרט לכל הסרטים בהם צפיתי שם משנות ה-90 ועד היום – בשנה שלפני התואר הראשון גם הייתי מלצרית וברמנית ואז אחראית משמרת בקולנוע ובקפה. הכנתי תפריטים חדשים לקפה, ומכרתי כרטיסים ומנויים לקולנוע. בלילה, בסוף משמרת, היינו אוספים בשקית גדולה את שאריות הפופקורן במכונה ומעלים אותן אל ההוסטל ששכן בקומה ממעל.
סמדר שבזיכרון שלי הוא מקום מרגש. בכל פעם שאני מגיעה לשם – משהו מההתרגשות הזו, של פעם, חוזר אלי. האוויר בסמדר מרגיש לי אחר, דחוס יותר.
בפוסט שכתבתי פעם בבלוג הבאתי ציטוט של הסופר והעורך שון בלאנדה, שתפס את תשומת לבי:
“I feel like when you exist in the same spot, it’s almost like your ghosts stack up״
זה דימוי שאני מאוד מתחברת אליו: ככל שאני מבלה במקום מסויים יותר זמן, כך הולכות ונערמות בו הרוחות שלי. כשמקום כזה משתנה או נמחק או נהרס, קשה הרבה יותר לגשת אל רוחות העבר האלה.
בחורף האחרון נערך בסמדר פסטיבל בירושלים ובמסגרתו הוקרן הסרט ״אבוללה״ אליו הגעתי עם אביגיל שלי. זו היתה חוויה מיוחדת לצפות בסרט יחד עם בתי הקטנה באולם קולנוע שכבר עשרות שנים אני מבקרת בו.
הלוואי שגם את נכדיי אוכל לקחת לשם.
הי דניאלה
שבוע שעבר היינו בירושלים כמה ימים וישנו ממש קרוב בבית הטמפלרי.
וראינו סרט סיני בקולנוע (לא משהו).
בעל הבית סיפר לנו את סיפור הקולנוע מקווה שאכן ימשיך לפעול. בכל אופן מאוד נהננו להסתובב במושבה הגרמנית.
להתראות, מיקי
הי מיקי,
איזה יופי!
וזה מזכיר לי שהסרט הראשון בקולנוע שאהד ראה איתי היה סרט סיני במסגרת הפסטיבל (לפני 20 שנה!) – סרט משעמם נורא!
הוא ממש דאג בזמן הסרט שזה הטעם שלי בקולנוע ונשם לרווחה כשגילה אחרי כן שגם אני חבתי שהיה משעמם ממש 🙂
המקום הזה חייב לפעול לתמיד! לא מוותרים על כזה מוסד. פוסט מהמם דניאלה!
וואו, לגמרי.
תודה רבה רבה, לילך!
אני כל הזמן מחפשת את 'המציאות נושכת' כדי לראות עם הללי!! וגם את סינגלס המעולה, שלכד את הוייב של הסיאטל רוק בשנות ה-90. לא ברור איך נטפליקס/ דיסני/ הוט עוד לא מצאו דרך לתת לי את מה שאני מבקשת.
בתי הקולנוע של ילדותי פרושים ברחבי גוש דן, וגם אני משחזרת בעונג מה ראיתי איפה ('בודיגרד' בקולנוע היכל בפ"ת עם החברות של אחותי שהתאמצתי להיות גדולה וראויה לראות סרט בחברתן, 'מולאן' ברב חן בכיכר דיזנגוף עם אבא שלי שקיבל כרטיסים מפציינט כשהתקינו שם את מערכת הסראונד הראשונה, 'ספרות זולה' ברב חן בקניון בר"ג עם חברים מהתיכון ו'שושלת אנטוניה' בכוכב ברמה"ש, עם אמא שלי ואחותי כיאה לסרט שושלת מטריארכלי :-)).
בסמדר כבר הייתי איתך. 🙂 באמת צריכה לקחת את הילדות לשם.
אויש איך בא לי לראות איתך עכשיו את מציאות נושכת!!!!!
איזה כיף להיזכר בחוויות הקולנוע האלה מפעם.
מעניין אם גם לילדים שלנו יהיו כאלה, או העולם כבר השתנה יותר מדי…
פוסט מרגש ויוזמנה נהדרת! לא הכרתי, תודה.
ואני לא מאמינה שיש לך את כל כרטיסי הקולנוע האלה שלך מפעם. בעצם לגמרי מאמינה (-: XOXOX
מיכלי,
חחחחח ברור שאת מאמינה עליי 🙂
תודה רבה!! אני כל כך רוצה שהם יצליחו.
איזה כיף להזכר בקולנוע סמדר. מקום שראיתי את טריינספוטינג , slumdog millionaire ועוד רבים,
והיה מקום מושלם לדייטים בצעירותנו גם ללא סרט.
מקום קסום
תודה שאת שומרת עליו
הלוואי שאגיע להביא את ילדיי לראות שם סרט.
מתי!! איזה כיף שנכנסת לקרוא ולהגיב.
אני בוודאי יכולה להזכיר לך עוד כמה, כי אני בטוחה שראינו שם סרטים יחד –
ויש לי כרטיסים ישנים שעל הצד האחורי שלהם רשומים השמות של מי שראיתי איתם את הסרטים 🙂
ענק. יאללה ספרי מה עלה. איזה כיף ששמרת הכרטיסים ככה!
האמת שזה באמת דבר שמשמח אותי 🙂
ובטח – פעם הבאה שאני נוברת בהם אני אעדכן!!
מסתכלת על כרטיסי הקולנוע וזוכרת שהלכתי עם חברה לראות את 'התקרבות', סרט נפלא עם פסנתר דומיננטי והיום אני קוראת למופע שלי 'התקרבות'.
אוהבת את ירושלים, אוהבת את התרבות כאן וכמובן שגם אני תרמתי כדי שהקולנוע הנפלא הזה ימשיך ביוזמות חברתיות קהילתיות מחברות ומקרבות.
הי אורית,
כמה נעים ומשמח שנכנסת לקרוא ולהגיב. וואו – כמה מעניין ונחמד לגבי הסרט ״התקרבות״ ושם המופע שלך!
זה מה שנקרא סרנדיפיטי – צירוף מקרים, אבל לא באמת. דבר שקורה ומתחבר כי היית פתוחה לאפשרות הזו…
לפני למעלה משבעים שנה, בכיתות ב', ג' (מביה"ס הקרוב, בצדו השני של רחוב עמק רפאים) הצגנו מעל במת סמדר את מופעי סוף השנה, שיחקתי שם את המלך מתיא הראשון ואת טופלה טוטוריטו (מישהו מכיר?). גם את שלמה המלך ושלמי הסנדלר העלינו באחת מהשנים ההן.
קולנוע סמדר הוא הלב הפועם של כל תקופות חיי, לא רק בגלל הסרט הראשון וכל הבאים אחריו, אלא היותו מעטפת מוחשית לקיום המתמשך.
השכונה, בתיה ו"ילדיה" הם הרקמה החיה של חיי עד היום, וסמדר הוא המגדלור שלה.
וואו, וואו. איזו תגובה מרגשת.
תודה רבה, חנה יקרה,
שקראת, שכתבת כאן וששיתפת את כולנו בזכרונות הללו.
דניאלה יקרה,
תודה על השיתוף הנפלא ושלקחת אותי למסע של זכרונות לתקופה מיוחדת של התבגרות והתנסות.
אני זוכר את עצמי יושב בסמדר ושותה תה חם כשבחוץ גשם ירושלמי טיפוסי, האווירה שם הייתה תמיד ייחודית. מקווה שאזכה להכיר את המקום לילדים שלי כשהם ייקחו את מי שיבחרו למקום המיוחד הזה שנקרא סמדר.
ג׳וש! איזה כיף שנכנסת לקרוא ולהגיב.
מעיין קליינמן ואני כבר זוממות לקיים את פגישת המחזור הבאה בסמדר 🙂
פעם הייתי בדייט בקולנוע סמדר, ולפני הסרט הזמנתי סיידר.
הוא הגיע עם תפוח מיובש
ותולעת.
אני לא זוכרת איזה סרט זה היה,
אבל עם הבחור ההוא התחתנתי
וסיפור התולעת בסמדר קיבל מעמד מיתולוגי בביתנו.
וואו, קרין!
זה סיפור פשוט מעולה.
ואני זוכרת בדיוק את הסיידר הזה, הייתי מכינה כאלה כברמנית 🙂
בספל בירה גדול כזה – באמת עם תפוח ומקלות קינמון ועוד.